דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא
בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים –
בגופן נרקיסים; הערות
העורך בגופן courier new 10, בסוגריים []; מקראה
מלאה בסוף הדף.
מתוך "גמרא נוֹחָה"
על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ
(קידושין נז,ב)
'וחולין שנשחטו
בעזרה' [שאסורים בהנאה] - מנא הני מילי?
אמר רבי יוחנן
משום רבי מאיר: 'אמרה תורה: שחוט לי בשלי (שחוט
זבחַי בחצרִי, כדכתיב (ויקרא א,ה): ושחט
את בן הבקר [לפני ה']) ושלך בשלך (כדכתיב (דברים
יב,כא) וזבחת מבקרך ומצאנך וסיפיה דקרא 'בשעריך'): מה שלי בשלך אסור (בהנאה,
דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק?) - אף שלך בשלי אסור!
אי מה שלי
בשלך ענוש כרת - אף שלך בשלי ענוש כרת?
אמר קרא (ויקרא
יז,ד) ואל פתח אהל מועד לא
הביאו להקריב קרבן לה' [לפני משכן ה', דם יחשב לאיש
ההוא, דם שפך] ונכרת [האיש
ההוא מקרב עמו]: על קרבן ענוש
כרת, על חולין שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת'.
איכא למיפרך:
מה לשלי בשלך - שכן ענוש כרת [אבל
חולין בעזרה, שאין בכך עונש כרת – לא יהא גם איסור הנאה – או אולי אפילו לא יהא
איסור אכילה]!?
אלא אמר אביי:
מהכא [ספרא ויקרא דבורא דנדבה פרשתא יג פרק יז הלכה ז-י]: 'ושחטו', 'ושחט אותו', 'ושחט
אותו' - תלתא קראי יתירי (שלש
פרשיות סמוכות זו לזו בשלמים: בראשונה כתיב [בשלמים
מן הבקר] (ויקרא ג,ב) וסמך
ידו על ראש קרבנו] ושחטו פתח אהל מועד [וזרקו
בני אהרן הכהנים את הדם על המזבח סביב], ובשתים
כתיב 'ושחט אותו' [ויקרא ג,ח
[בצאן]
וסמך את ידו על ראש קרבנו ושחט אתו לפני אהל מועד וזרקו בני אהרן את דמו על
המזבח סביב] [ויקרא ג,יג [בעז]
וסמך את ידו על ראשו ושחט אתו לפני אהל מועד וזרקו
בני אהרן את דמו על המזבח סביב]) מה תלמוד לומר (אלו שלשה
מיעוטין דמשמע מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר)? - לפי שנאמר (דברים
יב,כא) כי ירחק ממך המקום [אשר
יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם]
וזבחת [מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך ואכלת בשעריך בכל
אות נפשך] (ובא
הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבאו לארץ והם יתרחקו מן המשכן - לפי שבמדבר לא הותרו
לאכול שום בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה) ברחוק מקום (חוץ למקדש) אתה זובח (חולין
שלך), ואי אתה זובח במקום קרוב (בעזרה
שהוא מקום הקרוב לו), פרט
לחולין: שלא ישחטו בעזרה;
[הלכה
ח] ואין לי אלא תמימים הראוים
ליקרב (ובראויה להקרבה הכתוב מדבר, דאילו בשאין ראויה להקרבה - לא
איתסר בשר תאוה דידהו במדבר),
מנין לרבות בעלי מומין [שלא
ישחטו בעזרה]?
מרבה אני את
בעלי מומים שכן מין המכשיר (מין הכשר להקריב; כיון דדמי להו
בהכי - אתי למיגמר ליה במה מצינו להחמיר ולאסור);
מנין לרבות
את החיה [שלא
ישחטו בעזרה]?
מרבה אני את
החיה שהיא בשחיטה כבהמה (ואיתקש לפסולי המוקדשין בפרשה
זאת: [דברים יב,כב] אך כאשר יאכל את הצבי [כן
תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו] ודרשינן
ליה ב'שחיטת חולין' (כח,א) 'מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי
ואיל בשחיטה'; וכיון דבשחיטה איתקש להו - איכא למיגמר נמי מינה שלא תהא שחיטה
בעזרה, ד'כל דבר זביחה' אסר רחמנא);
מנין לרבות
את העופות (שאין שחיטתן מפורשת בתורה) [שלא
ישחטו בעזרה]?
