תחרות המונודרמות הקצרצרות של פסטיבל האביב

 

מונודרמה ראשונה

השחר עולה

מסך.

אפילה. (קול של יולדת גונחת, צועקת, נשימה עולה ויורדת, עולה ויורדת מהר יותר. עולה ויורדת מהר עוד יותר... חמש נשימות).

על הבמה מגיח תינוק שרק עתה נולד, מלמעלה מפציעה קרן אור. קרן האור יורדת ואורהּ ממלא את הבמה. הקרן מגיעה לתינוק, מרימה אותו ונעלמת איתו. (בכי האם היולדת).

אפילה. מסך. סוף.

 

 

מונודרמה שנייה

ילד

מסך. תפאורת שמים בצבע לבן כחלחל. במרכז הבמה דלת גבוהה. מצידה האחד עץ תמר עטוף במטפחת אדומה כחולה. מצידה השני עץ לימון עטוף במטפחת אדומה כחולה. שלוש שניות לאחר פתיחת המסך הדלת נפתחת וילד קטן יוצא לקדמת הבמה. קול מדבר: השמים זרחו בלבן כחלחל. נצרת נמה וחולמת. עצי התמרים והלימונים היו עדיין מכוסים בצעיף אדמדם-כחול. בנה של מרי פתח את הדלת. הקול והתמונה על הבמה נעלמים. סדין לבן נפרש ועליו כתוב: הפיתוי האחרון של ישו מאת ניקוס קאזאנצאקיס ובסוגריים: מה שקרה אחר-כך אפשר לקרוא בברית החדשה.

מסך. סוף.

 

 

מונודרמה שלישית

בקט

המסך עולה. על הבמה מסך נוסף ועליו כתוב "תפאורה מתוך 'חד שיח'". המסך השני נפתח. אור פזור עמום. אדם עומד. שיער לבן, כתונת לבנה, גרביים לבנות. שני מטר לשמאלו באותו גובה ניצבת מנורה ואהיל כדור-לבן בגודל גולגולת מואר עמומות. מימינו, על אותו משטח, מיטה פשוטה ועליה דרגש. אחר עשר שניות האדם מתחיל לדבר - לא שומעים - רק שפתיו נעות. לאחר שלושים שניות, אור המנורה מתחיל לדעוך. לאחר חמישים שניות המנורה נכבית. שקט. האדם, הכדור והמיטה נראים בקושי באור פזור. חמש שניות. מסך. כאשר המסך הנוסף יורד נע לפני המסך הגדול כיסא נדנדה. הכיסא נעצר. אישה ניגשת ויושבת עליו. יד מושטת (בלי גוף ואיברים שונים) ועליה רשום בקט. היד מנדנדת את כיסא הנדנדה עליו יושבת האישה. ברשמקול החבוי נשמע קולה: היא הייתה האחרת של עצמה.

מסך. סוף.

 

 

מונודרמה רביעית

אני ג'יימס ג'ויס

מסך. ראש פתוח. הפה של הראש הפתוח אומר: אני ג'יימס ג'ויס, אדם רגיל שראשו מלא בכל מיני דברים שאני אוסף בכל מקום. מתוך הראש הפתוח יוצאים ונופלים על הבמה חלוקי נחל, גפרורים שבורים, חתיכות זכוכית ומגילה שעליה רשומות מלים בלי סוף מתגלגלת ומכסה את הבמה.

מסך. סוף.

 

 

מונודרמה חמישית

אהבה ראשונה

ישישה צועקת בקול צרוד ורועד לעבר הקהל - הייתי אהובתו הראשונה של קאמי, בגללי היה לו אופי של התנתקות. עלי כתב: (הקול הופך רגוע. לא רועד) הראשונה שאהבתי והייתי נאמן לה בגדה בי עם סמים ועם גברים אחרים. הישישה צוחקת (הפנים מתקמטים יותר אך הצחוק נשמע צעיר ורענן). פעם נגעת בשדי ואני פצעתי את ליבך. על הבמה מתהלך לב גדול בצבע אדום ולאחר שתי שניות נוטפים ממנו אגלי מים אל הבמה.

מסך. סוף.

