דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין מב,ב)
'מעילה' - הא
דאמרן; 'שליחות יד' - מאי היא?
דתניא: '(שמות
כב,ח) על כל דבר פשע [על
שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם
אשר ירשיען אלהים ישלם שנים לרעהו]: בית שמאי אומרים: לחייב על המחשבה כמעשה (או
[לפי הב"ח]
על הדיבור: שאם אמר או חשב לשלוח יד בפקדון - הרי הוא ברשותו מאותה שעה
ואילך, להתחייב בכל אונסין שיעלו בו, אפילו הוי שומר חנם שלא היה חייב עד עכשיו
אלא בפשיעה)[1], ובית הלל אומרים: אינו חייב עד שישלח בו יד,
שנאמר [שמות כב,ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב
וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים] אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ [בִּמְלֶאכֶת
רֵעֵהוּ];
אמרו בית
שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר 'על כל דבר פשע' (בתר אם לא שלח ידו כתיב)?
אמרו להם
בית הלל לבית שמאי: והלא נאמר [שמות כב,י: שבעת
ה' תהיה בין שניהם] אם לא
שלח ידו במלאכת רעהו [ולקח בעליו ולא ישלם]! אמרו בית שמאי לבית הלל: אם כן – 'על כל דבר פשע' למה לי? [עונים בית הלל] שיכול: אין לי (שנתחייב
באונסין בשליחות יד) אלא הוא (בזמן
ששלח בה יד הוא עצמו); אמר לעבדו
ולשלוחו – מנין [שנתחייב
שולחו בפשיעה בפקדון]? תלמוד לומר: 'על כל דבר פשע'!'
הניחא לבית הלל; אלא לבית שמאי, דמוקמי ליה להאי קרא במחשבה כמעשה [ואם כן אין לבית שמאי שני כתובים הבאים כאחד, אלא במעילה יש דין ששליח לא מעל, בעל מעל] -
(קידושין מג,א)
נילף מיניה (ממעילה) [לכל
התורה בבנין אב שיש שליח לדבר עבירה]?
משום דהוה
מעילה, טביחה ומכירה 'שני כתובים הבאים כאחד', וכל שני כתובים הבאים כאחד אין
מלמדין.
מעילה - הא
דאמרן; טביחה ומכירה - מאי היא?
אמר קרא [שמות
כא,לז: כי יגנב איש שור או שה] וטבחו או מכרו [חמשה
בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה] - מה מכירה (אינה מתקיימת אלא) על ידי אחר (הגנב
מוכר והלוקח לוקח) - אף טביחה על
ידי אחר (אפילו טבחה שליח -נתחייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה);
דבי רבי ישמעאל
תנא: ''או (מכרו)' - לרבות (אפילו) את השליח [וגם
כך הרי יש שני כתובים הבאים כאחד].
דבי חזקיה תנא:
'תחת (תחת
השור,,, תחת השה)' - לרבות את
השליח (דחד מינייהו יתירה הוא, ודרוש לרבות: שאם מינה שליח תחתיו
לטבוח - שחייב הגנב).
הניחא למאן
דאמר 'שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין', אלא למאן דאמר 'מלמדין' - מאי איכא למימר
(נילף מיניה [מהם: ממיעלה ומטביחה ומכירה –
לפי בית שמאי, ממעילה ושליחות יד בפקדון לשיטת בית הלל] דיש
שליח לדבר עבירה)?
[לא,
אי אשפר ללמוד משניהם, כי יש שלישי, ואפילו מי שאומר 'שני כתובים הבאים כאחד
מלמדים' – אינו סובר שלשה כתובים הבאים כאחד מלמדים:] גלי רחמנא בשחוטי חוץ [ויקרא
יז,ד: ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'] דם יחשב לאיש ההוא, דם שפך [ונכרת
האיש ההוא מקרב עמו] - הוא
ולא שלוחו [ואין שליח לדבר עבירה];
אשכחן גבי
שחוטי חוץ, בכל התורה מנלן?
