דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין מג,ב)
האיש מקדש את
בתו:
תנן התם [גיטין
פ"ו מ"ב]: 'נערה
המאורסה (הוא הדין לקטנה; והאי דפליגי בנערה - להודיעך כחו
דרבי יהודה) - היא ואביה מקבלין
את גיטה (או היא או אביה: היא, שהרי גדולה היא, ויש לה יד,
ואמרה תורה (דברים כד,א): 'ונתן
בידה'; ואביה - שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה, ואיתקש יציאה
להוייה; ודוקא נערה אבל קטנה - אביה ולא היא; ודוקא מן האירוסין, אבל מן הנישואין
- היא ולא אביה, דמשנשאת אין לאביה ררשות בה); אמר רבי יהודה: אין שתי ידים זוכות כאחד (בגוף
אחד), אלא אביה מקבל את גיטה;
וכל שאין יכולה לשמור את גיטה - אין יכולה להתגרש (אפילו על
ידי אביה, דהא שוטה היא; ואמר רבי יצחק: 'ושלחה מביתו'
(שם) - מי שמשלחה ואינה חוזרת, יצתה זו
שמשלחה וחוזרת [במסכת יבמות פרק 'חרש שנשא', דף קיג,ב])'. אמר ריש לקיש: כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת
לקידושין (מגירושין נשמע לקידושין, דלרבנן: אם קדשה עצמה – מקודשת,
ולרבי יהודה אינה מקודשת); ורבי
יוחנן אמר: מחלוקת לגירושין אבל לקידושין - דברי הכל אביה ולא היא; ואמר רבי יוסי
ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן (דשָני
ליה בין קידושין לגירושין)? גירושין,
דמכנסת עצמה (בקבלת גיטה) לרשות אביה - בין היא ובין אביה (אמרינן דאביה נמי ניחא ליה
שתקבל היא, והוי גיטא); קידושין,
דמפקעת עצמה מרשות אביה - אביה ולא היא.
והרי מאמר (קידושי יבם ביבמתו קרויה מאמר), דמפקעת עצמה מרשות אביה, ותניא:
(קידושין מד,א)
'קטנה (שהיא
שומרת יבם) מן האירוסין (דעדיין
רשות אביה עליה כל זמן שלא השיאה) - אין עושים בה מאמר אלא מדעת אביה; והנערה - בין מדעת עצמה בין מדעת אביה <מה שאין כן בקידושין>' (אלמא
היכא דמפקעת עצמה מרשות אב - קיימי נמי רבנן במילתייהו).
אלא אי איתמר -
הכי איתמר: אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמיה דרבי יוחנן אליבא דרבנן? –
קידושין, דמדעתה (דבעינן דעת המקנה) - אביה ולא היא (שהתורה זיכתה לו); (אבל) גירושין, דבעל כרחה (שישנה
בעל כרחה) - בין היא בין אביה (דמה
לנו לדעתו? כי מקבל ליה איהו - נמי על כרחיה הוא)!
הרי מאמר,
דמדעתה, וקתני 'בין היא ובין אביה'!?
התם במאמר דבעל
כרחה, ורבי היא (דאמר: מאמר תופס ביבמה בעל כרחה, אם זרק לה כסף, ואמר
לה "הרי את מקודשת לי"),
דתניא: 'העושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה: רבי אומר קנה (כשאר
מאמר, להיות צריכה גט למאמר זה אם בא לחלוץ לה), וחכמים אומרים: לא קנה'.
מאי טעמיה
דרבי?
גמר מביאה
דיבמה: מה ביאה דיבמה בעל כרחה (ביאה דיבמה קניא לה בעל כרחה,
דנפקא לן מ'ויִבמהּ' בפרק קמא דיבמות (ח,ב)), אף הכא נמי בעל כרחה.
ורבנן סברי:
ילפינן מקידושין: מה קידושין, דמדעתה - אף הכי נמי דמדעתה.
במאי קמיפלגי?
רבי סבר: מילי
דיבמה - מיבמה הוה ליה למילף, ורבנן סברי: קידושין מקידושין הוה ליה למילף.