 

 

מונודרמה שישית

שירה

מסך. הבמה מוארת בשלל צבעים. ממחטה קטנה וכחולה הופכת כמטה קסם למרבד ירוק. ביצה לבנה הופכת למים מפכים בצבע זהוב. מופיעה אישה צעירה בטול לבן ושערות בלונדיניות ארוכות. בקול מתוק ועדין אומרת: אני השירה. תפקידי לברוא מחדש את האושר.

נעלמת. מופיעה אישה רגילה. אומרת: שמי מריאן מור. נולדתי ב-1987 ומתי ב-1972. שלוש פעמים כתבתי שיר ששמו "שירה". בפעם הראשונה ב-1921 והוא בן 29 שורות. בפעם השנייה ב-1924 והוא בן 13 שורות. בפעם השלישית ב-1967 והוא בן 4 שורות. מדקלמת:

שירה

אני, גם אני לא אוהב יותר.

בקראי אותה, בכל זאת על המיאוס

והמושלם שבה נגלה בה,

למרות הכל, מקום לאמיתי.

מסך. סוף.

 

 

מונודרמה שביעית

מין

מסך. על הבמה גמל רובץ. חבר פרלמנט גרמני מדבר: מכובדי חברי הפרלמנט, מהם הסכומים שממשלת סכסוניה התחתית מתכוננת להקציב להזרעה מלאכותית. האם אתם יודעים שהפקולטה הווטרינרית בהאנובר רכשה בהקצבה ממלכתית גמל על מנת לבחון את האפשרות של הזרעה מלאכותית לנאקות. הידעתם שבסודאן חיים כשלושה מיליון גמלים, ושמתוך כל מאה מתים שמונים אחרי המלטה ושורדים רק החזקים ביותר. הגמל הזכר הוא הבוחר את בנות זוגו להרבעה. קורים גם מקרים תכופים של גילוי עריות, מה שדווקא משביח את טיב "ספינת המדבר". לכן אינני מבין את העילה והכספים שנועדו לשנות את דרך זיווגם. היינו, את חיי המין שלהם אצלנו. לבמה נכנס ראש הפרלמנט ואומר: אני דוחה את ניסוח השאלה - אין אלה חיי המין של הגמלים אלא אפשרויות מעשיות לגידול הגמלים.

הגמל הרובץ קם מהבמה ותופש מישהי (אין מסך). הגמל מתפשט מתחפושתו הגמלית ונשאר ערום (הקהל כנראה צוחק או מוחה).

הפסקה.

 

 

מונודרמה שמינית

מונודרמה

מסך.

לשון גדולה עפה על הבמה. ממנה נשמע קול: אני מונודרמה. יצאתי לשוטט לבד בעולם, ניתקתי מהחיק, מהגוף, מקבוצה, מתיאטרון. אני מבקשת עצמאות. אני ליצן בודד בכיכר השוק. אני שחקנית דחוייה המבקשת קצת תשומת לב. אני מושיטה לכם את עצמי. המסך נסגר כשפיסת לשון נאחזת בכוח בקפלי המסך.

סוף.

 

 

מונודרמה תשיעית

מין ושירה

מסך. איש בעל זקן לבן היורד אל חזהו ובראשו כובע שחור גדול יושב על כיסא ואוכל פרוסת לחם מרוחה בחמאה ומפזר עליה פלפל אדום. ממלמל לתוך זקנו, "שיהיה חרוץ. העיקר שיהיה חרוץ". מלמעלה מופיעה כמלאך עם כנפיים כתומות יונה וולך. בידיה רצועות והיא מתחילה לקשור אליה את האיש. תוך כדי קשירה מזמרת המלאכית בקול ענוג: אני אניח תפילין, אתפלל, הנח את התפילין עבורי, כרוך אותם על ידי, שחק אותם בי, העבר אותם בעדינות על גופי, חכך אותם בי היטב בכל מקום, גרה אותי, עלף אותי בתחושות...

הבמה מסתובבת. אותו איש עם זקן לבן וכובע שחור ועליו נכרך המלאך יונה. ממול מוקרנת תמונת קהל עצום עם כובעים שחורים וזקנים קצרים מאשר אצל האיש על הבמה. המלאך ממשיך לזמר: עשה בי מעשים למרות רצוני. הפוך אותי על בטני...

