דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
קידושין דף לט
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין לח,ב)
תנן התם (ערלה פ"ג מ"ט): 'החדש אסור מן התורה בכל מקום (קסבר
'מושב' - כל מקום שאתם יושבים משמע), ערלה – הלכה, והכלאים מדברי סופרים';
מאי 'הלכה'?
אמר רב יהודה
אמר שמואל: הלכות מדינה (הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ).
עולא אמר רבי
יוחנן: הלכה למשה מסיני.
אמר ליה עולא
לרב יהודה: בשלמא לדידי, דאמינא 'הלכה למשה מסיני' היינו דשני לן בין ספק ערלה
לספק כלאים (חמור ספק ערלה מספק כלאים), דתנן (שם: ערלה פ"ג מ"ט): 'ספק ערלה (ספק עברו
עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עובד כוכבים מן
הפירות ואין ידוע מהיכן): בארץ -
אסור, בסוריא (היא ארם צובה שכבש דוד, וסנפה עם ארץ ישראל) – מותר (וקסבר [התנא
במשנה בערלה] 'כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש', הלכך ספיקו מותר; ולקמן (לט,א)
פרכינן: ואי 'הלכה למשה מסיני' היא - בחוצה לארץ היאך מיקל בספיקה? ומשנינן: אימא
כך נאמרה הלכה: ספיקה מותר בחוצה לארץ, ודאה אסור), בחוצה לארץ (דרחיק טפי ולא מיחליף) - יורד (ישראל) ולוקח (מן העובד
כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות, וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט) (לכתחלה) ובלבד שלא יראנו (ישראל,
כשהוא) לוקט (מן
הערלה)' (והא
דתניא לעיל 'בסוריא מותר' - כשנלקט כבר, אבל לכתחלה אינו אומר לו 'לך רד
ולקוט'); ואילו גבי כלאים תנן (שם: ערלה פ"ג מ"ט) 'כרם הנטוע ירק (שזרע ירק
בין הגפנים, דהוה ליה כלאי הכרם)
וירק נמכר חוצה לו (ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא, והוה ליה ספק כלאים): בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ יורד (עובד
כוכבים) ולוקט (מן
הכלאים ממש, ומוכר לחבר) ובלבד
שלא ילקוט (החבר עצמו) ביד' (ואם
איתא דערלה בחוצה לארץ דברי סופרים ולא הלכה למשה - מאי שנא דאחמיר בספק ערלה מספק
כלאים?)! אלא לדידך
(קידושין לט,א)
ניתני (דערלה
ודכלאים) או 'זה וזה יורד ולוקח' או
'זה וזה יורד ולוקט' (דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים)!?
[אמנם
כן:] האמר ליה
שמואל לרב ענן: תני או 'זה וזה יורד ולוקח' או 'זה וזה יורד ולוקט'.
מר בריה דרבנא
מתני ליה לקולא: 'זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד'.
אמר ליה לוי
לשמואל: אריוך ספק לי (לקוט שלא בפני, שיהיה ספק אצלי) ואנא איכול[1] (ובערלה
קאי).
רב אויא ורבה
בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי.
אמרי חריפי
דפומבדיתא (עיפא ואבימי, בני רחבה דפומבדיתא): אין ערלה בחוצה לארץ.
שלחה רב יהודה
לקמיה דרבי יוחנן; שלח ליה: סְתוֹם ספיקא ואַבֵּד וַדָאָהּ (כלומר:
ספיקו מותר, ודאה אסור; והיתר ספיקא – סתמיהו: להורות בהצנעה, ולא לדרשו ברבים,
הואיל ומקילין בה.
וכהאי גוונא אמרינן בנדרים (דף כג:)
במילתא אחריתי: 'רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא; אמר ליה רבא: תנא סתים לה
סתומי, ואת דריש לה בפירקא!?' אלמא: 'סתום' = סתום הדבר קאמר.
כך השיב
רבינו גרשם בר' יהודה זצ"ל.
[דבר אחר:]
הואיל והן מקילין - אל תתיר להם לספק זה אצל זה, אלא אבד אותם הפירות בידים), והכרז על פירותיהן (של אלו
המקילין בה) שטעונים גניזה; וכל
האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד [מיכה ב,ה:
לכן לא יהיה לך] משליך חבל
בגורל בקהל ה'
ואינהו כמאן
סברוה?
