כומתת החיל מלאה בדם. הפנים סמוקות והדם ניגר על גופו ומדיו. הנעלים היו מנומרות בכתמים, שהציפו את משטח האדמה עליה דרכו. האותיות למטה היטשטשו בשפעה שזרמה עליהם ויצרה כמו נוף שזכרתי במדבר פארן, בשעה שנאחזתי בסלע, בעת שיטפון, כשפלגי המים עטו ושצפו מכל עבר.
הבטתי מהופנטת בניר העיתון שהתעופף דרכי והמראה של שניה נשאר קבוע בי כתמונה אחרונה הלקוחה מסיום סרט שלאחריו נעצר הגלגל.
אותו בוקר הייתי בדרכי ללשכת הגיוס ביפו. בדיקות חוזרות, הבהירו לי. ידעתי את הסיבה. בת שבע עשרה וחמישה חודשים, קטנה, צנומה, לא מפותחת באופן פיסי. כך הם אמרו. חיים רגילים למדי של נערה בתיכון, בתנועה. כמיהה נערותית לחיים אחרים שופעי כוח.
חויתי באינטנסיביות רבה את חיי האנשים שפגשתי. בעיקר חברות ילדות, נערות ונשים שחצו אותי לרגע, לשעה, לימים. בדמיוני הייתי אחת מהן. מחליפה את דמותי לדמות חדשה. חיקיתי את תנועותיהן, מעשיהן ומחשבותיהן. הכל התרחש בפנים. בחוץ לא הסגרתי את דמיונותי אפילו לרגע.
העיגול הזעיר בתוכי אינו צומח. אני חושבת יום אחר יום. לא חשוב הגובה, לא חשובות השנים, בעיות העולם, בעיות הילדות שמסביבי שאיתן אני משחקת כדי להיות הן ולא להיות אני.
מגיל שלוש עשרה, מייחלת, רוחצת עיני, כמהה בכאב אל-אנושי, מתפללת לאלוהים, כל לילה, לפני לכתי לישון: "עשה שיהיה לי וסת. אדבר עם הורי יפה, לא אריב, אעזור, לא אשקר". כל חודש, כל שנה, אני חולמת את הסיוט הנורא. אני לא גדלה. אני אמות לא אישה. אני גמדת. עשב לא צומח, קמל. אני קוראת בספרים את עצמי. אישה חושנית ומפתה. לא רוצה ספרים של נערות. רוצה ספרים מורכבים של תהיות נפש. של חיים שהם כל כך שונים מחיי. קוראת את בובר, ברגמן, גתה, קפקא, טאגורי וגרשום שלום. מחפשת את הנעלה, ובעצם בתוכי, בנקודה קטנה שהיא סתם אני, כך אני קוראת לה, מתאווה לדם מלוכלך שיזרום מרחמי, ויטפח אותי. אני בטוחה שאטפס אז למעלה, כמו עץ התאנה הנוגע בחלון חדרי.
אף נערה, אפילו חברת סודותי, לא יודעת שאין לי וסת. אני מסתירה. משחקת כאילו שיש. חוקרת בזהירות את הידידות מה הן חשות בימים אלו. משחקת את הכאבים שלהן כאילו היו שלי. ארבעה פעמים בחודש. שני שיעורי התעמלות אני מפסידה, יושבת בצד. אפילו שאני אוהבת את השיעורים הללו ואפילו שאני זריזה במשחק המחניים, בקפיצות על חמור, ובגמישות איברי בתרגילי התעמלות שונים. בדיוק כל עשרים ושמונה ימים אני מקבלת את הווסת הדמיונית שלי.
שלא כחברותי אני מודיעה לבן שבאותו זמן חבר שלי, "אני עייפה, אין לי חשק לטייל, יש לי וסת". גאה על ההעזה שיש כביכול בדברי.
בגיל שש עשרה ועשרה חודשים לוקחת אותי אימי לרופאת נשים. האצבע של הרופאה מכאיבה לי, והיא אומרת לי בקול אימהי ורחום: "אל תפחדי, זה עוד יבוא, יש לך התפתחות מאוחרת".