(הכי גרסינן בתורת כהנים:) תלמוד לומר: 'ושחטו' 'ושחט אותו' 'ושחט אותו' (והכי נמי גרסינן בסיפרי, ופירושא:
חד לחיה, וחד לעופות, וחד לאיסור אכילה בדיעבד; ודקתני 'מרבה אני את החיה' - הכי
קאמר: אי לא כתב קרא - איכא למימר אתא לריבויא בדוחקא);
[הלכה ט] יכול לא ישחוט [בעזרה], ואם שחט יהא מותר?
תלמוד לומר:
[דברים יב,כב] כי ירחק ממך
המקום וזבחת ואכלת [אשר יבחר ה' אלהיך לשום שמו שם] וזבחת [מבקרך
ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר צויתך] ואכלת [בשעריך בכל אות נפשך]: מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל, ואי אתה אוכל מה
שאתה זובח במקום קרוב: פרט לחולין שנשחטו בעזרה [שאסורים
באכילה]; [מכאן
אינו בספרא שבידנו 'עד יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו']
ואין לי אלא
תמימים
(קידושין נח,א)
הראוים
ליקרב, מנין לרבות בעלי מומין [שאסורים
בדיעבד באכילה אם נשחטו בעזרה]?
מרבה אני
בעלי מומין שכן מין המכשיר;
ומנין לרבות
את החיה [שאסורים
בדיעבד באכילה]?
מרבה אני את
החיה שהיא בשחיטה כבהמה;
מנין לרבות
את העופות [שאסורים
בדיעבד באכילה]?
תלמוד לומר:
'ושחטו' 'ושחט אותו' 'ושחט
אותו' (כיון דאיתרבו הנך מינייהו לענין
איסור שחיטה - איתרבו נמי לענין אכילה כתמימים);
[הלכה י] יכול לא ישחוט - ואם שחט ישליכנו לפני כלבים [ואין
איסור הנאה]?
תלמוד לומר:
[שמות כב,ל: ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה
טרפה לא תאכלו] לכלב
תשליכון אותו: אותו אתה
משליך לכלב, ואי אתה משליך חולין שנשחטו בעזרה (והכי
משתמעי חולין מיניה: דאילו האי קרא מיירי בבשר היוצא חוץ ממחיצתו, כגון עובר
שהוציא את ידו בשחיטת אמו ילפינן לה (חולין סח,א) מהאי קרא
לאיסורא: 'ובשר בשדה' [שמות
כב,ל] - כגון שיצא בשר חוץ למחיצתו בגלוי, כשדה, שאין לו מחיצה -
הרי הוא כטרפה ו'לא תאכלו'; ומיעט בסיפיה 'לכלב
תשליכון אותו' - למעוטי חולין שנשחטו בעזרה; ודריש הכי: 'אותו'
- הוא דנאסר ביציאת מחיצה, ולכלב תשליכון אוותו: דמותר בהנאה, ולא חולין שנשחטו
בעזרה הנאסרין על ידי כניסת מחיצה, דאסורין אף בהנאה).