כי הא, דתניא:
'רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי יוסי בן דורמסקה, שאמר משום רבי יוסי
הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, שאמר משום רבי אליעזר הגדול: אין ערלה בחוצה
לארץ'.
ולא? והאנן תנן
'רבי אליעזר אומר: "אף החדש"' (אלמא
בערלה - כתנא קמא סבירא ליה, דקא מוסיף חדש)?
תני:
"חדש"! (ולא תתני 'אף', והכי קאמר: ערלה וכלאים - הרי הם כשאר
התלויין בארץ, ואין נוהגין בחוצה לארץ; אבל חדש נוהג בחוצה לארץ, דכתיב בו 'מושב'
= כל מקום שאתם יושבים.)
אמר רבי אסי
אמר רבי יוחנן: ערלה בחוצה לארץ - הלכה למשה מסיני.
אמר ליה רבי
זירא לרבי אסי: והתניא
והתנן (שם: ערלה פ"ג מ"ט): 'ספק ערלה בארץ אסור, בסוריא מותר (ואי
ודאה בחוצה לארץ הלכה - היכי מזלזלינן בספיקא), בחוצה לארץ יורד ולוקט'[רש"י
כנראה לא גרס מילים אלה, אחרת לא היה צריך ללמוד מדין התיר הספק בסוריא; ולכן נראה
שרש"י גרסגם "והתניא": כי לו גרס "והתנן" – היה גורס גם
את ההמשך, שהרי ההמשך ישנו במשנה]?
אישתומם כשעה
חדא, אמר ליה: אימא: כך נאמר (הלכה למשה): 'ספיקא מותר, ודאה אסור'.
אמר רבי אסי
אמר רבי יוחנן: לוקין על הכלאים דבר תורה (כדיליף לקמיה).
אמר ליה רבי
אלעזר ברבי יוסי: והאנן תנן 'הכלאים מדברי סופרים'?
לא קשיא: כאן
בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן (מין בשאינו מינו), כדשמואל, דאמר שמואל: (ויקרא
יט,יט) את חקתי תשמורו [בהמתך
לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] - חוקים שחקקתי לך כבר (מדלא
כתיב 'ושמרתם את חקתי' משמע: את חקתי אשר מעולם תשמרו: מלמד שהזהיר את נח
ובניו עליהן, ומהכא נפקא לן בסנהדרין (ס,א) דבני נח הוזהרו עליהן); (ואלו הן החקים:) 'בהמתך
לא תרביע כלאים', 'שדך לא תזרע [כלאים]': (ואיזו זריעת כלאים שאני אומר
שחקקתים לך כבר? דומיא דבהמה, דבר המסויים, והיינו הרכבה) מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה; (והכא אתה
מוסיף ללמוד מהיקש זה: דומיא דבהמה:) ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ (דהא חובת
הגוף היא) - אף שדך נוהג בין בארץ
בין בחוצה לארץ; ואלא הכתיב 'שדך' (המיוחד לך, וחוצה לארץ לא
הקנו לך מן השמים)? - ההוא למעוטי
זרעים (דכלאי הכרם)
שבחוצה לארץ (דמשום דאפקיה בלשון 'זריעה' כתב 'שדך').
רב חנן ורב ענן
הוו שקלי ואזלי באורחא; חזיוהו לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי. אמר ליה: ניתי
מר נשמתיה (דהא עבר על דברי סופרים)!
אמר ליה: לא
חווריתו (אין הלכות כלאים מחוורים לכם).
ותו חזיוהו
לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני; אמר ליה: ניתי מר נשמתיה!
אמר ליה: לא
צהריתו (אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם): לא קיימא לן כרבי יאשיה, דאמר 'עד שיזרע חטה ושעורה
וחרצן במפולת יד'?
(בתמיה; וטעמיה דרבי יאשיה לא ידענא, מהיכא נפקא ליה
דבעינן שני מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה (דברים כב) מ'לא תזרע כרמך
כלאים', משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים).
רב יוסף מערב
ביזרני וזרע (ולא בכרם).