היום אני הולכת ללשכת הגיוס, לתת שוב שתן. בבדיקה הראשונה אמרתי את האמת. אין לי וסת. אמרו לי שעלולים לא לגייס אותי בסיומה של השנה. לא שאני רוצה במיוחד לשרת בצבא, אני לא רוצה להיות יוצאת דופן. כולם טוענים שאני יוצאת דופן. מוזרה. חלק אומרים את זה כאילו זו מחמאה. עבורי המחמאה הכי גדולה היא להיות כמו כולם, כמו הרוב. לפני כחצי שנה חשבתי להתאבד, לא כל-כך ברצינות, קראתי ספרים על תורות רוחניות וחשבתי שלהיות רוח באיזו אטמוספרה כלשהי יותר יפה ומשמעותי מאשר לא לצמוח כאישה.
בת כיתתי התאבדה כי המנהלת סילקה אותה מבית הספר. "לתמיד", כך אמרה לה אחרי אזהרות חוזרות ונשנות.
היא לא אהבה להכין שיעורים והתייראה מהוריה, שאיימו עליה, כי לא יכניסו אותה הביתה אם יסלקו אותה מהלימודים. כשסילקו אותה סופית, הלכה ל'גן מאיר', ישבה על ספסל ובלעה כדורי שינה שגנבה מאימה. היא לא מתה מיד. ישבנו כל ילדי הכיתה ליד מיטתה, בבית החולים, יומיים אחרי שנלקחה לשם, עם הוריה הבוכיים. הקשבנו לזעקותיה: "אני לא רוצה למות, אני לא רוצה למות". חשבנו שתינצל, עשו לה שטיפת קיבה. היא נפטרה, ביום הרביעי, לאחר גסיסה רבת ייסורים.
הכיתה הוכתה בהלם. המנהלת לא חזרה לבית הספר עד סוף השנה. גם המחנכת.
חציתי את 'שדרות ירושלים' ביפו והגעתי ללשכת הגיוס, בניין ישן ומוזנח. בחדר המעבדה נתנו לי בקבוק למלא בו שתן. הלכתי לחדרי הנוחיות. המקום המה בנות מפטפטות שלא הכרתי אף אחת מהן. הצלחתי להידחק לאחד התאים ששררה בו אפלה. המקום היה כל-כך לא נעים, בייחוד הריח החמצמץ, המסריח. היתה לי בחילה ורציתי להקיא, "למה לא מנקים מספיק את המקום", אני חושבת בכעס, כשאני מנסה לשבת על הבקבוק ולהגיר אליו מי רגלים. השתן טפטף, חלקו אל פי הבקבוק וחלקו ניתז לצדדים. הבקבוק הלך והתמלא. כשהרמתי את תחתוני, וסידרתי את החצאית הבחנתי בצבע ורדרד שהשתקף מהבקבוק. בהיתי בתימהון שתי שניות כשאיזה פקפוק אוחז בי. איזה צל של מחשבה עולה במוחי, משהו לא נראה לי. האפלולית שבתא האפילה על התמונה במוח. יצאתי מבית השימוש במהירות, בעודי עוטפת את הבקבוק בנייר שקיבלתי במעבדה.
כמו סצינה בסרט אני רואה את עצמי עומדת בתור לאשנב המעבדה. מצד ימין, תור הבנים, מצד שמאל, תור הבנות, כל אחת מתעכבת מספר דקות ליד האשנב, מוסרת את הבקבוק, עונה על שאלתה של היושבת מאחורי האשנב, חותמת את שמה על אחד הטפסים המוגשים לה ויוצאת.
מוחי אטום וקר, אין בו כל מחשבה. כמו רובוט, אני צועדת לעבר האשנב, אינני יודעת מדוע, אך מלאי התמונות במוחי נסתם, אפילו אינני מביטה לצדדים כדרכי להסתכל על מישהי או מישהו הגורם לי לרקום סיפור חדש.