הכי נמי מסתברא
(דהא דקתני גבי מאמר 'בין היא בין אביה' - במאמר על
כרחה קאי, אבל בשאר קידושין: אביה ולא היא) כדקא מתרץ רבי יוחנן: מדקתני סיפא (בההיא 'והנערה - בין
מדעת אביה בין מדעת עצמה') מה
שאין כן בקידושין'.
אלא נימא תיהוי
תיובתא דריש לקיש?
אמר לך ריש
לקיש: הא מני? - רבי יהודה היא, דאמר 'אין שתי ידים זוכות כאחת'. (ואם
תאמר: 'במאמר מאי טעמא מודה, ומאי שנא מאמר מגירושין, הרי שניהם על כרחה?' לקמיה
פריך לה, ומשני: שכן זקוקה ועומדת.)
אי רבי יהודה –
'מה שאין כן בקידושין'? 'מה שאין כן בגירושין' מיבעי ליה (ואפילו
בגירושין דאיתנהו בעל כרחה פליג רבי יהודה נמי, ואמר: אין שתי ידים זוכות כאחת)!?
אין הכי נמי:
איידי דתנא מאמר דדמי לקידושין - תנא נמי 'מה שאין כן בקידושין'.
ורבי יהודה (כיון
דבגירושין פליג, דאיתנייהו בעל כרחה) - מאי שנא מאמר (דמודה בה)?
הואיל וזקוקה
ועומדת (לפיכך תופס בה בכל דהו).
השתא דאתית
להכי (דתלית טעמא משום דזקוקה ועומדת) רבי יוחנן נמי (לטעמיה קמא דיהיב רבי
יוחנן למלתייהו דרבנן: דגירושין מכנסת עצמה לרשות אביה וקידושין מפקעת עצמה,
ואותיבנא ממאמר דמפקעת עצמה -) לא
תיקשי לך מעיקרא: שאני מאמר, (דאיכא לשנויי נמי:) הואיל וזקוקה ועומדת.
תנן: 'האיש
מקדש את בתו כשהיא נערה, בו ובשלוחו'; בו ובשלוחו אִין, בה ובשלוחה לא (אלמא
נערה שיש לה אב לא מקדשה עצמה; וקא סלקא דעתן: דברי הכל היא), תיובתא דריש לקיש!
אמר לך ריש
לקיש: הא - נמי רבי יהודה היא.
ומי מצית מוקמת
לה כרבי יהודה? והקתני סיפא [במשנה
הבאה [מו,ב], אך בספר המשניות הכל הוא משנה אחת]: 'האומר לאשה "התקדשי לי בתמרה
זו", "התקדשי לי בזו" (אם יש באחת מהן שוה פרוטה –מקודשת,
ואם לאו - אין מצטרפין לשוה פרוטה, דכיון דאמר בכל חדא "התקדשי", כל חדא
הוו קידושין באפי נפשייהו) ואמרינן:
מאן תנא (דבעינן) "התקדשי
... התקדשי" (ואי לא אמר "התקדשי" לכל חדא אלא,
"התקדשי לי בזו ובזו" הוו מצטרפי לפרוטה)? ואמר רבה: רבי שמעון היא, דאמר (גבי חמשה
תובעין אותו "תן לנו פקדון שיש בידך" ואמר: "שבועה שאין לך בידי,
לא לך, ולא לך", 'אינו חייב אלא אחת) עד שיאמר "שבועה" לכל אחד ואחד'; וכי תימא כולה רבי יהודה, ובפרטי
סבר לה כרבי שמעון (דלא חשיב פרטא עד שיאמר לכל אחד ואחד 'שבועה') - ומי סבר לה? והתניא [ספרא
ויקרא - דבורא דחובה פרשה ט פרק יז]:
'זה הכלל: כָּלַל - אינו חייב אלא אחת; פָּרַט - חייב על כל אחת ואחת - דברי
רבי מאיר (ובשבועות מפרש איזהו כללו של רבי מאיר ופרטו); רבי יהודה אומר: "שבועה (שאין
לך בידי)! לא לך, לא לך, לא לך -
חייב (אשם גזילות) על כל אחת ואחת; רבי אלעזר אומר: "לא לך, לא לך, לא לך, ולא לך (דוקא
בלא וי"ו, אבל ולא לך ולא לך - כללא הוי) – שבועה!" חייב על כל אחת ואחת (דבעינן
שבועה באחרונה; אבל אם הזכיר שבועה תחלה - לא שדינן אכולהו, וכללא הוי); רבי שמעון אומר: לעולם אינו חייב עד שיאמר
"שבועה" לכל אחד ואחד!'!
