שוע

 

עוד קודם שיהודה מסר אותי בנשיקה ידעתי שגלגל החיים מסתובב במהירות.

במשך הימים הספורים שלפני חג הפסח התנגשתי בעימות אלים עם סוחרי הקרבנות בבית המקדש והתבטאתי בחריפות על הרס המקדש. בסעודת הפסח ניבאתי לשנים-עשר שליחי, שאחד מהם ימסור אותי לשלטונות. בתום הסעודה לקחתי עימי את שמעון ואת יעקב בני זבדי, ויצאנו לעבר הר הזיתים, לגת שמנים. תוך כדי הצעידה אמרתי להם נפשי מרה לי עד מוות, עימדו פה ושיקדו! ופקדתי עליהם להיות ערים. עדיין לא חפצתי למות. טרם התחלתי ממש בשליחותי המשיחית. כל הדרך התפללתי לאלוהים שיעביר נא מעלי את הכוס המרה הזאת.

אינני רוצה לזכור את החקירה המהירה והמשפילה בלילה במעמד חברי הסנהדרין ומשרתיהם, אך את המשפט בפני פונטיוס פילאטוס לא אני עברתי.

לפנות בוקר, בערך בשעה חמש וחצי, בא עלי המפנה הגדול של חיי.

 

הכניסו אותי לחדר קטן בביתו של הכוהן הגדול יוסף בן כייפא וסגרו עלי את הדלת בבריח. כשעיני התרגלו לחשיכה, צפיתי בדמות כמו נשקפתי לעצמי בהביטי באגם ממורק. מחלפות תלתלי הכהים משתפלים על הכתפיים, עיני אגוז בשל, וגוף דק ועדין עטוי שלמה ארוכה ורחבה כשלי. בבואתי כרעה על ברכיה ולאטה: אני מן הכוהנים ומעריץ אותך מהיום שהתחלת להתנבא ולרפא. גם אני, כמוך, השיבותי מאור עיניים לעיוור. הלכתי על המים, גירשתי את השדים, נתתי אוכל לרעבים במדבר, הפכתי מים ליין, עץ התאנה נבל לפקודתי, גם הקימותי מתים לחיים. בכל זאת אין מכירים אותי ההמונים. אני יודע שיצלבו אותך, ואני משתוקק להיצלב במקומך. אני מאמין בדבריך שאשוב לחיים שלושה ימים לאחר המוות. דומה אני לך כטיפת מים במראי ובצליל קולי וגם חושב ומדבר כמוך. אני חפץ למות כישוע, אפילו ששמי אחר, ולהתעורר כמשיח. אנא, תן לי להמשיך את הדרך, שהלכת בה עד היום. אין אנוש היודע, כי מצוי אני כאן. התהילה תהיה לך לעולמי עד. אראה לך את הדרך הסודית לצאת מהחדר, ואתה תהיה קרוב לאלוהים יותר ממני, כי תצא בגדולתך אלמוני מן העולם הזה. וכמשה, אדם לא יידע את מקום קבורתך הפיזית.

ואז לפתע, מלאה בי אהבה ותשוקה נוראה. הכל היה פשוט כל כך. יש איש, יש גוף, אלוהים הייתה רחוקה. האור חומק לאפילה בסופו של יום. בשרי צעק מבין הכבלים, יהיה מי שיהי סדק בי, חלחל אל תחתיות נפשי. ואז הייתי מתחתיו ומעליו, כנחשול זוהר. אצבעותי כתחרה שטו על פניו וצווארו חליפות. יהיה מי שיהיה גנח, וכשהתגנב לתוכי בלי דעת, פרח במקום הבעירה פרח חבצלות. לא היו בנו מלים אבל עיניו דיברו אהבה. אלוהי! את יודעת שלא יכולתי לשער כי מגע גופותינו ידליק שמשות של שמחה ויופי שהבהבו כל ימי, עד שתישאי אותי אל ארצך.

כשזכרותו של מי שיהיה העמיקה בתוכי חלפה מנהרת הזמן וחדרה אל תוך העבר והעתיד. בכל מסעותי הארציים והרוחניים כישוע ידעתי ששמי מלידה הוא שוע, בתם של יוסף ומרים שחפצו וגידלו אותי כבן כי לא זכרו את הרגע בו הרו אותי. סיגלתי לעצמי הליכות של ילד, נער ואיש. אדם לא הבחין במיני על אף דמותי הנשית מעט, וגם אני כמעט שכחתי. שדי צמחו צעירות, ורק כפות ידי וזרועותי היו כשל גבר צעיר עדות לעבודתי בנגרות מאז ימי בגרותי. לעתים כעסתי על מרים אימי ולעתים ריחמתי עליה. אם שזוכרת לא זוכרת את מי ילדה באמת. אי פעם, בעתיד הרחוק, איש יהפוך לאשה באמצעות המחשבה, ואשה לאיש.