"את השטן" אומר האיש בעל הכובע השחור והזקן הלבן... לא, אני מלאך שנדחה על ידי האל שלך, עונה המלאכית בקול חם וחושני. החוטים השחורים מתמשכים לאורך הבמה ובתמונה המוקרנת נראה קהל הגברים בעל כובעים שחורים וזקנים מוכה תדהמה, מתחיל לנוס. האור על הבמה מתעמעם ומחשיך. נשמעים קולות נשימה ונשיפה חזקים של האיש בעל הזקן הלבן חבוש הכובע השחור. חושך.

מסך. מסך.

 

אחרי המונודרמה נראה על הבמה איש שיוצא מאחורי המסך ואומר לקהל: קהל טוב, סילחו על המונודרמה שצפיתם בה לפני דקות מספר. המונודרמה נפסלה על ידי הצנזורה והועלתה בטעות. היא לא לפי התקן של פסטיבל האביב. היא ארוכה מדי.

 

 

מונודרמה עשירית

איזה אור נפלא

מסך. אותו איש (מהמונודרמה שנפסלה) עם הכובע השחור והזקן הלבן מוקרן על מסך באמצע הבמה. אישה עם כובע ועליו מודבקות פיסות נייר צהוב, שמלה ארוכה שממנה מבצבצים סופי אצבעות רגלים יחפות, מדברת אל הקהל כשדמעות חונקות את גרונה, "תסתכלו על העיניים שלכם, יש בהן אור שאי אפשר לתאר במלים, אני חשה את השכינה. אי אפשר להסביר לכם איזה אור יוצא ממנו. אתם... אתם... לעולם לא תדעו איזה אור נפלא. שמש צהובה מתנפצת על האישה ועל הבמה.

עלטה על הבמה ומחוצה לה (לא רואים מסך).

 

הערה: אין לי מזל עם המספר עשר. אני מחכה כבר חודש ימים שיעלה האור. פסטיבל האביב למונודרמות קצרצרות אמנם נמשך בחושך אבל אני לא ראיתי שום דבר ולכן אינני יכול לדווח עליו. מפליא שהיו צופים שראו בחושך ונהנו.

 

 

מחוץ לתחרות

מלים - אמת או בדיה (מונודרמה על גבול הדרמה בחמש מערכות)

1. נמאס להסתתר

המסך נפתח. נער. חולצה ומכנסיים קצרים. פושט את החולצה העשויה נייר לבן וכותב עליה בטוש: נמאס להסתתר. לובש חזרה. מרים תיק מהרצפה.

הנער (מונולוג): הגעתי ל"גהה". היה לי בתיק אוסף של אולרים, פליירים, פטישים, מברגים (מוציא את הכלים מתוך התיק ומפזר אותם על הבמה). רציתי להשתמש בהם כשיתפסו אותי, להתגונן. ממי פחדתי, מאבא שלי. רציתי להרוג אותו. יש רצח בגוף ויש רצח בנפש. אבא שלי פירק לי את הנפש. לא רוצה לספר הכל, רק קצת. גם זה לא. טוב, בסוף הוא הכריח אותי ללמוד בישיבה. הלכתי לכותל וחשבתי שאני משיח. אמרתי בקול שאני אוהב קומוניסטים. סגרו אותי בבית בחדר כביסה. תכננתי בריחה. קפצתי מהמרפסת במבצע קומנדו. נפצעתי. החזירו אותי שוב לישיבה. כל מיני דמיונות מוזרים המשיכו להשתלט עלי. רציתי למות. ניסיתי לקפוץ מהגג. קפצתי לכל כביש שיש בו מכוניות דוהרות. פקקים. לפני שנתיים הגעתי לכאן מרצוני. כשאני יוצא לחופש, אף אחד לא מאמין שאני מבית חולים פסיכיאטרי ואני דווקא מספר, ואז אני חש את ההסתייגות. זה כמו אנטישמי שישמע שאתה יהודי ותידלק לו נורה אדומה. אפילו הוא יודע שיהודי הוא כמו כל בני האדם. אני בעד שהכל יהיה גלוי. מפגשים של נורמאליים ושל חולי נפש. אולי יתחלפו ביניהם. החיים של כולנו די דומים. בעומק לכולנו יש מברגים, פטישים ופליירים בתיק. אוסף את הכלים המפוזרים. מסך. סוף.

 

2. פגיעתו מדוייקת

מסך נפתח. אור חזק. ספר ענק על הבמה. מישהו נעלם מעלעל בדפים. הדפים לבנים ריקים. פתאום דף עם שורות. של שיר. אותיות גדולות.

