אני יוצאת מהספר שלך, רושדי, אל הזכרונות שלי,
האבנים, הבור
יצאתי מהספר והוכנסתי לקבר.
גופי עירום שקוע עד צוואר. כמעט איני חשה את בשרי האחוז באדמה. כאשר אור ראשון של שחר יקום על בהונות לאטו ירוצצו את ראשי העמוס במחשבות ובמראות.
חושך רובץ על העיר סיסחאט במערב איראן, והינומת האפלה עוטפת אותי כאילו אני נישאת לשחור. במרחק זריקת אבן אני שומעת מלמול פסוקי קוראן של שני שומרי, ואני יכולה להבחין איך אחד מהם כורע ברך לכיוון האבן השחורה כשאחוריו פונים אלי.
* * *
שירת אדוניס הלבנוני צומחת מבין שפתי: אשרוף את מורשתי, אבחר בדרך ללא אל, לסלע עליו כתבתי בהיותי רעב, ולבית אשר עפרו לאדנו הובלתי, אני קד; כי אלה הם מולדתי. האם אגלה כמוהו שהאוניברסליות הגדולה שהיתה מטרתו נמצאת רק במוות.
היקום עולה באש. מזרח ומערב הם קבר אחד.
* * *
ילד בן חמש עם אבן בידו לא מהווה איום על קיומה של מדינת ישראל, אמר ד"ר מרטין ון קרפלד, מרצה להיסטוריה צבאית בסמינר על המיתוס ועורר סערת רוחות. לאורך ההיסטוריה נערכו מלחמות רבות בשמם של מיתוסים, כמו דת וגזע, צדק ומולדת, קבע המרצה.
* * *
בירושלים הניחו אבן פינה שמשקלה שלושה טון לבית המקדש השלישי. והנה נעלמה האבן. כל הלילה חיפשו ועם עלות השחר נטל הכוהן הגדול את השופר ותקע תקיעה גדולה. מיד נתקבצו ובאו מיליוני אבנים קטנטנות, ואחת, הנציגה של קהל האבנים המתגלגלות, התייצבה למרגלות הכוהן הגדול והסבירה כשהיא משתחווה להוד רוממותו: הבן אותנו, כוהן גדול, יש אצלנו דמוקרטיה, ובהצבעה החליט הרוב שאבן הפינה המורכבת מכולנו תביא נזק כל כך גדול לעם ישראל, שיותר טוב שנישאר אבנים קטנות ולא חשובות כשזורקים אותנו שלא בצדק על בני אדם. גם ככה אנו גורמות נזק בלי כוונה. אבל נזק כל כך גדול כמו בית מקדש שלישי שיביא בעקבות הקמתו מלחמה ענקית איננו יכולות לקחת על המצפון שלנו.
* * *
לפני חודשיים קראתי שביריחו התקבצו מספר אנשים וקברו ערבי, שכן שלהם, וכשלא היו בטוחים במותו גלגלו סלע שריסק את גופו. כך ייעשה לאיש החשוד וכו' וכו'.
גם הקבר שלי הוא בור חפור.
* * *
שנים לקח להרכיב את אבן עמוד הזיכרון בגובה שני מטרים ועשרים של תגלת פלאסר, אחד מגדולי מלכי אשור. עמוד זיכרון יחידי מסוגו בעולם. עמוד האבן הגיע בשלושה חלקים אל משפחת איוב-רבנו שהכרתי. משפחת אספנים יהודים מאיראן. חלק אחד תרמה המשפחה למוזיאון ישראל. חלק אחד ניתן למשה דיין, שר ומצביא, וחלק שלישי הרכיבו אנשי מוזיאון ישראל בעבודה דרמטית לאחר שהשיגו נגטיב עשוי גומי של החלק האחרון. חקוק באבן, עוטה תגלת פלאסר גלימת מלכות ומצנפת על ראשו. ביד שמאל אוחז באלה, סמל השלטון, ומעליו סמלי אלים אשוריים. הכתובת בכתב היתדות מספרת על מסע למערב ומסע למזרח. מתוארות בהן הממלכות הנכנעות למלך ופרטים על המס שהועלה לו.
