דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; פסוקים – בגופן נרקיסים; הערות העורך בגופן courier new 10, בסוגריים [];      מקראה מלאה בסוף הדף.

 

קידושין דף סא

מתוך "גמרא נוֹחָה"

על שם הורי נפתלי וחנה הולנדר הכ"מ

 

(קידושין ס,ב)

משנה:

"על מנת שיש לי בית כור עפר" ('בית כור': מקום הראוי לזרוע שלשים סאין; וחשבינן לכל סאתים - מאה על חמשים, כחצר המשכן: חמשים על חמשים לבית סאה; ובית כור אלף וחמש מאות אורך על חמישים רוחב; ואם אתה מרבעו תמצאנו מאתים ושבעים ושלשה וה' טפחים על מאתים ושבעים ושלשה וה' טפחים ועוד דבר מועט) הרי זו מקודשת ויש לו.

"על מנת שיש לי במקום פלוני": אם יש לו באותו מקום – מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

"על מנת שאראך בית כור עפר" - הרי זו מקודשת, ויראנה; ואם הראה בבקעה ("הרי ליך בקעה גדולה ובה כמה בתי כורין" - ואין אחד מהן שלו) - אינה מקודשת.

 

גמרא:

וניחוש שמא יש לו? ועוד תניא: 'חיישינן שמא יש לו'?

לא קשיא: הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק.

למה לי למיתנא גבי ארעא ולמה לי למיתנא גבי זוזי?

צריכא: דאי אשמעינן גבי זוזי - משום (זוזי הוא) דעבידי אינשי דמצנעי, (והתם הוא דחזינא אי יש לו הוו קידושי ודאי, לא חזינא הוו קידושי ספק), אבל ארעא (אי לא ידעינן דיש לו אפילו קידושי ספק ליכא) – אימא: אי דאית ליה ארעא - קלא אית ליה! - קא משמע לן (מדתננהו גבי הדדי - למימרא דארעא כי זוזי: מה התם יש לו – ודאי, אין לו – ספק, אף קרקע: יש לו – ודאי, אין לו - ספק).

 

"על מנת שיש לי במקום פלוני" אם יש לו וכו' [באותו מקום – מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת]:

פשיטא!?

מהו דתימא אמר לה "מאי נפקא לך מינה (אם רחוק הוא), אנא טרחנא ומייתינא (התבואה לביתי) " - קמשמע לן.

 

על מנת שאראך בית כור עפר [הרי זו מקודשת, ויראנה; ואם הראה בבקעה - אינה מקודשת]:

תאנא: 'לא נתכוונה זו אלא לראות משלו'.

 

'ואם הראה בבקעה אינה מקודשת':

פשיטא!?

לא, צריכא: דנקיט בדיסתורא (אריסות).

 

גבי הקדש תנן:

 

(קידושין סא,א)

[ת"כ בחקתי; ערכין פ"ז מ"א, בבלי כה,א; בבא בתרא קב,ב] 'המקדיש שדהו בשעת היובל (בזמן שהיובל נוהג; שכל שדה אחוזה פדיונו שוה מגזירת הכתוב, אחת יפה ואחת רעה, אבל בזמן שאין היובל נוהג נפדין בשוייָן) נותן ב-זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף [ויקרא כז,טז]; היו נקעים (כמין גומות) עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה; פחות מכאן נמדדין עמה' והוינן בה: נהי דבהדי ארעא לא קדשו (להיות נמדדים בקרקע שוה להיות קטפרס[1] שלהן נמדד לעלות בחשבון) - נקדשו באפי נפשייהו (להיות נמדדין לפי מה שיש בהן ולא יעלה מדרון שלהן בחשבון)? וכי תימא: כמה דלא הוי בית כור לא חשיב – ורמינהו: '"שדה" מה תלמוד לומר (והוה ליה למכתב 'ואם מאחוזתו יקדיש איש וגו', וכתב 'ואם משדה אחוזתו')? - לפי שנאמר [ויקרא כז,טז: ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו] זרע חומר שעורים בחמשים [שקל כסף], אין לי אלא שהקדיש בענין הזה (כדי זרע חומר שעורים); מנין לרבות לתך (חצי כור), וחצי לתך, סאה, תרקב (חצי סאה), וחצי תרקב, ואפילו רובע – מנין? תלמוד לומר: "שדה" מכל מקום'?