אלא: כולה (מתניתא
ד"התקדשי התקדשי") רבי
שמעון היא, ובשליחות סבר לה כרבי יהודה (דאביה, ולא היא). [וריש
לקיש אינו סובר כרבי שמעון ורבי יהודה שיש שליחות לנערה לקבל קידושיה.]
צצצ
רבי אסי לא על
לבי מדרשא. אשכחיה לרבי זירא, אמר ליה: מאי אמור האידנא בי מדרשא?
אמר ליה: אף
אנא לא עייל; רבי אבין הוא דעייל, ואמר (והוא אמר לי לאחר שיצא): חברותא כולה כרבי יוחנן (שחברו כל
חבורות של בית המדרש ונמנו וגמרו כרבי יוחנן דבקידושין אביה ולא היא), וצווח ריש לקיש כי כרוכיא (תרגום
של עגור; גרוא"ה בלע"ז), 'ויצאה' 'והיתה' (כך היה צועק: "הא כתיב ויצאה
והיתה: הויה כיציאה: מה גירושין בין היא בין אביה - אף קידושין בין היא בין
אביה") - וליכא דאשגח ביה.
אמר ליה: רבי
אבין - בר סמכא הוא (בלשון שאילה קאמר ליה: ובקי אתה ברבי אבין זה שיש
לסמוך על דבריו, שמדקדק בשמועתו שאינו משכח)?
אמר ליה: אִין,
כמין ימא לטיגני הוא (לא היתה לו שהות שכחה בנתים, שכשיצא מבית המדרש אמרה
לי מיד, כשולה דג מן הים והמחבת נתונה על האוּר לתתו בתוכו בשמן לטגנו. 'טגני' =
פריזר"א בלע"ז).
אמר רב נחמן בר
יצחק: (בשמועה זו של רבי אבין) אנא - לא רבי אבין ברבי חייא, ולא רבי אבין בר כהנא, אלא
'רבי אבין' סתם (לא שמעתי איזה 'אבין' הוא).
למאי נפקא
מינה?
למירמא דידיה
אדידיה.
בעא מיניה רבא מרב נחמן:
(קידושין מד,ב)
(לרבנן, דאמרי 'מקבלת את גיטה') נערה - מהו שתַעֲשֶה (אחר) שליח לקבל גיטה (בחיי
אביה) מיד בעלה? (הא
דאמרי רבנן ד'היא עצמה מקבלת', מאי סבירא להו?): כיד אביה דמיא (ליד אביה מדמו לה) או כחצר אביה דמיא (לחצר
אביה מדמו לה)?:
כיד אביה דמיא:
מה אביה משוי שליח - אף היא נמי משוי שליח? או דילמא כחצר אביה דמיא, ועד דמטיא
גיטא לידה לא מיגרשה?
ומי מספקא ליה
לרבא הא (שיהא על אדם בן דעת תורת חצר כשהוא ניעור)? והאמר רבא: 'כתב גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו
(והיא משמרתו) הרי
זה גט (דהויא לה חצר המשתמרת לדעתה, על ידה); ניעור - אינו גט' (דהויא
חצר המשתמרת לדעת העבד עצמו, ואינו דומה לחצר גמורה, דכי אתרבאי חצירה - משום דסתם
חצר משתמרת על פי הבעלים, שגדרה סביב ופותח ונועל); ניעור אמאי אינו גט? דהויא לה חצר משתמרת שלא לדעתה;
ואי סלקא דעתיה 'כחצר אביה דמיא' - כי מטא גיטה לידה נמי לא תיגרש, דהויא לה חצר
המשתמרת שלא לדעת אביה! אלא לעולם פשיטא ליה דכי יד אביה דמיא, והכי קמיבעיא ליה:
מי אלימא כיד אביה לשויה איהי שליח או לא?