* * *
בתוכי מפזם שיר שלימד אותי ישראלי שפגשתי בלונדון: יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם. בפנים עיני משתקף צילום מתערוכה: פרחים מול אבן ערירית ועליה זבוב סוסים שחי על המת. כהות הצילום מטשטשת את הגבולות בין מה שחי לבין מה שמת.
* * *
באוקטובר 88 היו 328 יידויי אבנים ו-307 מחסומי אבנים. באוקטובר 89 היו 819 יידויי אבנים ו-963 מחסומי אבנים.
* * *
ולפני שבאבנים יכסו את תאי מוחי, יתכן שאהיה אבן.
ישנן המון סוגי אבנים. איזה מהן אבחר להיות. בוודאי שלא אוכל לבחור להיות אחת מהאבנים היקרות בחושן של הכוהן הגדול של עם העברים.
כל הזמן יהודים עוברים בראש שלך - אמר רושדי.
בארץ האינתיפדה אפשר למצוא גם תענוגות רגילים כמו בכל ארץ, אומר לרושדי. שם מצאתי בארכיון קטע מעיתון בשם "במזרח" שנכתב ב-1925. "אבני ירושלים ואבני הארץ בכלל הן ממש פנינים שעדיין לא עמדנו אפילו על ערכן האמיתי. לאט לאט הולכים ומגלים כל מיני שיש שונים המבטיחים עתיד גדול למקצוע האבן. ירושלים היא עיר האבן במלוא מובן המלה, ולפי דברי המומחים עתידה ירושלים לתת אבני בניין לכל הארץ ולחוץ לארץ".
באותם ימים שביקרתי בישראל הביאו אבן וצלם מחומת ברלין הקורסת אל טדי קולק, ראש עיריית ירושלים.
* * *
מצלמת הטלביזיה התקרבה אל כפות הידיים הלחוצות זו בזו של שני ראשי העיריות הברלינאיות שניצבו על קו הגבול הפתוח, כשברקע אבני החומה המתעופפות. קראק, ראש העירייה ממזרח משבח את מנפצי החומה, ומומחה מהמערב מסכים איתו ואומר, הם עשו עבודה טובה.
* * *
הרגעים נוטפים לתוך העלטה. הזמן ניגר, נערם, נסוג לתוך העבר. היכן אתה מתחבא סלמן. האם אתה יודע שהורשעתי בניאוף ובשחיתות. על פי החוקים הדראקוניים של איראן נידונתי לסקילה, ואני צפוייה להיקבר חיים. גופי, שאהבת, קבור באדמה וראשי, שלעתים שנאת, חי מעל האדמה.
* * *
ב"פסוקי השטן" אני אללויה, בקיצור אלי קואן, היהודייה הבלונדינית, מטפסת הרים ובת לניצולי שואה, שאתה ג'יבריל המוסלמי-ההודי שנולד כאיסמעאל נג'מו דדין, ומתגלה כבר בילדותך כמלאך הממלא משאלות, רוקם איתי סיפור אהבה גדול.