אמר מר עוקבא בר חמא: הכא בנקעים מלאים מים עסקינן, משום דלאו בני זריעה נינהו (וכתב הכתוב 'זרע', ומידי דלאו בני זריעה נינהו - אינן נפדין בדמים הללו אלא בשוויָה); דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים [[נראה לי שרש"י לא גרס] גבוהים [עשרה טפחים]] (שסתם סלע אין ראוי לזריעה דקשה הוא) - שמע מינה.

אי הכי - אפילו פחות מיכן נמי!?

הנהו – 'נאגני דארעא' מיקרו (הנקעים קרויין אגנות הקרקע: שהמים מתמצין לתוכן, כמו 'וישם באגנות' (שמות כד,ו)), 'שדרא דארעא' מקרו (מקום הסלעים אין להם שם 'סלעים' לעצמן, אלא על שם הקרקע הם נקראים: 'שידראות הקרקע').

 

גבי מכר תנן [בבא בתרא ז,א]: 'האומר לחבירו "בית כור עפר אני מוכר לך" והיו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים - אין נמדדים עמה; פחות מכאן נמדדים עמה'; ואמר מר עוקבא בר חמא: אף על פי שאין מלאים מים.

מאי טעמא? אמר רב פפא: לפי שאין אדם רוצה שיתן את מעותיו בשדה אחת ויראה לו כשנים וכשלשה מקומות.

הכא מאי (גבי קידושי אשה אם היו בו סלעים ונקעים של עשרה טפחים ואינן מלאים מים)? להקדש מדמינן לה (ונמדדין עמה) או למכר מדמינן לה (ואין נמדדין)?

מסתברא להקדש מדמינן לה , דאמר לה "אנא טרחנא וזרענא  ומייתינא".

[ראה הערה בענין שמאות של קרקע עם נקעים ובורות, או חלקים אחרים שלא ניתן לזרוע בהן[YH1] [באנגלית] ]

 

 

משנה:

רבי מאיר אומר: כל תנאי שאינו (כפול) כתנאי בני גד ובני ראובן - אינו תנאי, שנאמר (במדבר לב,כט) 'ויאמר [משה] אליהם: אם יעברו בני גד ובני ראובן [אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה' ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה], וכתיב (פסוק ל) ואם לא יעברו חלוצים [אתכם ונאחזו בתככם בארץ כנען]

(כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי: ואף על פי שלא נתקיים התנאי - נתקיימו הדברים; כגון: "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" ולא פירש לכפול: "ואם לא תתני לי לא יהא גט" - אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל, ואפילו לא נתנה - הוי גט, וכמו שמצינו שהוצרך משה רבינו עליו השלום לכפול: 'ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם'; שמע מינה: דאי לא כפל - היתה מתנתו קיימת, ונוחלין ארץ גלעד אפילו לא יעברו את הירדן, אף על פי שאמר "אם יעברו... ונתתם" - לית לן 'מכלל הן אתה שומע לאו'; והוא הדיין נמי דבעינן 'תנאי קודם למעשה': מדלא אמר "תנו להם אם יעברו" משמע דאם אמר הכי לא אתי תנאה ומבטל מעשה דמתנה, דקדמיה; ושמעינן נמי דבעינן 'הן קודם ללאו': דלא אמר תחלה "אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם").

רבי חנינא בן גמליאל אומר: צריך הדבר לאומרו, שאלמלא כן יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו (א'תנאי כפול' לחודיה פליג, למימר דאין צריך לכפול, דמכלל הן נשמע לאו; וזה שכפלו - משום צורך היה הדבר לאומרו, מפני דבר אחר: שאלמלא כן שכפלוֹ - יש במשמע שאם לא יעברו - אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה מפני מקנה רב שלהן - אף בה לא יטלו, דהכי הוה שמעינן לה: אם יעברו - ונתתם להם את ארץ הגלעד בשביל כל חלקם, הא אם לא יעברו - יהיו נקנסים ולא יטלו חלק לא כאן ולא כאן כלל! לכך פירש: שאם לא יעברו - לא יפסידו חלקם בכך (דאי אתה שומע מכלל לאו אם אינו מפרש לכתוב) ויטלו כאן וכאן על פי הגורל).