דיליף משחוטי
חוץ.
אדיליף משחוטי
חוץ - ניליף מהנך [שיש
שליח לדבר עבירה]?
הדר כתב רחמנא (שם) 'ונכרת
האיש ההוא'; אם אינו ענין לגופו -
תנהו ענין לכל התורה כולה [שאין
שליח לדבר עבירה].
ולמאן דאמר
'שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים' (ולית לן למילף ממעילה וטביחה דיש
שליח לדבר עבירה, ומסברא אין שליח: דאית לן למימר דיש לו לשמוע דברי הרב) - הני 'ההוא' 'ההוא' - מאי דריש בהו?
חד למעוטי שנים
שאוחזים בסכין ושוחטים (שפטורין מחטאת דשחוטי חוץ), וחד: 'הוא' - ולא אנוס (ד'ההוא'
משמע שיהא בהוייתו וביישוב דעתו),
'הוא' - ולא שוגג, 'הוא' - ולא מוטעה.
ואידך [האומר
'מלמדים' – מנין דין זה]?
מ'הוא' 'ההוא'.
ואידך [מה
עושה בדרשה זו]?
'הוא' 'ההוא' לא דריש.
והא דתני
'האומר לשלוחו "צא הרוג את הנפש": הוא חייב ושולחיו פטור; שמאי הזקן
אומר משום חגי [צריך
להיות: נתן] הנביא: שולחיו
חייב, שנאמר: [שמואל ב יב,ט: מדוע בזית את דבר ה' לעשות
הרע בעינו את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה ו]אותו הרגת בחרב בני עמון.
מאי טעמיה
דשמאי הזקן?
קסבר שני
כתובים הבאים כאחד מלמדין (ויליף ממעילה וטביחה דיש שליח
לדבר עבירה), ו'הוא' 'ההוא' לא דריש (והני 'ההוא' דריש
להו חד למעוטי שנים אוחזים וחד למעוטי אנוס, ולית ליה דרשה ד'הוא' 'ההוא').
ואיבעית אימא:
לעולם דריש, ומאי 'חייב'? - חייב בדיני שמים. מכלל דתנא קמא סבר אפילו מדיני שמים
נמי פטור (בתמיה)?
אלא דינא רבה
ודינא זוטא איכא בינייהו (לשמאי מיחייב בדינא רבה: בעונש
גדול, ולתנא קמא לא מיענש כולי האי כהורג עצמו, אלא כגורם).
ואיבעית אימא:
שאני התם דגלי רחמנא: 'אותו
הרגת בחרב בני עמון'.
ואידך?
הרי לך כחרב
בני עמון: מה חרב בני עמון - אין אתה נענש עליו, אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו.
מאי טעמא? - מורד במלכות הוה, דקאמר ליה [שמואל ב יא,יא:
ויאמר אוריה אל דוד, הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות] ואדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים [ואני
אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי חיך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה] ('ואדוני
יואב' זהו מרד: שקראו אדון בפני המלך).
אמר רבא: אם
תימצי לומר סבר שמאי (דהאי 'חייב' דקאמר שמאי בדיני אדם קאמר, ויליף ממעילה
וטביחה, וקסבר) 'שני כתובים הבאים
כאחד מלמדין', ו'הוא' 'ההוא' לא דריש, (אפילו
הכי) מודה באומר לשלוחו "צא
בעול את הערוה, ואכול את החלב" שהוא חייב (הואיל
ונהנה שליח זה) ושולחיו פטור, שלא
מצינו בכל התורה כולה זה נהנה וזה מתחייב!
איתמר: רב אמר:
שליח נעשה עד (בין לקידושין בין ששלח ממון לבעל חובו - מצטרף שליח
עם עד להיות שנים; או אם שניהם שלוחים, היו ביחד - שניהם מעידים בדבר); דבי רבי שילא אמרי: אין שליח נעשה עד.