פגשתי אותך בהודו כשהיית כוכב קולנוע, מחלים ממחלה קשה במלון טאז'. אוכל מאכלי חזיר אסורים, וטוען שבכך אתה מוכיח את אי מציאותו של האלוהים אשר נטש אותך. התאהבנו ממבט ראשון. שנה את חייך , ג'יבריל, דרשתי ממך. הרי לא לחינם קיבלת אותם נחזרה. שלושה ימים נסגרנו במלון ועסקנו במלאכת האהבה. תלינו שלט על הדלת "נא לא להפריע". בספר הפכת אותי למטפסת הרים, כובשת האברסט. את האברסט לא כבשתי; אותך כבשתי פעם אחר פעם. טסת ללונדון המושלגת לחפש אחרי "היהודייה שלי בלונדון". "כדי להיוולד שנית" כמו שאמרת לי. הלכת אחרי לכל מקום בו הרציתי על חוויותי כמטפסת הרים. ידעת שטיפוס הרים הוא עבורי טיפוס לגובה האמת. כך כיניתי את חיפוש האמת. כתבת שהייתי רדופת רוחות רפאים. טעות ג'יבריל. אתה היית הרדוף ברפאים ורוחות. היינו מתעלסים המון בבית הורי, אבל לא שש-שבע פעמים ביום כפי שכתבת.
סופר-אהוב סובל שלי, הוציאו עליך גזר דין מוות, ואילו אני שנשבעתי להציל אותך, ניצבת פסיעה ממנו. לפני שבועיים קראתי בעיתון שאשה נפצעה קשה סמוך לחנות כלבו במרכז לונדון. זמן קצר לפני ההתפוצצות התקשר אלמוני אל המשטרה והזכיר את שמו של רושדי שאייטוללה חומייני גזר עליו מוות, והזהיר שהוטמנה פצצה במקום. מספר חנויות ספרים בלונדון היו מטרות לפיגועים בגלל מכירת "פסוקי השטן". שלושה מחברי ועדת פרס נובל לספרות התפטרו בעקבות סירוב הוועדה לצאת באופן גלוי נגד האיומים עליך. ראש האקדמיה השבדית סטיור אלן לא התרגש; העבודה תימשך כרגיל, אמר. חברי הוועדה נבחרים לכל החיים ואין אני יכול לקבל את התפטרותם.
* * *
סלמן היקר. את הורי לא הבנת כלל. לא טרחת להתעמק בעולמם של יוצאי השואה ובסיבות להיותם רדופי צל עברם. אבי אוטו, היסטוריון וביוגרף של הצייר הפוטוריסטי פיקאביה, ניסה באמת לשכוח את עברו. שינה שמו מכהן לקאהן, דיבר בסלנג אנגלי ושנא קומוניזם. כתבת שהוא מכריח את בנותיו "לנשק כל ספר שנופל על הרצפה". את אהבת הספרים שלי רכשתי ממנו, ולכן לא ידעתי אם לכעס או להתפקע מצחוק על כך שבין הספרים האסורים על העצירים הפלשתינאיים במחנה המעצר בקציעות נמנים "תולדות האנושות" של הנדריק וילֶם ון-לון, "המלט" השקספירי, "זאב הים", אסף "אגדות קלאסיות" ועוד. כשסיפרו לי על הספרים האסורים בבית קפה תל אביבי, ישב לצידי משורר צעיר ודקלם שיר של משורר ישראלי ידוע בשם אלתרמן:
ישמור האל את הגווילים לחיי עד ולחיי חלד
ישמור מטחב ומנקמת כובש
ישמור אותם האלוהים מאווילים ומאיוולת
ומחכמת הכסיל כמו מאש.