 

גמרא:

שפיר קאמר ליה רבי חנינא בן גמליאל לרבי מאיר! (קושיא היא: היכי יליף רבי מאיר מינה דבעינן כפילה? הא שפיר קאמר ליה רבי חנינא דכפילה לאו למכפל אתא, שלא יטלו ארץ גלעד כולה, דהא מכללא שמעינן לה, אלא למימר ונאחזו בארץ כנען אפילו אין עוברין למלחמה!?)

אמר לך רבי מאיר: אי סלקא דעתך (קרא לפרושי אתא: דאפילו לא יעברו לא יפסידו חלקם בכל ארץ ישראל, ו)לאו לתנאי כפול הוא דאתא (להחזיק את התנאי: שאם לא יעברו - לא תהא מתנת ארץ גלעד מתנה, ואשמעינן דמכלל הן אי אתה שומע לאו אם אינו מפרשו) - לכתוב (במקום פסוק ל) "ואם לא יעברו [חלוצים אתכם] ונאחזו בתוככם (ועל כרחך הייתי מפרשו שאם לא יעברו לא יפסידו בא ללמדינו); "בארץ כנען"

 

(קידושין סא,ב)

למה לי (דמשמע מיעוטא, למעוטי שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ כנען)? - שמע מינה לתנאי כפול הוא דאתא (שמע מינה הוצרך לכפול ולומר "אם לא יעברו לא יהא בדברי כלום", ואי לא כפלו - היתה מתנתו קיימת, דמכלל הן לא נשמע לאו).

(גירסא ברש"י שהרש"ל מוחק: ["בארץ כנען" למה לי] הרי משמע נמי מ'ונאחזו בתוככם' שלא יטלו בארץ גלעד כנגד חלקם שבארץ ישראל! אלא קרא יתירא הוא, למדרש ביה תנאי כפול).

ורבי חנינא בן גמליאל?

(אמר לך: לעולם לא בא לכפול אלא לפרש: שאפילו לא יעברו - לא יפסידו נחלתם מכל ארץ ישראל;)< אי לא כתב רחמנא "בארץ כנען" (ואם כתב 'ונאחזו בתוככם' ותו לא) - הוה אמינא (ואם לא יעברו) 'ונאחזו בתוככם' - בארץ גלעד (יטלו כפי המגיעם [בלומר: לולא העיסקא בין משה לשבטים היו כל ישראל מתחלקים גם בעבר הירדן המערבי וגם במזרחי] בארץ הגלעד, שנאחזתם בה כבר, והם סייעו אתכם לכבשה), אבל ארץ כנען כלל לא (לא בתוכה יטלו ולא בארץ גלעד כנגדה; להכי כתב "בארץ כנען": שאף בארץ כנען יטלו, אף על פי שלא סייעו לכובשה; אבל למעוטי שלא יטלו ארץ הגלעד כנגדה לא איצטריך, דמכלל הן הוה שמעינן לאו).

ורבי מאיר?

'בתוככם': כל היכא דאית לכו משמע (ועל כרחך לא כתב "בארץ כנען" אלא למעוטי ארץ גלעד: שלא יטלוה כולה על פי מתנתו שאמר להם 'ונתתם להם', וללמדינו דמכלל הן לא הוה שמעינן לאו).

