שבעים ושלוש שניות לאחר ההמראה טבעות ה-"O" של טיל השיגור אינן פועלות... הדלק במכל החיצוני מתלקח... אני חש בעיטה חזקה במושב... מבחין בענן של קיטור ובהבזק בהיר... האורות כבו... מערכת הקשר השתתקה... אנו בדרך להיות שום דבר. הזמן מתחיל לעוף. אלפית שנייה נדמית לי נצח. המחשבות שואגות בזרם ענק.
להיות פירושו לנוע. אפילו תנודה קלה שבקלות. חיי היקום הם תנועתם של כוכבי הלכת, של השמשות, של הגלקסיות. הזמן הוא תולדת התנועה. תנועת התאים היא החיים. תנועת החומר היא הזמן. החיים אינם נעצרים לעולם משום שהתנועה אינה נעצרת. הזמן לעולם הוא אינסופי. הוא לא התחיל מעולם. אם היתה התחלה, היתה התנועה ההתחלתית חייבת להיעשות מאליה. מה היה מקורו של "הבאנג" הראשוני הגדול שקוראים לו התחלה. הוא עצמו. הוא שהקנה תנועה לעצמו. מעבר מ"אין-זמן" ל"זמן". קפיץ השתחרר. הקפיץ הגדול של התנועה ושל החיים.
אני יכול למנות את תחנות החשיבה של הבא בשער הסוף. סירוב, התמרדות, מיקוח, ייאוש, תוקפנות, שלווה. הן עוברות אותי בבת אחת. הרכבת אינה עוצרת בשום תחנה. האם יצפו במותי על מרקע הטלביזיה בסלון, בחדרי המשכב, באינטימיות מושב השירותים? הקריין יאמר בקול נייטראלי ספוג בנימה של אבל: "שבעת האסטרונאוטים שטסו במעבורת החלל 'צ'אלאנג'ר' היו בהכרה מלאה שתיים וחצי דקות לאחר שהמעבורת התפרקה כתוצאה מהתפוצצות. יש להניח שראו את המוות לנגד עיניהם כשהם מתרסקים בים". אולי יאמר: "ראו את המוות פנים אל פנים". אין כל קושי בכך, ואני מעיד, אין רואים מאומה.
לעולם שלנו אין תכלית הואיל והכול בו. העולם הוא אלוהי שכן הוא אוצר בחובו את כל הניגודים, האור והחושך, הטוב והרע, החיים והמוות. - אני הופך לפילוסוף בשניות האחרונות. - קצב הזמן שבי נע ונד בלי שבריר של עצירה. אני יודע, ההווה אינו קיים. רק מה שהיה ולא יהיה עוד לבין מה שעוד לא היה. זיקוקי זיכרונות מזנקים אלי. תמונות מחיים שלמים שעומדים להסתיים. עוד מעט אהיה מחוץ לבית הזה, משכנו של הזמן. משהו מחייך בתוכי. לו משכתי מתחת לריסי פסים של מסקרה שחורה, כפי שמושחים עצמם הקנאים המוסלמים בצאתם לקרב כדי שהמלאכים יבחינו בהם לאחר מותם. לו הטמנתי בכיס סרבלי חרפושית לב כפי ששמו בקברותיהם המצרים הקדמונים, ההיה אל מקדם אותי בברכה, כונף אותי בין זרועותיו החמות. האם הייתי מתחכך עם גדולי האנושות, סוקראטס, משה, ישו, או עם צ'ה גווארה וג'ון לנון. נרדמתי לחצי שנייה. עדיין מקבל חמצן לקסדה. כמו רך נולד חש מסביבי ישויות לחות ונושמות בעדינות, מרימות אותי הרבה זוגות ידיים. מתחילות לנענע אותי כתינוק בעריסה, מכניסות אותי בעדינות אל תוך חיק רחב המאמץ אותי אליו. לא. אני נדחף קדימה במדרון במהירות הולכת וגוברת, אני עומד להתרסק בים שהוא כמו רחם של אם דואגת שבה אני צולל ללא דאגה. עוד לא. המחשבות לא עוזבות, חוזרות ומהדהדות. כלום יש חיים על פני מאדים, שבתאי, או איזה כוכב אחר ביקום שונה, רחוק בזמן, בחלל. מדוע לא? הנסיבות שהולידו חיים על פני כדור הארץ ושאחרי המון דורות הולידו אותי יכולות לחזור על עצמן. היקום אינסופי וצירופי הכוחות שמרכיבים אותו הכרח שתהא לו ביום מן הימים, בלילה מן הלילות, תוצאה דומה של חיים. אינני מת. אני חלק מן העולם והכול יחזור ויתחיל שוב באיזה יום רחוק, זהה, בזמן שנמדד במיליארדים. אני לא מת כי לא נולדתי. אני אישן ואתחיל שם מן ההתחלה. על ימת עיני תלויה דמעה שקופה.
הדממה האפלה מתחככת בי כנמר פוסע לאטו. אנא לוויתנים שירו לי במעמקי האוקינוס את שירת המקהלה, שנים אני משתוקק להאזין לשירתכם. אין שום זוהר - מוות. אני נשאב אל תוך חור שחור.
האמנם נוגע בי פתח.
_______________________________________
לוויתני 'המפבקס' חסרי השיניים קיבלו בשירה את טייסי ה'צ'אלאנג'ר'. הם שרו במקהלה רק מאה ושמונים שירים מתוך ארבע מאות ושישים שירי הלוויתנים הכלולים ברפרטואר שלהם. שירתם בדומה לשירת בני האדם משתמשת במבנה הדומה לחרוז. הפעם היתה שירתם מורכבת ובכולה חרוזים רבים. השירה העידה על רמת אנושיות גבוהה שלבני האדם נשמעת בלתי סבירה כשהיא בוקעת מגרונות של לוויתנים. ייתכן כי הלוויתנים אינם כה אנושיים, וכל רצונם לגרום לעצמם הנאה ולשתף בה את הקהל השוכן במצולות הים.