אמר ליה אביי:
והאנן תנן (שם:
ערלה פ"ג מ"ט) 'הכלאים
מדברי סופרים' (וקא סלקא דעתן אפילו כלאי זרעים נמי אסרו ביה, כי
היכי דבארץ ישראל אסירי מדאורייתא)?
אמר ליה: לא
קשיא: כאן בכלאי הכרם, כאן בכלאי זרעים (לא כתיב בהם פן
תקדש (דברים
כב,ט), דמ'שדך לא תזרע כלאים'
(ויקרא יט,יט) נפקו): כלאי הכרם, דבארץ אסורים בהנאה - בחוצה לארץ נמי גזרו
בהו רבנן; כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה - בחוצה לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן.
הדר אמר רב
יוסף: לאו מלתא היא דאמרי (דלא גזרו על כלאי זרעים בחוצה לארץ), דרב זרע גינתא דבי רב (שהיתה
לצורך התלמידים לאכול ירק שבה)
משארי משארי (ערוגות ערוגות); מאי טעמא? לאו משום עירוב עירובי כלאים?
אמר ליה אביי:
בשלמא אי אשמעינן
(קידושין לט,ב)
'ארבע על ארבע
רוחות הערוגה, ואחת באמצע' (אם היה זורען בערוגה אחת, ונשמר
להניח ריוח ביניהם שלא יינקו זה מזה, כמשפטם השנויה במסכת שבת (פד,ב)
- הוה שמעינן מינה שאסור לזרוע כלאים בחוצה לארץ) – שפיר; אלא הכא משום נוי; ואי נמי משום טרחא דשמעא (שמש) היא (אבל השתא - דזרע כל מין
בערוגה לבדו - לאו משום כלאים הוא, אלא שלא להטריח השמש שהולך להביא ירק לבקש מין
שהוא צריך לו בין שאר המינין, ויודע באיזה ערוגה הוא). [יתכן
שרש"י לא גרס 'משום נוי', שהרי אנו מפרש את ההסר הזה, ומפרש רק 'משום טרחא
דשמעא'.]
משנה:
כל העושה מצוה
אחת (מפרש בגמרא) -
מטיבין לו (משמע בהאי עלמא) ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ (חיי העולם הבא);
וכל שאינו עושה
מצוה אחת - אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ.
גמרא:
ורמינהי: (פאה
פ"א מ"א בשנוי קל) 'אלו
דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כבוד אב
ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם'
(הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת, אבל מצוה אחריתי – לא!
ואנן תנן 'מטיבין לו ונוחל את הארץ' [על 'מצוה אחת'])?
אמר רב יהודה:
הכי קאמר: 'כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבים לו, ודומה כמי
שמקיים כל התורה כולה.
מכלל דהנך
אפילו בחדא נמי (ואפילו לא קיים שאר מצות? בתמיה! והא רובא עונות הוא)!?
אמר רב שמעיה: (הא
דקתני 'אלו דברים' -) לומר: שאם
היתה שקולה (במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר) – (ויש במחצה זכיות אחת מאלו -) מכרעת (מכרעת את הכף, כאילו הוי
רובא זכיות, ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין; וכי לית ליה בה חדא מהני - צריך
למצוה יתירה).
'וכל העושה
מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו'? ורמינהו: 'כל שזכיותיו מרובין
מעונותיו - מריעין לו (בעולם הזה לנקותו מעונותיו, שיטול
שכר שלם), ודומה כמי ששרף כל
התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת; וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו - מטיבין
לו (לשלם לו שכר מצותיו בחייו כדי לטורדו), ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות
אחת ממנה'.
אמר אביי:
מתניתין (דקתני מטיבין ומריעין) - דעבדין ליה יום טב ויום ביש (מי שעושה
מצוה יתירה, דהוי רובא זכיות - מתקנין לו בעולם הזה יום טוב: שנפרעים ממנו
עונותיו, וזהו תקון יום טוב לו לעולם הבא; וכל שעונותיו מרובין, דקתני 'מריעין לו'
- היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש: שמשלמין לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום
רע [לעולם
הבא]).