אמר ליה: אין
עושה שליח.
איתיביה: (גיטין
פ"ו מ"ג) 'קטנה שאמרה
"התקבל לי גיטי" אינו גט עד שיגיע גט לידה (דאין
שליחות לקטן, הילכך המביאו לה - יהא שלוחו של בעל להולכה, ויתננו לה)' הא נערה - הרי זה גט!?
הכא במאי
עסקינן - בשאין לה אב [הקטנה;
וממילא הדיוק שנערה עושה שליח – רק בנערה שאין לה אב].
הא מדקתני סיפא
'אם אמר (לו)
אביה (של קטנה) "צא
וקבל גט לבתי" אם רצה בעל לחזור בו (משנמסר
לו) - לא יחזור (דשליח
לקבלה הויא הוא, ומשבא גט לידו – נתגרשה, ואפילו נשרף הגט מיד)', מכלל דרישא בדיש לה אב עסקינן!?
חסורי מיחסרא
והכי קתני: 'קטנה שאמרה "התקבל לי גיטי" - אינו גט עד שיגיע גט לידה' -
הא נערה: הרי זה גט; 'במה דברים אמורים? - כשאין לה אב (דקטנה לא
שייך בה שליחות), אבל יש לה אב (שייך
בה שליחות: על פי אביה, אפילו נערה:) ואמר (שאם אמר לו) אביה (בין של קטנה בין של נערה) "צא וקבל לבתי גיטה", ורוצה בעל לחזור - לא
יחזור (ומהשתא לא תקשי דיוקא דרישא, דהא בשאין לה אב קאי).
איתמר: קטנה
שנתקדשה שלא לדעת אביה (לא אמר לה אביה לקבלם, ולא ידע, ובקטנה הכל מודים
שאין קידושיה קידושין שלא לדעתו): אמר
שמואל: צריכה גט וצריכה מיאון (כדאמר טעמא לקמיה).
אמר קרנא:
דברים בגו (כך אמר קרנא: יש דברים בתוך דבר זה, כלומר: יש תשובה ותימה
בדברי שמואל): אם גט - למה מיאון?
אם מיאון - למה גט?
אמרו ליה (בני
בית המדרש לקרנא): הא - מר עוקבא
ובי דיניה בכפרי (שם מקום סמוך לנו; אִם נהרדעא, ששמואל שם, רחוק ממנו
- בֹא ונשאל למר עוקבא, והוא היה אב בית דיןן בימי שמואל, כדאמר במועד קטן (טז,ב));
אפכוה (בשם
קרנא 'צריכה גט ומיאון' ובשם שמואל 'דברים בגו') , שדרוה לקמיה דרב (לידע אם
יודה לדברי שמואל, שהיה חלוק על הדבר; ומשום דרב - אוהבו של שמואל היה – אפכוה:
אולי יודה לדברי קרנא שאמרו בשם שמואל); אמר להו: האלהים! צריכה גט וצריכה מיאון. וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא (אבוה
דשמואל הוה) דנימא הכי!
וטעמא מאי?
אמר רב אחא
בריה דרב איקא: צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין; צריכה מיאון שמא לא נתרצה האב
בקידושין, ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה (הרואה
שהצרכנוה גט - סבור שנתרצה האב בקידושיה, והוה ליה גרושתו מעליא, ושוב אין קידושין
תופסין לו באחותה, שאחות גרושתו בכרת, דכתיב (ויקרא יח) 'בחייה': כל שבחייה, ואי
קדיש אחותה - אתי לאפוקה בלא גט).
אמר רב נחמן:
והוא (הא דאמר צריכה גט) - ששדכו (כששידך בה לאביה קודם קידושין, דאיכא לספוקי שמא
נתרצה כששמע והוו להו קידושין למפרע).
עולא אמר:
אפילו מיאון אינה צריכה (שאין מעשה קטנה כלום בחיי אביה).