מאי טעמא דבי
רבי שילא?: אילימא משום דלא אמר ליה "הוי לי עד", אלא מעתה קידש אשה
בפני שנים ולא אמר להם "אתם עדיי" הכי נמי דלא הוו קידושי (הרי
ראו וכי אמרינן בסנהדרין (דף כט,א) צריך שיאמר "אתם עדיי"
- הני מילי בעדי הודאה: שפעמים שאדם מודה לתתובעו מנה ואומר "הדין עמך"
מפני שרוצה להשתיקו מעליו עד לאחר זמן ואף על פי שאינו חייב לו כלום! לפיכך אין
השומע יכול להעיד בפני הודה עד שיאמר "אתם עדי", אבל בעלמא לא)?
אלא: רב אמר
שליח נעשה עד: אלומי קא מאלימנא למילתיה (דעדות, כשעשה הדבר על ידי
השליח);
דבי רבי שילא
אמרי: אין שליח נעשה עד: כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו - הוה ליה כגופיה!
מיתיבי: 'אמר
לשלשה "צאו וקדשו לי האשה" - אחד שליח ושנים עדים, דברי בית שמאי; ובית
הלל אומרים: כולם שלוחין הן" - ואין שליח נעשה עד! - עד כאן לא פליגי אלא
בשלשה, אבל בשנים דברי הכל לא!?
הוא (רב) דאמר כי האי תנא, דתניא: 'רבי נתן אומר: בית
שמאי אומרים: שליח ועד אחד (יכולין להעיד על הדבר), ובית הלל אומרים: שליח ושני עדים.'
ורב כבית שמאי?
איפוך (דבית
הלל לבית שמאי).
ורב אחא בריה
דרבא מתני איפכא (לפלוגתא דאמוראי): רב אמר: אין שליח נעשה עד; דבי רבי שילא אמרי: שליח
נעשה עד.
והילכתא: שליח
נעשה עד.
אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לשנים: "צאו וקדשו לי את האשה" - הן הן שלוחיו הן הן עדיו (דשליח נעשה עד) , וכן בגירושין (אם שלח גט לאשתו על ידי שנים),
(קידושין מג,ב)
וכן בדיני
ממונות (אם שלח חוב למלוה על ידי שנים).
וצריכא: דאי
אשמעינן בקידושין - משום דלמיסרה קאתי (הלכך מה להם לאוסרה עליהם
ועל כל העולם בשקר?), אבל גירושין
ניחוש שמא עיניו נתן בה!? ואי אשמעינן גירושין - משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא (וכיון
דתרי נינהו - לא משקרי), אבל ממונא
- אימא הני מיפלג פלגי!? צריכי.
מאי קסבר (רב
נחמן, דאמר 'וכן בדיני ממונות')?
אי קסבר:
'המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים (ואין נאמן לומר
"פרעתי" - היכי מהימני לומר "נתננום למלוה"? הרי)' הני - נוגעים בעדות נינהו, דאי אמרי "לא
פרעניה" (שאם לא יאמרו "מעידין אנו שקבלם המלוה") - אמר להו (לוה) "פרעוני (מה
שמסרתי לכם)" (דפעמים
שמסרו להם בעדים)! אלא לעולם קסבר
'המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים', ומגו דיכלי למימר
"אהדרינהו ללוה (למשלח)"
(ואין עליהם אפילו שבועה, שהרי אין הודאה במקצת כאן) - יכולין למימר (נמי) "פרעניה למלוה (יהיב
יהבינא למלוה)" (ודבריהן
קיימין, ובתורת עדות שאינם נוגעין בעדותן), והשתא דתקון רבנן שבועת היסת (שאפילו מי שאינו מודה במקצת הטילו
עליו שבועה, מהשתא אפילו סבירא לן 'המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו
בעדים' - אפילו הכי נוגעין בעדותן, דאי אמרי "אהדרינהו ניהלך" בעי
אשתבועי; לפיכך הן מעידין שקבל מלוה מידם, כדי שיפטרו מן השבועה, ונוח הוא להם
להפסיד הממון למלוה מלהשבע בשקר, דאף על גב דחשידי אממונא - לא חשידי אשבועתא;
הילכך בממון לא אמרינן 'הן הן עדיו'; וכיון דעדים לא הוו - הרי הדין הזה כדין
הקצוב בשבועות (מד,ב), גבי חנוני על פנקסו) - משתבעי הני עדים דיהיבנא ליה (למלוה,
ונפטרין מן השולח, דהוא האמינן בשבועה שמסר להן מעותיו), (אבל מלוה אומר שאין נאמנין לו
בשבועה,) ומשתבע מלוה דלא שקיל ליה,
ופרע ליה לוה למלוה.