אשכחינהו מר
יהודה לרב יוסף ולרב שמואל בריה דרבה בר בר חנה דהוו קיימי אפיתחא דבי רבה; אמר
להו: תניא (ברייתא היא):
'המקדש בפטר חמור (בפטר חמור מחיים; רבי שמעון לטעמיה
דאמר לעיל (נז,ב) מותר בהנאה), בבשר בחלב (רבי
שמעון לטעמיה דאמר לעיל (שם) 'ומותר בהנאה'), ובחולין שנשחטו בעזרה: רבי שמעון אומר: מקודשת,
וחכמים אומרים: אינה מקודשת' -
אלמא חולין שנשחטו בעזרה לרבי שמעון - לאו דאורייתא (ובחולין
בעזרה קסבר איסורו לאו דאורייתא: לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו, ולא דריש
'בריחוק מקום' הכי, אלא מדרבנן, דילמא אתי למימר 'קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן, שלא
נזרק דמן', וקא מתהני מינייהו ואתי ליהנות מקדשים שלא נזרק דמן), ורמינהו: 'רבי שמעון אומר: חולין שנשחטו
בעזרה – ישרפו, וכן חיה שנשחטה בעזרה' (ולא סגי להו בקבורה; אלמא
איסורו מן התורה! דאי מדרבנן - מי מחמרינן כולי האי?: נהי דבבהמה גזור אטו פסולי
המוקדשין: דלא נימרו קדשים פסולין נקברים; אלא חיה - אי עיקר איסור דידה לאו
דאורייתא - מהיכא תיתי? הא ליכא למיגזר אטו קדשים, ולמה היא בשריפה? ואפילו
בקבורה? אלא ודאי איסורן מן התורה, ושריפתן מדברי סופרים: בבהמה גזור דילמא אתי
למימר 'קדשים פסולין לקבורה', והתורה אמרה ישרפו; ובחיה נמי גזרו: שלא תחלוק בדין
חולין שנשחטו בעזרה, שהשוו חכמים דבריהן בכל מקום שלא יפקפקו בהם)!?
אישתיקו.
אתו לקמיה
דרבה, אמר להו: פלגא (קנטרן רגיל לחלוק על חביריו) אוקמינכי; הכא במאי עסקינן (דאמר רבי
שמעון מקודשת)? - כגון שנשחטה
ונמצאת טריפה, ורבי שמעון לטעמיה (דאמר לענין כיסוי הדם (חולין
פה,א) ואותו ואת בנו (חולין פ,א) ותשלומי
ארבעה וחמשה (בבא קמא עא,א): שחיטה שאינה ראויה לאכילה
לא שמיה שחיטה, וכל חיוב ואיסור הבא על ידי שחיטה - אינו חל עליה; הילכך איסור
חולין הללו על ידי שחיטה בא עליה, והא לאו שחיטה היא), דתניא: 'השוחט את הטריפה (הניכרת) וכן השוחט ונמצאת טריפה - זה וזה חולין בעזרה;
רבי שמעון מתיר בהנאה, וחכמים אוסרים'.
[המקדש בערלה, בכלאי הכרם, בשור הנסקל, ובעגלה ערופה, בצפורי
מצורע, ובשער נזיר, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה - אינה מקודשת;] מכרן וקידש בדמיהן – מקודשת:
מנלן (דלא
תפסי דמייהו)?
מדגלי רחמנא
בעבודת כוכבים: '[דברים ז,כו: ולא תביא תועבה אל ביתך] והיית חרם כמוהו [שקץ
תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא]:
כל שאתה מהייה הימנה הרי הוא כמוהו' - מכלל דכל איסורים שבתורה שרו.
ונילף מינה?
משום דהוה
עבודת כוכבים ושביעית שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין
מלמדין.
עבודת כוכבים -
הא דאמרן; שביעית מאי היא?
[ספרא בהר פרשתא ב פ"ג הלכה ג] [ויקרא כה,יב:
כי] יובל היא קודש תהיה
לכם [מן
השדה תאכלו את תבואתה]: מה קודש
תופס את דמיו - אף שביעית תופסת דמיה;
אי מה קודש
תופס את דמיו ויוצא לחולין - אף שביעית תופסת דמיה ויוצאה לחולין?
תלמוד לומר:
'תהיה' - בהוייתה תהא; כיצד? לקח בפירות שביעית בשר -
אלו ואלו מתבערים בשביעית; בבשר דגים - יצא בשר (מקדושת
שביעית, דבפירות גופייהו כתיב בו 'תהיה' -
בהווייתו תהא; אבל חילופיהם - הן יוצאין לחולין) נכנסו דגים; בדגים יין - יצאו דגים נכנס יין; ביין שמן -
יצא יין נכנס שמן; הא כיצד: אחרון אחרון נתפס בשביעית, ופירי עצמו (הפירי
הראשון) אסור (לאחר
הביעור, שלא יצא מקדושתו)'.