רבא אמר (לעולם
כדאמרן מעיקרא: מטיבין לו בשכר פירות, והקרן קיימת): (והך מתניתין, דקתני 'מריעין לו') הא מני? - רבי יעקב היא, דאמר 'שכר מצוה בהאי
עלמא ליכא', דתניא: 'רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן
שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה (באותו מתן שכר, להודיעך
שאין מתן שכר אלא לעולם הבא):
בכיבוד אב ואם כתיב [דברים ה,טו: כבד את אביך ואת אמך
כאשר צוך ה' אלקיך] למען
יאריכון ימיך ולמען ייטב לך [על האדמה, אשר ה' אלקיך נתן לך]; בשילוח הקן כתיב [דברים
כב,ז: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך] למען ייטב לך והארכת ימים; הרי שאמר לו אביו 'עלה לבירה והבא לי גוזלות',
ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת - היכן טובת ימיו של זה?
והיכן אריכות ימיו של זה? אלא 'למען ייטב לך' -
לעולם שכולו טוב, ו'למען
יאריכון ימיך' - לעולם שכולו
ארוך'.
ודלמא לאו הכי
הוה (לא יארע הדבר הזה לעולם, אלא מאריכין ימיו ושנותיו)?
רבי יעקב -
מעשה חזא.
ודלמא (אותה
שעה) מהרהר בעבירה הוה (ולא
היה לבו לשמים)?
(ומשני:) מחשבה רעה (ומעשה לא עשה) - אין הקב"ה מצרפה למעשה (ולא היה לו ללקות).
ודלמא מהרהר
בעבודת כוכבים הוה, וכתיב (יחזקאל יד,ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם [אשר
נזרו מעלי בגלוליהם כלם] (שתפשו
בלבם הרהורי עבודת כוכבים - דבה משתעי קרא)?
איהו נמי הכי
קאמר: אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא - אמאי לא אגין מצות עליה, כי היכי דלא
ליתי לידי הרהור?
והא אמר רבי
אלעזר: שלוחי מצוה אין נזוקין (והיכי אמרינן דרבי יעקב מעשה חזא)?
התם - בהליכתן
שאני.
והא אמר רבי
אלעזר: 'שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן'?
סולם רעוע הוה [שעלה
בו הבן לעץ לקחת את האפרוחים או הביצים], דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן
אניסא, דכתיב (שמואל א טז,ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני [ויאמר
ה': עגלת בקר תקח בידך ואמרת: לזבח לה' באתי] (ואף על גב דבשליחותא דמקום הוה -
מסתפי מהזיקא דקביעא) [והיות
ועלה בסולם רעוע – הפקיר דמו ונתחייב בנפשו].
אמר רב יוסף:
אילמלי דרשיה אַחֵר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה (ד'למען
ייטב לך' בעולם הבא) -
לא חטא (דאיהו נמי כהאי גוונא חזא, אמר: 'אין שכר בעולם', ויצא
לתרבות רעה).
ואַחֶר - מאי
הוא?
איכא דאמרי: כי
האי גוונא חזא, ואיכא דאמרי: לישנא דחוצפית המתורגמן חזא, דהוה גריר ליה דבר אחר (חזיר); אמר: "פה שהפיק מרגליות - ילחך
עפר!?" נפק חטא.
רמי רב טובי בר
רב קיסנא לרבא: תנן: 'כל העושה מצוה אחת מטיבין לו' עשה – אִין, לא עשה –
לא? ורמינהי: 'ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה'!?
אמר ליה: התם -
כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה (ההוא 'ישב ולא עבר עבירה'
דקאמר 'נוטל עליה שכר' - בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר - אין מצוה יתירה מזו), כי הא דרבי חנינא בר פפי: תבעתיה ההיא מטרוניתא
(לזנות), אמר
מלתא - ומלי נפשיה שיחנא וכיבא; עבדה היא מילתא ואיתסי, ערק טשא (נטמן
[נחבא]) בההוא בי בני [בית
מרחץ], דכי הוו
עיילין בתרין - אפילו ביממא - הוו מיתזקי (שמצויין בו מזיקין).
למחר אמרו ליה
רבנן: מאן נטרך?
אמר להו: שני
(קידושין מ,א)
נושאי קיסר
שמרוני כל הלילה.
אמרו ליה: שמא
דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו, דתנינא: 'כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו -
עושין לו נס'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com