תניא: 'אמר רבי חנינא בן גמליאל: משל (דמשה) למה הדבר דומה? - לאדם שהיה מחלק נכסיו לבניו, אמר "פלוני בנִי יירש שדה פלונית, ופלוני בנִי יירש שדה פלונית, ופלוני בני יתן מאתים זוז ויירש שדה פלונית, ואם לא יתן - יירש עם אחיו בשאר נכסים" (כך שאר השבטים יטלו ארץ כנען, ושני שבטים אלו יעברו את הירדן למלחמה, דהיינו דומיא ד'יתן להם מאתים זוז', ויטלו ארץ הגלעד; ואם לא יעברו - לא יפסידו חלקם בארץ כנען, דהיינו שאר נכסים); מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים? - כפילו ['ואם לא יתן יירש אם אחיו בשאר נכסים'] גרם לו' (דאם לא כפל הייתי שומע דאם לא יתן - יטול באותו שדה כפי חלק המגיעו בו, אבל בשתי שדות שהקציתים לאחיו - לא יטול כלום, וכל שכן שלא יטול באותו שדה כנגד שאר נכסים; אף בני גד ובני ראובן: כפילת הדברים גרמא להם ליטול חלקם בארץ כנען: שאם לא כפל - הייתי אומר: לא יטלו בה כלום אלא בארץ גלעד מה שמגיעם בה).

 

והא לא דמיא משל למתניתין!?: התם (מתניתין) קתני 'יש במשמע שאפילו בארץ כנען לא ינחלו' (התם קתני שאם לא כפל לא היו נוטלין כלום, לא כאן ולא כאן, דקאמר שאף בארץ כנען שאיננה חביבה להם לא יטלו, מדקתני שאף משמע דכל שכן בארץ גלעד שבחרו בה), אלמא כפילה - לארץ גלעד נמי מהני, והכא קתני 'מי גרם לו לירש עם אחיו בשאר נכסים? - כפילו גרם לו' אלמא כפילה לשאר נכסים הוא דקמהני (אלמא לא אהני אלא אארץ כנען, דבלאו כפילה נמי הוו שקלי מה שמגיעם בארץ גלעד)?

לא קשיא: הא (מתניתין, דקתני שאף דמשמע דכל שכן בארץ גלעד) - מקמי דנימא ליה רבי מאיר: (אם כן נכתוב) 'ונאחזו' (והוה סבר רבי חנינא דכולא מילתא דריש רבי מאיר לתנאי כפול; הלכך אמר ליה שאלמלא כן שכפל דבריו - יש משמע שאף בארץ כנען לא יטלו, וכל שכן במקום החביב להם, דמכלל הן היינו שומעין לאו: ואם לא יעברו - לא תתנו להם את ארץ גלעד; וממילא דבארץ כנען לא שקלי, דהא לא אזלי למכבשה), הא (וברייתא, דקתני דלא אהני כפילה אלא לארץ כנען) - (אמר רבי חנינא) לבתר דנימא ליה רבי מאיר '(נכתוב קרא) ונאחזו (למה לי 'בארץ כנען')' ([אחרי ששמע מרבי מאיר שאלה זו –] אמר ליה רבי חנינא: ליטול חלק בארץ כנען אהני, דאי לא כתביה - הוה אמינא 'ונאחזו בתוככם בארץ גלעד').

 

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב [בראשית ד,ז: הלוא] אם תיטיב שאת (משאת שכר) ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ [ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו] (ואם לא תיטיב לפתח פורענות מוכנת לבא; אלמא כפילה בעינן, ואם לא כפליה - מכי אמר 'אם תיטיב שאת' - הוה שמעינן דאפילו אם לא תיטיב נמי – שאת, דתנאי שלא כפלו אינו מבטל מתנה); אלא לרבי חנינא - למה לי ('אם תיטיב'? נשמעת מכללא)?

סלקא דעתך אמינא: 'אם תיטיב' – אגרא; 'אם לא תיטיב' - לא אגרא ולא דינא (כלומר: מכללא לא הוה נפקא לן אלא ביטול מתנה: הא אם לא תיטיב - לא תשא שכר, ופורענותא נמי לא תשקול) - קא משמע לן (להכי איצטריך כפילה: דינא דפורענותא).

 

בשלמא לרבי מאיר (דאמר: מכללא לא שמעינן) היינו דכתיב (בראשית כד,מא) אז תנקה מאלתי [כי תבוא אל משפחתי, ואם לא יתנו לך והיית נקי מאלתי] (לפי שהשביעוֹ: אם לא אל בית אבי תלך - תחול עליך שבועה, ומכללא לא שמעינן 'דאם תלך לא תחול'); אלא לרבי חנינא בן גמליאל - למה לי (לפרושי 'אם תלך תנקה' אלא דאי לא כפליה לא הוה מבטל תנאה לשבועה, דאפילו ילך - תחול עליו 'אם יקח לו אשה מבנות כנען')?