הניחא למאן
דאמר 'אין מלמדין', אלא למאן דאמר מלמדין - מאי איכא למימר?
מיעוטי כתיבי:
כתיב הכא [דברים ז,כו: ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ
תשקצנו ותעב תתעבנו] כי חרם
הוא, וכתיב התם (ויקרא
כה,יב) יובל היא [כתיב:
הוא] – 'היא' אִין, מידי אחרינא – לא.
משנה:
המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות (הזרוע והלחיים והקיבה) ובמי חטאת* ובאפר חטאת - הרי זו מקודשת, ואפילו (הוא) ישראל (וקא סלקא דעתן אף על פי שאין לו בכל אלו אלא טובת הנאה: שבידו לתתם לכל מי שירצה, וגם היא לא זכתה אלא בטובת הנאה זו, שהיא צריכה ליתנם לכהן, והמעשר ללוי - ומיקדשה בטובת הנאה זו, דקסבר טובת הנאה ממון).
*[כיצד קונה אדם אשה במי חטאת? האם מי החטאת הם שלו? אולי הגזבר מוכר כמות של מי חטאת לאדם הצריך הזאיה, והוא יכול למכור או לתת לאשה את מי החטאת המיועדים לו ולקדש אותה במי חטאת אלה; ום היא לא זקוקה – היא יכולה למכור למי שזקוק, ונמצא שמי החטאת שוים פרוטה]
גמרא:
אמר עולא: טובת
הנאה אינה ממון (לקדש בו האשה).
איתיביה רבי
אבא לעולא: 'המקדש בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת
ואפילו ישראל'?
אמר ליה: הכא [האיש
המקדש -] בישראל שנפלו
לו טבלים מבית אבי אמו כהן, וקא סבר [התנא] 'מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין' (הואיל
ועומדת לתרום, ונגמרה מלאכתו לכך, וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו, שלא הוטל עליו אלא
להפרישה ולקיימה לעצמו - אף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהנים, וכן היא תמכרנה; והוא
הדין נמי דמצי [עולא]
לאוקמה בתרומה [ולא
הטבלים] שנפלה לו מבית אבי אמו כהן, אלא הא קשיא ליה: אם כן
מאי קא משמע לן מתניתין? פשיטא דמקודשת).
בעא מיניה רבי
חייא בר אבין מרב הונא: טובת הנאה ממון או אינה ממון?
אמר ליה [רב
הונא]: תניתוה [שטובת
הנאה ממון]: 'המקדש
בתרומות ובמעשרות ובמתנות במי חטאת ובאפר פרה הרי זו מקודשת ואפילו ישראל'!
אמר ליה [רבי חייא בר אבין]: ולאו אוקימנא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו כהן [ואם כן הוא מקדש בתרומה עצמה ולא בטובת הנאה, ואין מכאן ראיה שטובת הנאה – ממון]?
(קידושין נח,ב)
אמר ליה [רב
הונא]: "הוצאה
את" (מוצא את משמועה זו נראה שאין אתה חכם בה; אי נמי קטיל קני
באגמא את, לשון הוצא ודפנא (סוכה כג,א)).
איכסיף.
הוא סבר משמעתא
קאמר ליה; אמר ליה: הכי קאמינא: רב אסי דהוצל קאי כותיך[YH1].
נימא כתנאי (טובת
הנאה ממון או אינה ממון): 'הגונב
טבלו של חבירו - משלם לו דמי טבלו של חבירו (אף דמי
תרומה ומעשר שבו), דברי רבי; רבי
יוסי ברבי יהודה אומר: אינו משלם אלא דמי חולין שבו (אבל
בתרומה ומעשר אמר ליה "לאו בעל דברים דידי את" וכשיבא כהן גם הוא לתובעו
- ידחהו ויאמר "לא לך אתננה כי אם לכהןן אחר")' מאי? לאו בהא קמיפלגי: דמר [רבי] סבר טובת הנאה ממון ומר [רבי
יוסי ברבי יהודה] סבר טובת הנאה אינה ממון?