 

נדמה שיוחנן המטביל, אשר יצקתי מים על ידיו ואהבתי אהבה עזה את נשמתו, ידע עלי משהו. האם ניחשה מעט מזה מרים אחות לאלעזר או מרים המגדלית שכה כרוכה אחרי מאז שהוצאתי ממנה את שיגעון שדיה, האם זחל החשד למוחו של יהודה ובשל כך מסר אותי בנשיקה רעבתנית וכואבת?

כאשר מלאו לי שלושים, החלטתי שאני ראויה להיות משיח העברים. מה מאוד אהבתי לרפא, לראות את העתיד ולחוש את העצמה שפיזרתי סביב. אינני קדושה, אני חלק מן הבריאה, שהיא נשית כמוני. האדמה והטבע היו בתחילת הזמנים דבר אחד, והאשה דמתה להם. הגברים היו אז שוליים, היה בהם צורך להפריה ולהנאה. מתישהו הבין הגבר שהוא המפרה, נתקף טינה עזה לשילוש, אדמה טבע ואשה, פנה עורף לאמת ונקם על שוליותו על-ידי המצאת האל השמיימי, העל טבעי, שהוא כאילו נוצר בצלמו. מאותו זמן החל להתאכזר לאשה וביטל את תכונתה הייחודית, שגירשתי מעל פני, להרות וללדת. לדעתו היא אינה שווה מאום. בהשוואה ללידה הרוחנית, הגברית שלו. רק הנשיות הטהורה, שהינה האלוהים שלי, תציל את העולם מן המלחמות, תצעיד את האנושות אל הטוהר השלם. חשבתי כי בעת מותי הארצי, כשאיוולד אל הרוח, וזאת התחייה שדיברתי עליה, יגלו שאני אשה. ואז תיוולד הבשורה של ברית חדשה בין הבריאה ללב הנברא. הרגע חלף. נולדה אהבה. נולדה מחדש האשה. נולד הרצון לחיות. יהיה מי שיהיה ימות ויקום לתחייה בלב אנשים, ואילו אני נועדתי לחיים של אשה על פני האדמה.

 

כשקמנו על רגלינו, אמר לי אהובי, "כשאקום לתחייה, אבוא אליך אהובתי מתוך הסבל. האם תקבליני כשכולי צלקות וסימני צליבה?" "אני אקבל את גאוותך כמו שהינך, ואהיה ברה ונוצצת כלבנה", עניתי.

דילגתי במהירות במדרגות הסתר אל החופש, וליבי מר ודוקר. ידעתי שלא אראה את יהיה אשר יהיה עד בוא הלידה השלימה הגואלת. שמעתי באוזני חזוני את קריאתו הנואשת על הצלב אלי! אלי! למה עזבתיני! כאשר הבין כי לא יחזור לחיים ואלי. ידעתי שלמענו ולמען המאמינים התמימים שאכזבתי אותם בנבואתי אופיע בדמותו, בדמותי, לאחר שלושה ימים.

קרעתי פתח עמוק בשלמתי, למען יפרצו לאור שדי החנוקים, הנעריים. מצאתי כתמי דם בתחתית שמלתי ולא יראתי מגילויים.

ככל שהדרימו צעדי, התרחקה דמותו של יהי מי שיהי מעם בשרי, מעם ליבי, והפכה לחלום ענוג בלתי נשכח ובלתי נסלח. כולם ימותו. מתה הזקנה של אלישע, הילד שהחיה אליהו, וגם אלו שהחייתי בעבר. בחזון ראיתי את עצמי כפי שאראה בעתיד, מצויירת כישוע במגוון ציורים. יהיו המוני ברואים שיחזו בדמותי נקרית על דרכם מעודדת ומצילה אותם. אהיה ישוע של המשוגעים, ישוע כוכב עליון, ישוע כשחקן המזדהה ונצלב בתום תפקידו. ריבוא ספרים ייכתבו עלי ופרשנויות לאין קץ. בגללי יהפכו בני אדם לנזירים או שוטים. מרים אימי תהיה לאם הקדושה. כל מיני דברים סמליים שעשיתי בעת חגיגת הפסח יהפכו לצווים מקודשים. צער ללא כפרה עבר אותי כשראיתי נהרות דם מציפים בשמי את אחי, בני עמי בעת שלא יחפצו לדעת אותי.

עוד אני פוסעת והוזה, והשחר עלה אפרפר תכול באותו צבע הוא נישא באדישות מעל האיש שאינני יודעת את שמו, הכפיל שלי, שידע אשה ביומו האחרון, שיודע לעשות קסמים כמוני, רק לא את קסם ההיפוך. איש עיקש ומעט סכל, שלוקח את שמי.