איצטריך: סלקא דעתך אמינא היכא דניחא לה (לאשה) לדידה ולא ניחא ליה לדידהו (לקרובים) מייתי בעל כרחייהו - קא משמע לן (להכי נכתב האי, למיתלי נמי בקרובים: 'ואם לא יתנו לך קרובים והיית נקי').

 

[בראשית כד,ח: ו]אם לא תאבה האשה [ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת רק את בני לא תשב שמה] למה לי?

איצטריך: סלקא דעתך אמינא היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה נייתי בעל כרחה - קא משמע לן.

 

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב (ויקרא כו,ג) אם בחקותי תלכו [ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם], (ויקרא כו,טו) ואם בחקותי תמאסו [ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי]; אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי ('ואם בחקותי תמאסו'? נשמע מכלל ברכה קללה)?

איצטריך: סלקא דעתך אמינא 'אם בחקותי תלכו' – ברכה, 'אם בחקותי תמאסו' - לא ברכה ולא קללה; - קא משמע לן.

 

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב (ישעיהו א,יט) אם תאבו ושמעתם [טוב הארץ תאכלו], (ישעיהו א,כ) ואם תמאנו ומריתם [חרב תאכלו כי פי ה' דבר]; אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי?

אצטריך: סלקא דעתך אמינא 'אם תאבו' – טובה, 'ואם תמאנו' - לא טובה ולא רעה; - קא משמע לן.

 

מאי

 

(קידושין סב,א)

'חרב תאֻכּלוּ' (משמע: אכילתכם הוא חרב, תהיו נשבעים [מלשון שוֹבַע; תהיו שבעים מדברים שבא על ידי חרב])?

אמר רבא: מילחא גללניתא (גסה) נהמא דשערי אקושא [לחם שעורים מוקשה] ובצלי [ובצלים], דאמר מר: פת פורני [פת שנאפת בתנור גדול] חריבה [שיבשה] במלח ובצלים - קשים לגוף כחרבות.

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=

מקרא:

דברי הגמרא באותיות כאלה: 12 ROD; פירוש רש"י – מקובל שבמסכת נזיר הפירוש הוא מאת הריב"ן - רבי יהודה בר נתן, שהמשיך את פירוש רשי"י במסכת בא בתרא ובמסכת מכות - בתוך הגמרא בסוגריים () ובתוך הסוגריים - אותיות 10 MIRIAM; מראי מקומות גם 10 MIRIAM

הערות: בסוגריים [] באותיות 10 CourierNew; ההערות עם קידומת ## אינם פשט הגמרא אלא הערת העורך הטעונות בדיקת הלומד.

תחילת עמוד - בתחילת שורה, אפילו באמצע משפט - כך: (נזיר ב,ב)

מקרא - באותיות נרקיסים

הגירסא: לפי דפוס וילנא עם אחדים מההגהות שעל הדף – לפי הנראה לי כנחוץ לצורך הפשט הפשוט.

הערות בשולי הדף, בתצוגת דף אינטרנט אפשר להניח עליהם את הסמן ואז מופיעה ההערה בחלון. אפשר גם לראות את ההערות כאשר עוברים לתצוגה של דף הדפסה.

Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.

Alternatively: in the File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.

הערות וטבלאות באנגלית – ע"י כולל עיון הדף, ראש הכולל הרב מרדכי קורנפלד –

Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il, http://www.dafyomi.co.il/

This material is © 2000, 2006, 2007, 2008 by Julius Hollander 27 Bialik St., Petah Tikva, Israel 49351

Permission to distribute this material without remuneration, with this notice, is granted - with request to notify of use at yeshol@gmail.com

 


דפרת עד היכא. בשפתה כלפי מערב עד היכן מתפשט רחבה ש

 [YH1] [YH1] 1) APPRAISING THE VALUE OF PITS AND ROCKS
QUESTION: The Torah (Vayikra 27:16) teaches that one who consecrates his
field (during the time that the laws of Yovel are observed) may redeem his
field by paying an amount calculated according to the formula of fifty
silver Shekalim for every Chomer of barley seed ("Zera Chomer Se'orim...")
that can be planted there. The Gemara here quotes the Mishnah in Erchin
(25a) which teaches that if the field contains pits deeper than ten
Tefachim, or rocks higher than ten Tefachim, those areas are not calculated
together with the field in accordance with the prescribed formula. The
Gemara asks that although the pits and rocks cannot be calculated together
with the field, they should become Hekdesh in their own right.