לא, דכולי עלמא
טובת הנאה אינה ממון, והכא בטבלים שנפלו לו מבית אבי אמו כהן, וב'מתנות שלא
הורמו כמי שהורמו דמיין' קמיפלגי (הכי גרסינן: לא, דכולי עלמא טובת
הנאה אינה ממון והכא במתנות שלא הורמו קמיפלגי: וכגון שנפל לו טבל זה מבית אבי אמו
כהן): מר (רבי) סבר כמי שהורמו דמיין (וזכה אבי
אמו בתרומה ומעשרות שבו, שאף מעשר ראשון לכהנים, מדקנסינהו עזרא ללוים) ומר (ורבי יוסי [ברבי
יהודה]) סבר:
לאו כמי שהורמו דמיין (וצריך היורש הזה לתתן לכהן, ואין לו בהן אלא טובת
הנאה, והיא אינה ממון);
ואיבעית אימא
דכולי עלמא כמי שהורמו דמיין, וטובת הנאה אינה ממון (והכא לאו
דנפלו לו מבית אבי אמו כהן עסקינן, אלא שגדלו בארצו); והכא בדשמואל קמיפלגי, דאמר שמואל: 'חיטה אחת פוטרת את
הכרי' דמר אית ליה דשמואל (וטעמא דרבי משום דאית ליה דשמואל,
דאמר חטה אחת פוטרת את הכרי; הילכך אמר ליה בעל הטבל אל הגנב "כולה דידי הוא,
דפטרנא נפשי בחטה אחת לתרומה"; וכי פליג רבי עליה דרבי יוסי ברבי יהודה
- בתרומה לחודה פליג, אבל במעשר מודה ד[יכול
הגנב לומר לו] "לאו
בעל דברים דידיה הוא") ומר [רבי
יוסי ברבי יהודה] לית ליה דשמואל (הילכך בתרומה נמי לא מצי
תבע ליה;
והוא הדין
דמצי לאוקמיה נמי בטבלים שנפלו לו, ודכולי עלמא כמי שלא הורמו דמיין, וטובת
הנאה אינה ממון, וקמיפלגי בדשמואל; אלא אי אוקמת הכי - אוקמת ליה מתניתין,
דקתני 'מקודשת', דלא כתרוייהו: דכיון דטובת הנאה אינה ממון ומתנות שלא הורמו כלא
הורמו דמיין - היכי מיקדשא? הא אין לו בתרומה אלא טובת הנאה, ואפילו נפלו לו טבלים
מבית אבי אמו כהן!? אבל השתא: דאמרינן 'כמי שהורמו דמיין' ופלוגתייהו בטיבלא דאתי
מארעיה - מתרצא מתניתין כדשנינן לעיל, ודברי הכל);
ואיבעית אימא
דכולי עלמא לית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי: דקנסוהו רבנן לגנב (שלא
תהא תרומה אצלו ממון שאין לו תובעים, ונמצא חוטא נשכר);
ואיבעית אימא
דכולי עלמא אית להו דשמואל, והכא היינו טעמא דרבי יוסי ברבי יהודה: דקנסוהו רבנן
לבעל הבית, דלא איבעי ליה לשהויה לטיבליה.
תנן: 'המקדש
בתרומות ובמעשרות ובמתנות, במי חטאת ובאפר פרה - הרי זו מקודשת, ואף על פי
ישראל'; ורמינהו (משנה היא בבכורות [פ"ד
מ"ו]:) 'הנוטל
שכר לדון - דיניו בטלים; להעיד - עדותו בטלה; להזות ולקדש (להזות
על הטמא ולקדש מי חטאת; כשנותן האפר במים קרי 'קדושה') - מימיו מי מערה (סרוחים
הם) ואפרו אפר מקלה (כלומר
סתם אפר שבא מן הקלוי באש)'?