 

ביום בו צפו את מותי חייתי

חזרתי להיות שוע. לא נישאתי ולא ילדתי. הייתי אשה של איש אחד שנצלב. גרתי במערה במדבר יהודה ואימנתי את עצמי לחיות חיים פשוטים ונזיריים. לפעמים הועסקתי כאומנת בבתי העשירים. כשחלפו הימים, הפכתי מנהיגה לקבוצת נשים יוצאות דופן שחפצו להידמות אלי וראו את האלוהים כתכלית הטבע הנשי. העמדתי את גופי ונשמתי בניסיונות שונים. בניתי בעמל רב שריון ברזל בצורת צלב והלבשתי אותו על גבי וחזי. לא יכולתי להתכופף ובקושי יכולתי להתנועע. לאחר חודשים, כשחילצתי בשרי ממשאו, הייתי חייבת להתחיל ללמוד ללכת, כמו נולדתי שוב. הזזת הזרת, התנועה הקלה ביותר הייתה נס, ניצחון זעיר. עד שקמתי על רגלי יכולתי להסתכל על האנשים רק בגובה אזור החלציים. לא הייתי עוד ישוע של פעם, המדבר על ענווי ארץ ממרומי ההר. עכשיו הרכנתי ראש מול האלוהים. כבת תמותה הייתי חייבת את השיעור של לימוד לכת מהתחלה כדי שאי פעם אוכל ללמוד לעוף. בעבר חשבתי שאם אלך ישר אל השמיים אמצא את האלוהים הנשי שלי, ואם אכנס דרך שערים אחרים, נמוכים יותר, אשכח אותה כי יהיו לי עניינים אחרים. מהמיתה לא התייראתי. זה כמו מישהו שעובר מחדר לחדר ובוחר את היפה ביותר. כך דיברתי אל עדת הנשים שהלכה ורבתה מיום ליום. לא בא גבר בעדתנו. היו ששמעו עלינו וניסו אותנו גם בכוח. תמיד ידענו להיחלץ. למדנו שתבונתנו היא תבונת אלוהותנו. רבו מבנות עדתי הגיעו אלי לאחר שילדו, לאחר שיצרו. ריחמנו על אלוהים הגברי והוא נדמה לנו כלילה הבא אחר היום, אבל ברחמינו ראינו אור גם בחושך. לא הרשיתי לנשים לדבר על המוות, רק על החיים. כי המוות שבתוכנו שובר את קסם החיים. לאחר מספר שנים היינו לנשים צוחקות. מעת לעת, מישהי שחפצה בגבר, הריון ולידה, הייתה עוזבת ואחר-כך חוזרת עם צחוק, אהבה, ויותר שמחה.

הזדקנתי, היו מלחמות באזור, בית המקדש, כפי שהתנבאתי, חרב. לאחר שלמדתי ללכת ידעתי שהגיע זמני לעוף בלי שאשאיר חותם על העולם כמו שעשה אהובי, שהיה מי שהיה. ככל שהגוף הזדקן, הנשמה השתוקקה להתרומם. להיות לרוח. בהתחלה הרוח שיטתה בי. הרימה שמלתי ופיזרה אבק בעיני. החלטתי לעקוב אחריה. הרוח כל-כך חופשיה, היא דבר מה אמיתי. כל-כך נשי. אי אפשר להרוס אותה, לא לשסע בגרזן ולא להניף עליה חרב. הרוח שרקה למטה בערוץ. היא חפזה דרך מטע זיתים והניעה אדוות מים במעיין. ביקשתי אותה שתבוא אלי, אבל היא אינה אוהבת פקודות. כשלא ביקשתי בקול, היא באה מאחורי ונשבה רכות בשערי. התאהבתי בלי סוף ברוח. אין לה צורה ולא גבולות. היא כמו קסם. לפעמים חמקנית, לפעמים רצינית. בטהרתה איננה שופטת ואיננה זונחת. היא של כולם. התחלתי לתפוש אותה, להבין, להרגיש, לעתים אחזתי בה. לעתים נפלתי על סלע ונפצעתי בגללה. לאט לאט חדרתי אליה. היה זה כשנתתי לחסד וליופי ולמה שקוראים אהבה, להיכנס בי יותר ויותר בשלמות. גם הנשים שהלכו בעקבותי התרוממו, כל אחת לפי זמנה. ככל שעליתי אליה, ראיתי את רוח הדברים שמסביב. רוח האבנים, העצים, החיפושיות והאנשים. אין למטה ואין למעלה. הכל מחבק הכל. הכוכבים-העולמות היו כמו עיניים נוצצות. וכשנפרשתי כולי לרוח, ידעתי שאחפש את יהיה אשר יהיה ואתיר אותו מצלבו ומשיחיותו, והוא יהיה לכל הרוחות כמוני, צוחק וחופשי עם הרוח.