The Gemara has no question regarding whether or not the field becomes
Hekdesh. The only question is whether the pits and rocks are part of the
field or whether they are independent pieces of land, as Rashi explains. The
Gemara is asking that even if we view the field as being separate from the
pits and rocks, we should still appraise the field's value, for the purpose
of its redemption, according to the formula of "Zera Chomer Se'orim," rather
than its actual market value.

Does it make any difference what formula is used to measure the pits and the
rocks, other than the final sum of money that must be paid?

ANSWER: RASHI points out an interesting, practical difference that would
exist if we appraise the field based on "Zera Chomer Se'orim" and not based
on its actual market value. The difference involves the method of measuring
the pit or rock. When measuring the pit or rock, how exactly do we measure
them? Do we include the entire slope and walls of the pit, and the slope and
sides of the rock, or do we measure only the floor of the pit, and the top
of the rock (since the floor of the pit and the top of the rock are the only
parts that will be used for planting)?

Rashi (DH Nehi, DH Nikdeshu) explains that this depends on how we view the
pit. If we consider it as part of the entire field, then it is viewed as a
continuation of the field, and the walls are included in the measurement of
the field. In contrast, if we consider the pit to be a separate piece of
land, then the walls should not be included, since the only part of the land
that is actually being used for planting is the floor, and not the wall. (It
would seem that the same is true for a rock, even though Rashi does not
state so explicitly.)



2) APPRAISING UNPLANTABLE PARTS OF A FIELD
QUESTION: The Gemara here quotes the Mishnah in Erchin (25a) which teaches
that if a field contains pits deeper than ten Tefachim, or rocks higher than
ten Tefachim, those areas are not calculated together with the field in
accordance with the prescribed formula of "Zera Chomer Se'orim" (see
previous Insight). The Gemara asks that although the pits and rocks cannot
be calculated together with the field, they should become Hekdesh in their
own right. Mar Ukva bar Chama answers that the Mishnah is referring to a pit
filled with water and thus is completely unfit for planting. The Gemara asks
that if the pit is filled with water, then even if it is less than ten
Tefachim deep, it should also not be included with the field! The Gemara
answers that pits that are less than ten Tefachim deep are considered
"basins" of the field and are thus part of the field.

The Gemara concludes that the only time we use the formula of "Zera Chomer
Se'orim" for appraising the value of a field is when the field is fit for
sowing. When it is not fit for sowing, we evaluate the field according to
its market value. Why, then, when the pit is less than ten Tefachim, should
it be appraised together with the field? Even when it is less than ten
Tefachim, since it is filled with water it is not fit for sowing, and
therefore it should not be evaluated in the manner of a plantable field!

ANSWER: Ten Tefachim is the size (or height) needed to consider an area to
be an independent domain. We find this concept in a number of places. One
example is in the laws of Shabbos, where an area is considered an
independent Reshus ha'Yachid only if it has a height (or depth) of ten
Tefachim (otherwise, one who carries from there into another domain does not
transgress the Isur d'Oraisa of Hotza'ah on Shabbos). In our case, if the
pit is ten Tefachim deep, then it is an independent Reshus. If there exists
a prerequisite that the area be fit for sowing, then we must judge this
Reshus on its own (since it is an independent Reshus). Consequently, since
it is full of water it is not considered to be fit for sowing. In contrast,
when the pit is less than ten Tefachim, it does not receive an independent
status and it is still considered to be part of the larger field. Since the
rest of the field is fit for sowing, and this pit is a part of that field,
we can evaluate the pit according to the manner of evaluating the entire
field as a whole. It is enough for the field, in general, to be considered
fit for sowing, even though part of it is not fit. (See RASHBA.)