(ומתמה גמרא:) אף על גב דשידכו (אפילו שידכו אמר עולא ד'אף מיאון אינה צריכה')?
(ומשני:) מאן דמתני הא (מאן דמתני פלוגתא דעולא אדשמואל) - לא מתני הא (לא מתני
אדשמואל האי פירושא דפריש בה רב נחמן 'והוא ששידכו').
איכא דאמרי אמר
עולא (מילתא באפיה נפשיה; הוא מתני לה, ולא אדרב ושמואל, וסתמא
קאמר ליה, ולא שנא שידכו ולא שנא לא שידכו): קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה - אפילו מיאון אינה צריכה.
מתיב רב כהנא: (ט"ו
עריות ששנינו ביבמות [פ"א מ"א] שפוטרות
צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום, ויליף לה מקרא שהערוה הנופלת ליבום
לפני קרוב שהיא עליו בכרת - פטורה ופוטרת צרתה) 'וכולן (העריות) אם מתו (קודם שמת
הבעל) או מיאנו (בבעל) או נתגרשו (דכשמת
אחיו ונפלה הצרה לפני היבם - לא צרת ערוה היתה ולא פטרה ערוה) או שנמצאו איילונית - צרותיהן מותרות (ליבם)' (וקתני 'בתו' באותן ט"ו,
וקאמר 'דאם מיאנה בחיי אחי אביה שהוא בעלה, ומת לאחר מיאון - צרתה מתייבמת לאביה!
אלמא יש לנו בתו ממאנת בחיי אביה); (והיכי
דמי?) דקדשה מאן? אילימא דקדשה אביה
(לאחיו) -
במיאון סגי לה (בתמיה)?
גט מעליא בעיא (והלא זיכתה תורה לאב בקידושי בתו)! אלא לאו דקדשה איהי נפשה (שלא לדעת
אביה), וקתני דבעיא מיאון!
הוא מותיב לה
והוא מפרק לה: כגון שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב (כגון
שהשיאה אביה לאחֵר, ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה, שהרי היא בחיי אביה כיתומה: דכיון
שהשיאה - אין לאביה רשות בה; ואחרי כן קדשה היא את עצמה לאחי אביה, דהני קידושין
בעו מיאון: שלא היה לה להמתין את דעת אביה, ובמיאון סגי להו, דאין מעשה קטנה כלום,
אלא מדרבנן: דתקון נישואין לקטנה שאין לה אב שלא ינהגו בה מנהג הפקר).
מתיב רב המנונא: 'אין מוכרה (לבתו) לקרובים (שאין להם קידושין בה, דבעינן ראויה לייעוד); משום רבי אלעזר אמרו: מוכרה לקרובים (כדילפינן בפרק קמא (יט,ב): 'בתו לאמה' - פעמים שאינה נמכרת אלא לאמהות);
(קידושין מה,א)
ושוין
שמוכרה אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט (הואיל
ויש לו בה קידושין, אף על פי שהן בעבירה, דקידושין תופסין בחייבי לאוין)'; האי 'אלמנה' - היכי דמי? אילימא דקדשה
אביה (לאותו שנתאלמנה הימנו לפני מכירה זו) - מי מצי מזבין לה? הא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר
אישות!? אלא - לאו דקדיש איהי נפשה, וקא קרי לה 'אלמנה'?
אמר רב עמרם
אמר רבי יצחק: הכא - בקידושי יעוד (שנתאלמנה מקידושי יעוד), (ואי תימא: הלא על ידי אביה באו
לה, והוה ליה מוכר לאישות, ושוב אינו מוכרה לשפחות) -(הא מתניתין) ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר: מעות הראשונות (שמקבל
על המכירה) לאו לקידושין
ניתנו (אלא לשפחות; ויעוד, שתופס בה - מחמת שפוחת פרוטות פעולה שיש
לו עליה הוא בא, ולא על ידי אביה באו לה, דלהוי הך מכירה בתרייתא: שפחות בתר אישות).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible
when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the File
menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/
This material is ©
2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel
49351
Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com