אבי התאבד בגיל 70 בקפיצה לפיר המעלית הריק, ואתה ציינת שהרשע הגדול מנצח בסופו של דבר. מאמי עשית צחוק גדול, קצת בצדק, אבל בנית ממנה דגם שבלוני אמריקני, שאינו דומה למקור האנגלי-יהודי. 'צימעס' אמא לא אוכלת. אני זו שאוהבת את הגזר המתוק. 'גפילטעפיש' היא אוהבת, והיה זמן שמאוד נהנית ממנו. אינני זוכרת שהיא קיימה סלון אינטלקטואלי ביום ראשון למתנגדי המשטר בהונגריה, ואף נכון שקיימה, בהשפעתי ובהשפעתך, ערב לחסידי גורדייף. הלא שנינו קראנו בעונג רב את ספרו "פגשתי אנשים מעניינים". אמא חזרה לשם כהן ונישאה לאחר מות אבי לבונוך, פרופסור אמריקני להנדסה גנטית. אליסה, אמי, התנגדה ליחסי איתך. הוא מוסלמי ולא ברמה שלך, אמרה. הוא גם אחוז דיבוק. את אחותי ילנה השמצת בספר לא מעט. היא אמנם הייתה "נערת השער המקסימה" אבל מה פתאום ה"מלכה הבתולה של העיר", שמתה "באמבט מלא מים קרים כשהיא מלאה בתרופות פסיכותראפיות". ראשית האמבט היה חם, ושנית היא לקחה סם אחד: כדורי שינה בלי סוף. תיאורי התעלסותנו העלו סומק אפילו על לחיי. לאהבה שלנו קראת מיני מרתון במיטה "תחת אוהל בדווי מחופה", וסיפרת לעולם כאילו היו לי שלוש הפלות. היו שתיים בלבד. ו"חמש שנים של צום מיני". שלוש שנים שלא אכנה אותם צום, הייתה זאת החלטה קשה וטפשית. ניסיתי לחיות על פי הדת הבודהיסטית. במיטת האהבים שלנו נגלה אליך האל השולח אותך למשימתו, למלחמות עם השטן השולט בחוצות לונדון. נמלטת ממני והתחלת כאילו להבין שאני אינני נסיכת כוחות האור אלא בת הים המפתה. אני אלי, אויב שלבש דמות אדם.
* * *
ג'יבריל מנסה לגאול את לונדון החוטאת אלא שניסיונות התוכחה הנבואיים שלו אינם מצליחים.
* * *
אתה חוזר פצוע, מובס ורדוף שיגעון אלי, אל האהובה שמקבלת אותך בשלמותך בידיים פרושות וחיק חם. אתה מנסה על אף תחנוני לחדור לעולם המדומה של הקולנוע והטלביזיה, כאילו דרכם לגאול את העולם, ושוב חוזר אלי. לעולם היצר שבעיניך אני נציגתו. אבל "המחלה הקדושה", הסכיזופרניה הפרנואידית, מתחזקת בך בעזרת יריבך סאלאדין צ'אמצ'ה השטני. בניסיון אחרון, בשם הרציונליזם המערבי, השוקע לדעתך, ניסיתי לשווא להביס את האלוהות המטורפת. ההיגיון לא הועיל וגם לא חמודותי. מימי לא אהבתי בהתמסרות מוחלטת כל כך. בכל פעם שהתאחדנו במצולות בשרנו הייתה דממה. התענוג השכיח מאיתנו את מלכודות העולם החיצון. לחיות פירושו תפילה שרק אהבתך יכלה להיעתר לה. הרהיטים, השטיחים, התמונות, כוסות הבדולח שופעות המשקה, קערת הפירות הבשלים הפכו להיות כלי פולחן.
חשתי שלפני פגישתנו ימי לא היו אלא טיוטה של חיים. זרועותי היו מתמוגגות ברוך מסביב לכתפך, ובקצות אצבעותי הייתי מרפרפת על שפתיך הבשלות החמות. כולי צוחקת, משעינה את ראשך הכבד כנגד צווארי, שדי, בטני וערוותי. לא היית רק גבר של תענוגות. היית בשבילי גבר של היכל, ואני הייתי אישה במקדש. כאשר נשמותינו נפרדו צעקת כי אתה חתוך לשניים, ובי נשארה הצריבה. כשהיית בתוכי הייתי מוכנה ללכת אל מותי בידך. נשפתי אל תוך אפרכסת אוזנך שיש דקות, שעות, ימים עשויים מחיים שלמים של אושר שלא ניתן לחיות אחריהם. כינית אותי קוסמת הצובעת את החיים במכחול של נשיקות, מכשפה יקרה העוטפת עפעפי. לפני שינה, דקלמת שורות זימה נהדרת מן המאה ה-16, שכתב פייטרו ארטינו.