אמר אביי: לא
קשיא: כאן בשכר הבאה (האפר ממקום למקום) ומילוי (ושכר מילוי המים, דמילתא דטירחא
היא, ורחמנא לא רמיא עליה, ושרי למשקל אגרא, ומקודשת), כאן (ומתניתין דבכורות) בשכר הזאה וקידוש (דליכא
טירחא, ושכר לימוד [##??] מצוה הוא נוטל, והתורה אמרה (דברים ד): ראה למדתי אתכם
וגו' כאשר צוני וגו': מה אני בחנם - אף אתם בחנם (נדרים לז,א)); דיקא נמי (דמתניתין
לאו אהזאה וקידוש קאי) דקתני הכא [במתניתין] 'במי חטאת ובאפר פרה' (שעדיין
אינן מעורבין), וקתני התם [בברייתא] 'להזות ולקדש' - שמע מינה.
הדרן עלך 'האיש מקדש'
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
קידושין פרק שלישי 'האומר'
משנה:
האומר לחבירו
"צא וקדש לי אשה פלונית" והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני;
וכן האומר לאשה
"הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום -
מקודשת לשני: בת ישראל לכהן תאכל בתרומה
"מעכשיו ולאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת (לשניהם) ואינה מקודשת (דאסורה לשניהם, אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט; ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא): בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה (שמא אינן קדושין; ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה, שמא הוו קידושין, וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה).
גמרא:
האומר לחבירו
"צא וקדש...[לי אשה פלונית" והלך וקדשה לעצמו -]:
תנא: 'מה
שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות';
ותנא דידן?
'הלך ['והלך וקדשה']' ['והלך'
– מלה מיותרת, והיה די לומר: 'וקדשה'] נמי דקתני = 'הלך ברמאות'.
מאי שנא הכא
דקתני 'האומר לחבירו'
(קידושין נט,א)
ומאי שנא התם (בפרק
'האיש מקדש') דקתני 'האומר
לשלוחו ("צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני" והלך
וקדשה במקום אחר - אינה מקודשת)' (מאי
שנא התם דנקט לשון שליחות: ששלחו לשם כך, והכא נקט 'חברו' - שלא שלחו לשם כך, אלא
אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצְלָהּ)?
הכא רבותא קא
משמע לן והתם רבותא קא משמע לן:
הכא רבותא קא
משמע לן: דאי תנא 'שלוחו' הוה אמינא: שלוחו הוא דהוי רמאי, דסמכה דעתיה: סבר 'עבד
לי שליחותי', אבל חבירו - דלא סמכה דעתיה - אימא לא ליהוי רמאי;
התם רבותא קא
משמע לן: דאי תנא 'האומר לחבירו' הוה אמינא: חבירו - הוא דכי קדשה במקום אחר אינה
מקודשת, דסבר (האי משלח) לא טרח (האי שליח לבקשה לי במקום אחר, ולא סמכה דעתיה לשוויה
שליח אלא באותו מקום), אבל שלוחו -
דטרח - אימא 'מראה מקום הוא לו' ("אם תמצאנה שם קדשנה לי שם,
ואיני מטריחך למקום אחר"; ומיהו אם עבד - עבד), קא משמע לן.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
מקרא:
דברי הגמרא
באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת
הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת
מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM
הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות
בדיקת הלומד.
תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)
מקרא - באותיות נרקיסים
הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.
הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם
את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של
דף הדפסה.
Footnotes become visible when the cursor rests on the
number of the footnote.
Alternatively: in the File menu, there is an Edit option
to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש
הכולל הרב מרדכי קורנפלד –
Producers
of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is © 2000, 2006, 2007, 2008 by Julius
Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351
Permission to distribute this material without
remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com
[YH1] נתברר שהמחלוקת בענין טובת
הנאה ממון היא לא מימי עולא, אלא כבר רב אסי דהוצל טען שאינו ממון, וזו דעת ידועה
אך מיוחדת בתקופתו של רב אסי דהוצל, ולכן שיטת זו נקראת על שמו. ורבי חייא בר אבין
סבר כמותו, שאינו ממון, אך רב הונא סרב אחרת, והביא ראיה ממשנתנו.
גם עולא סבר שאינו ממון,
ולכן חייב לפרש את משנתנו כרב אסי מהוצל, אך רבי אבא סכר שיש לפרש משנתנו כפשוטו,
שטובת הנאה ממון.