המוות הוא אמן מגרמניה

עינו היא כחולה

הוא פוגע בך בכדור עופרת

פגיעתו מדוייקת*.

 

שבע דקות. מסך.

 

3. מותו ביטל את כל המלים שכתב

המלים (שבשורה למעלה) מרצדות באור אדום, כחול, ירוק, סגול, כתום, שחור כשהמסך נפתח. וממשיכות לרצד עד שהמסך נסגר. איש מבוגר יושב על כיסא ומדבר אל הקהל. "אני אלכסנדר סטיל מומחה להיסטוריה איטלקית וידיד אישי של פרימו לוי. "הזהו אדם" "הטבלה המחזורית" "זמן שאול", אתם הרי זוכרים. בשיחה שקיים איתי פרימו שבועיים לפני שהשליך את עצמו מגובה ארבע קומות, ניסח את חוק דארווין בהיפוכו "הרעים מכל, לא הטובים מכל, דינם לשרוד. האלימים, הבוגדנים, משתפי הפעולה והמרגלים". (קם, לוקח בובה בגודל אדם שניצבת בפאתי הבמה וזורק אותה לעבר הקהל. הבובה נפרמת לחתיכות בד וצמר גפן בעודה באוויר והחתיכות צונחות על הקהל). האיש עומד. מדבר אל הקהל. "הוא גם כתב בספרו האחרון, 'הטובעים והניצולים', ש"קודם כל התאבדות הוא אקט של אדם ולא של חיה. זהו אקט שנישקל תחילה, בצורה לא טבעית, לא אינסטינקטיבית. במחנה ריכוז היו מעט מאוד אפשרויות של בחירה. חיית שם כמו בהמת עבודה שמניחה לעצמה לפעמים למות. אף פעם לא הורגת את עצמה". סוף. מסך.

 

 

4. חלום

מסך. הבמה אפילה. פנס נדלק, אור חיוור. לידו מסך בצבע לבן מלוכלך ועליו מוקרנת דמות של יהודי במחנה ריכוז שממלמל, אני יודע שאני חולם, אבל אני אצליח להימלט מהתופת ואז אספר לאדם הכי יקר לי את האמת. (על המסך מוקרן גו אישה חסונה שמתרחקת). הדמות הראשונה ממלמלת, גם אותה אני חולם. יודע ששום אדם לא ישמע את זיכרונותי.

הבמה הופכת להיות מוארת. רקדנים ורקדניות ממלאים אותה. בידיהם מקלות גדולים. המחול נמשך ארבע דקות. הקהל יכול לראות סימנים חרוטים על המקלות. קול חודר נשמע כאילו מכל הכיוונים: "לכל אחד היה מקל בו היה חורט את רגעי ההתמלאות העילאית של מאוויי החיים. כל אחד מן הסימנים שנחרטו אומר פאביץ ב"מילון הכוזרים" היה מכונה "חלום" וציידי החלומות, הכוהנים, היו מפרשים את החלומות ומחברים מהם מילונים של קורות חיים". אור בצבע זהוב ממלא את הבמה והקהל. מחול. הרקדנים עם המקלות יוצרים מבנה. כעין פירמידה. הקול החודר ממשיך: "אילו חוברו יחד כל החלומות, המאוויים, ההתעלויות של בני האדם, היה נוצר אדם גדול כמו ים, כמו יבשת, ואדם זה לא יהיה סתם אדם. אלא אדם רוחני, שמיימי (מקל אחר מקל נופל ארצה. הרקדנים בורחים, מסתלקים במהירות). סוף. מסך.

 

5. פתוח, סגור

מסך נפתח. על הבמה כלובים ובתוכם ציפורים יפהפיות בכל הצבעים. אלומת אור משוטטת ומאירה ציפור אחר ציפור כעשר דקות. לבמה עפות שלוש ציפורים אפורות, רגילות. מישהו מאחורי הקלעים שיחרר אותן. באופן טבעי הן עוזבות את הבמה, עפות אל הקהל, ורחוק יותר. עד שנעלמות. המסך נסגר על כלובי הציפורים היפהפיות. סוף. מסך.

______________________________________

מישהו בקהל צוחק. מישהו מתייפח. מישהו אומר הבל הבלים...

 

 

 

* פאול צלאן "פוגת המוות"