* * *
עברו ימים, לילות, החרבת את דירתי ויצאת שוב להכריז בחוצות לונדון על יום הדין הקרב ובא. אז כבר היה ברור לך, כי אללויה איננה הללויה אלא גילום כוחות התאווה והפיתוי. היא ולא אחר "הפסוקים השטניים" שמושכים את ג'יבריל אל הטעות והשכחה כמו שמשכו והטעו את הנביא מוחמד. באה השריפה הנוראה והורסת את כל העולם הישן. אתה מציל את סאלאדין. הטוב והרע מתאחדים. סאלאדין חוזר אל אביו הגוסס ואל שמו הקודם. זונח את חייו האנגליים שאהב לפנים. השטן נוצח על ידי הודו. ואילו לגיבור ג'יבריל-פארוסטה, חסומה הדרך להיוולד שנית. הוא נכשל בסרטי האפוס המוסלמיים-הודיים. רוצח את מפיק הסרט וגורם למותו בשעה שאני מגיעה להודו במסגרת משלחת מטפסי הרים. זה איננו נכון. באתי לסחור מעט באבנים טובות, לצייר על אבנים, אומנות שלימדתי את עצמי באהבה בשנתיים האחרונות, ולחקור על אודות אבנים. גרמת למותי והתאבדת ביריה בביתו של סאלאדין. המוסלמי שבך לא רצה להתאחד איתי היהודייה האירופאית. נכשלנו. הלא פסוקי השטן הם רק אשליה של האמת והטוב. ג'יבריל, רושדי שלי. ממש ניבאת. הרדיפה אותך למוות של העולם החומייניסטי מוכיחה כי השטן שולט בעולם. ואני השטנית הקטנה החלטתי לנסות ולהשמידו, לפחות להקל בכבודו.
* * *
הלילה כל כך ארוך. אני מתרכזת במדיטציית האבנים. כאשר ירסקו את ראשי אלטף את דמיוני באבני חן, באבן הדם, ברקת, טופז, ספיר כחול, ירקן. אופאל, קוראל לבן, טורקיז, אחלמה, שוהם, פנינה, יהלום, שנהב, תרשיש, אבן ירח. גם מהירח הביאו האסטרונאוטים אבנים.
* * *
בירושלים שמעתי משהו מעניין. כה הרבה הזכרת את יהדותי, רושדי, עד שחדרה לסדק הזיכרון היונגיאנית והרחיבה אותו. על פי האמונה, עתיד המשיח להיכנס להר הבית דרך שער הרחמים. בעת הכיבוש המוסלמי נחפזו הערבים לסתום באבנים את השער כדי לחסום בעד משיח היהודים. מעשה טיפשי, כי אם אכן יבוא המשיח, מה זה בשבילו מחסום אבנים. יחד עם זאת יש במעשה משמעות עמוקה במובן החומרי של החיים. אין רוח ואין נסים. מה שיש זה שער פתוח, ואם ייסתם באבנים יהיה בלתי ניתן לחדירה.
בהודו הכרתי פונדומנטליסטים הינדים שהקימו מפלגה בשם "הפארטיה ג'ואנטה". על מנת לעורר את הרגשות הדתיים הכריזו ההינדים על איסוף 350 אלף ראמישלה, אבנים ולבנים שמוטבע בהן שמו של ראם, אחת ההתגלמויות של וִישנוּ, האל הבורא בשילוש הקדוש ההינדי. איסוף האבנים מכל הודו החל בתהלוכות ועצרות עם, שבסופו של דבר נועדו להקים מקדש במקום הולדתו של ראמה.
טאשקנט יושבת בלב ארץ שלחין פורייה המושקית ברשת תעלות המקבלת את מימיה מהנהרות היורדים מההרים. כשטיילתי שם, סיפר לי מורה הדרך כי השם התורכי טאשקנט פירושו "כפר האבנים" והוא מופיע לראשונה במאה ה-11. כל זר, שהעז לעבור דרך הכפר, נרגם באבנים.