האיש מקדש את
בתו:
תנן התם [גיטין
פ"ו מ"ב]: 'נערה
המאורסה (הוא הדין לקטנה; והאי דפליגי בנערה - להודיעך כחו
דרבי יהודה) - היא ואביה מקבלין
את גיטה (או היא או אביה: היא, שהרי גדולה היא, ויש לה יד,
ואמרה תורה (דברים כד,א): 'ונתן
בידה'; ואביה - שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה, ואיתקש יציאה
להוייה; ודוקא נערה אבל קטנה - אביה ולא היא; ודוקא מן האירוסין, אבל מן הנישואין
- היא ולא אביה, דמשנשאת אין לאביה ררשות בה); אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחד (בגוף
אחד), אלא אביה מקבל את גיטה;
וכל שאין יכולה לשמור את גיטה - אין יכולה להתגרש (אפילו על
ידי אביה, דהא שוטה היא; ואמר רבי יצחק: 'ושלחה מביתו'
(שם) - מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו
שמשלחה וחוזרת [במסכת יבמות פרק 'חרש שנשא', דף קיג,ב])'. אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת
לקידושין (מגירושין נשמע לקידושין, דלרבנן: אם קדשה עצמה – מקודשת,
ולרבי יהודה אינה מקודשת); ורבי
יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין אבל לקידושין - דברי הכל אביה ולא היא; ואמר רבי יוסי
ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן (דשָני
ליה בין קידושין לגירושין)? גירושין,
דמכנסת עצמה (בקבלת גיטה) לרשות אביה - בין היא ובין אביה (אמרינן דאביה נמי ניחא ליה
שתקבל היא, והוי גיטא); קידושין,
דמפקעת עצמה מרשות אביה - אביה ולא היא.
והרי מאמר (קידושי יבם ביבמתו קרויה מאמר), דמפקעת עצמה מרשות אביה, ותניא:
(קידושין מד,א)
'קטנה (שהיא
שומרת יבם) מן האירוסין (דעדיין
רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה) - אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה; והנערה - בין מדעת עצמה בין מדעת אביה <מה שאין כן בקידושין>' (אלמא
היכא דמפקעת עצמה מרשות אב - קיימי נמי רבנן במילתייהו).
אלא אי איתמר -
הכי איתמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן? –
קידושין, דמדעתה (דבעינן דעת המקנה) - אביה ולא היא (שהתורה זיכתה לו); (אבל) גירושין, דבעל כרחה (שישנה
בעל כרחה) - בין היא בין אביה (דמה
לנו לדעתו? כי מקבל ליה איהו - נמי על כרחיה הוא)!
הרי מאמר,
דמדעתה, וקתני 'בין היא ובין אביה'!?
התם במאמר דבעל
כרחה, ורבי היא (דאמר: מאמר תופס ביבמה בעל כרחה, אם זרק לה כסף, ואמר
לה "הרי את מקודשת לי"),
דתניא: 'העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה: רבי אומר קנה (כשאר
מאמר, להיות צריכה גט למאמר זה אם בא לחלוץ לה), וחכמים אומרים: לא קנה'.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com