מגיעה לאשנב, נותנת את הבקבוק לאשה שמעבר. הבקבוק שעד עתה לא חשתי שהחזקתי בידי. האישה פותחת במהירות את המעטפה, מסתכלת בו קימעה, הולכת לעברו השני של חדר המעבדה כשבידה הבקבוק. חוזרת. פניה קרבים לפני. רואים את גלגל העין בלובנו. אני מבחינה, כמו בזכוכית מגדלת, בפלומת שערות מחומצנת מעל השפה. עגולי כתמים נוטים לאדום מופיעים בשולי הלחיים ככל שהיא קרבה לצוהר הדלפק, ואז ניתכות המלים בזעם ובסלידה, כמעט בצעקה. "שקרנית שכמותך, מופרעת, כל-כך קטנה וכבר למדת תכסיסים כאלה מלוכלכים, מה את מגישה לי את הווסת שלך...", ראשים, פנים, פיות מעוותים בתדהמה ובחיוך. אני בביצה. נאחזת בשפה כדי לא לטבוע. הרגלים הדוממות שועטות בחזרה לנוחיות נסגרת בתא כלשהו. רועדת כאילו בתוכי עץ ענק הנאבק בסערה. שיני נוקשות. תחתוני ספוגים בדם. תוחבת לתוכם עיתוני 'במחנה' תלושים שהיו בתא ויוצאת.
...הכרחתי את מוחי לא לחשוב. בהתחלה קיוויתי שאיזה ניצוץ של אושר יעבור בקרבי וכשלא בא הדבר אטמתי את מחשבותי. סהרורית צעדתי לעבר תחנת האוטובוס שבשדרות ירושלים של יפו. לא ראיתי את סביבותי. הייתי כעיוורת חושים, כאילו מכוח זיכרון תמונות קודמות, פעלתי פעולות שונות. כשנעצר האוטובוס עליתי דחוקה בין האנשים. בין גופות חיים שנדמו לי כבשר רוטט ותו לא. את גופי לא חשתי. איברי היו לי קשים כאבן. למטה היתה מן זרימה עיקשת, חיה בפני עצמה, שהשתדלתי לא להקשיב לתנועותיה בתוכי. ברחוב אלנבי הטלטל לפתע האוטו בחזקה ואני עפתי, נמעכת כלפי עמוד-צינור כשידי נלפתות סביבי. ואז בתוך צפיפות הבשר ההומה מסביבי, מרגישה מתחת לחצאיתי הרחבה, מתחת לתחתוני גלישה איטית של משהו פעיל ממני. נייר עיתון חמק מהתחתונים והתקדם מטה. הידקתי את רגלי בכוח זו לזו נלחמת בנייר שרק אותו חשתי. מעולם לא לחמתי קודם מלחמה קשה כזאת. אדם מול נייר. מול משהו ששווה פחות ממני. שיתרוני גדול עליו. אך נייר העיתון התקדם בזחילה מערים עלי, כשהוא סוחב עמו משא שנשא מקרבי. תחושת הדם הדבקה בו עברה בי פתאום. גם כאב חד תקף אותי למטה, התחלתי לחוש את גופי, כשהאוטו פנה לכיכר צינה-דיזנגוף, הנייר גבר עלי, נתן זינוק והחליק ישירות לרצפה. נדמה לי שהקרב התחולל כשעה, אך עברו רק עשר דקות. העברתי מבטים חפוזים לצדדים, האוטו היה דחוס באנשים, זינקתי משתי מדרגותיו האחוריות, תוך כדי ירידה השארתי, למדרגה האחרונה, דורון, נייר עיתון נוסף ספוג בי. מיהרתי לרחוב ריינס. אחר מאבק עם מחשבותי לא עצרתי ליד תחנת האוטובוסים המוליכה לצפון תל-אביב, בואכה הירקון, אלא התחלתי בצעידה רגלית. ניסיתי ללכת בצדי הרחובות, בסמטאות זרות לי המובילות צפונה, לעבר בית הורי. כמעט לא שמתי לב לעייפותי. הייתי מרוכזת, כמו צבי שדולקים אחריו, במשא שאני סוחבת בחלק התחתון של גופי. לא נתתי לעצמי להיסחף בתחושות וברגשות שונים, מעצם המאורע החשוב שקרה לי, הווסת הראשונה. נאבקתי בחלקי העיתונים, שכנראה הערמתי על עצמי במידה מרובה והם הלכו ופחתו בצעידתי. נאנחתי לרווחה כשנוכחתי שלא חמקו מתחתוני בשעה שאדם היה מהלך לצידי. בוודאי נראיתי מגוחכת עוד מההתחלה, יצור צנום ודק כמוני, מעובה בחלקו התחתון, על-אף שהחצאית הרחבה הסתירה איכשהו את ההתעבות. ברגע של הומור הודיתי לעצמי שדווקא היום לבשתי חצאית ולא את מכנסי ה'ג'ינס' שכמעט תמיד אני מושחזת בהם. באו עוד נצנוצי מחשבה.
החצאית מלוכלכת. ניסיתי לסובב את אחוריה קדימה וראיתי כתמים חיוורים. זו היתה חצאית עשירת קפלים וצבעים והכתמים נדמו כחלק מהפסיפס שלה. ניצוץ אחד של מחשבה, בעצם אני צריכה להיות מאושרת, סוף סוף הפכתי אישה. כל כך הרבה ימים ולילות התפללתי לרגע זה, אז מה אם הוא קרה בצורה מוזרה ומצחיקה כאחד. נאמר שזאת חוויה. אני מיוחדת, רק לי זה קרה באותו אופן. אולי אני מיוחדת אך לא מצאתי בעצמי שום שמחה. אולי ה' היה איתי בדרך של כתמים וכאבים. סימני האל לא ברורים לי. חיטטתי במחשבותי וחיטטתי ורק צחוק מהיר התמלט משפתותי, ואז ילד עבר עם אמו והצביע עלי. מה זאת צוחקת אל עצמה. האם שמה אצבעה על פיו, הנידה ראשה וסובבה אותו פעמים מספר אחורה להסתכל בי. לא היה לי אכפת. העיקר שלא הבחינו בניירות ספוגי הדם. זכרתי סיפורים ששמעתי, וגם קראתי, על נערות שהפכו נשים ברגע שנבתקו בתוליהן. בחלק מהסיפורים הרומנטיים אותן נערות היו שרויות בתחושות נפלאות, ובסיפורים אחרים הן לא חשו שום דבר יוצא דופן. הייתי בטוחה שגם אני לא אחוש שום צלצול פעמונים או מכת רעמים כשגבר חלומותי או מישהו מזדמן יהפכני לאישה. חשתי כמו ישישה מנוסה שדבר לא יפתיע אותה.
הכאבים למטה גברו והיתה בי מין חולשה משונה, כאילו אני צפה באוויר. הרגליים הילכו על המדרכה ולא הייתי בהן. נדמה שאפול. ייתכן כי אנשים הסתכלו אחרי. אבל כבר לא היה בי כוח לעקוב אחריהם ואחרי ניירות העיתון, שהחלו להתעופף ברוח שנשבה והתגברה כשקרבו פעמי לנחל הירקון. רציתי לעוף עם הרוח כאחד הניירות שהגיחו תחתי. תחושות חום וקור עברו אותי חליפות, עייפות של משא כבד התחלפה בתחושת קלילות. לא ידעתי את נפשי. האם זו אני בכל זאת. הלא זאת רק וסת, וסת ראשונה. הגעתי לפאתי חורשת נחל הירקון. הייתי מוכרחה לשבת. צנחתי ליד גזע עץ. רידדתי בשרי בחוזקה, על האדמה, כמבקשת לקרוע את הגוף החדש הצומח בי. שעת אחר צהרים מאוחרת. סירה שטה על פני המים. מחשבות פרא זרמו במוחי. האם דמי ישטוף אל הנחל. כמו הנילוס, אחת מעשר מכות מצרים. אין דם הווסת דם חיים, להיפך. זכרתי את הכלבה שלי כשהיא מטפטפת דם בשעת ייחומה ואחריה עדר כלבים זכרים מיוחמים, מנסים ללכוד אותה, את המלכה. מוכנים להילחם זה בזה רק כדי לזכות בה. שמורות עיני נעצמו. ציוץ ציפור נגע לאוזני שהתחלף ברדת מסך התנומה על מוחי בדמות טווס נהדר העוטף אותי בזוהר צבעיו...
התעוררתי בחושך. בחסות האפלה פשטתי את עיסת תחתוני, חפרתי גומה, הטמנתי אותם בתוכה. עור רגלי היה לח מדם. התחלתי לצעוד הביתה כשהחצאית מתערסלת עם כל צעד.