* * *
הייתכן שהאבן האחרונה שתרטש אותי תנוח במלוא כובדה על האדמה ותצמיח פרחים, בשקערורית שהזמן גרמן, במקום שבו פעם הלב. עורי המשיי כבר החליף גוונים כשהוא קבור בבשר הקבור בגוף בתוך הקרקע הסוגר עליו.
* * *
כשבא יום הדין, ג'יבריל, האם סיפרת לאל הגדול שבאת איתי יחד בסוד האהבה. נהגת ליטול ממני מבט, חיוך, עד שעבדתי אותך. אבדתי בתוכך, נכנעתי. אז צעקת, את חפצה לקחת ממני את היפעה, את האמת המושלמת. את שוברת את קרני השמש. נגיעה אחת לא זהירה ואהבתי שינתה צבע וצורה. את הפכת לשטן. האבן שתיזרק על גולגלתי הפכה בדמיוני למכת זרועך. נימרת אותי בחבורות ולשונך חרצה את המראות היקרים שראיתי מבעד לגופך. מעולם לא נתתי עצמי לך במשורה. תמיד במירב, בזעקה, כאילו כל ימי היו לך ימי שמש גדולה.
* * *
הידעת שמוסטפה טלאס, שר ההגנה הסורי, כתב ספר תשובה ל"פסוקי השטן". "תשובה לשטן" קרא לספרו ובמסיבת עיתונאים הסביר ש"לאחר שתרגמו לי את ספרו של רושדי לערבית נטלתי את הקולמוס והתייצבתי לצד הצדק והאמת משום שאהבתי לנביא מוחמד עוברת כל גבול. עכשיו אני מתכונן להפיץ את הספר שלי נגד הכופר בשפות רבות שכל העולם יידע מי זה סלמן רושדי, אשר רק אני ידעתי לחדור לראשו על פי כתיבתו".
אני השטן שלך, ואתה השטן שלי. בעצם הודו, מקום פגישתנו הראשון הייתה כרטיס הביקור של נשמותינו. אבל להודו יש כרטיס ביקור סטטיסטי משלה. אוכלוסייה - 833,422,000 נפש. חלוקה אתנית - 72% קבוצות הינדיות ואחרות. שפות - הינדית שפה רשמית, אנגלית שפה משנית. דתות - הינדים 83%, מוסלמים 11%, נוצרים 3%, סיקים 2%. שטח - 1,266,595 מיליון ק"מ רבועים. בירה - ניו-דלהי. ערים גדולות - כלכתה, בומביי, מדראס, בנגלאור, קאנפור, אחמדאבאד, היידראבאד. מימשל - רפובליקה פדראלית; 25 מדינות, שבע טריטוריות. תעשיות - טקסטיל, פלדה, מזון מעובד, בטון, מכשירי חשמל, מכוניות, כימיקלים, דשנים. 78% עוסקים בחקלאות, 19% בתעשייה ובמסחר. מטבע - רופייה. ממוצע חיים - בערך 52 שנה. שנטי היא המלה המסיימת אופנישד. פירושה, השלום המופלא מבינתנו - אותה אהבתי מכל המלים ההודיות שידעתי.
תעלומה היא כיצד תאי המוח מלאים במספרים, עובדות יבשות, אבנים שוטות. כשהאבן האחרונה תכה בגולגולתי אהיה אילמת מלים. פשוטה כתכריך. רגע המוות הוא תמצית שבתמצית. תכלית עצמו בלבד. גם החיים הכי דברניים הם החיים הכי אילמים לגבי הזולת. כשאמות ארד מכל נכסי. הלשון שלי תמריא מן המלים ותגיע אל השתיקה, שהוא הקול הטהור שישאר לאחר שיאבדו איברי אחד לאחד.
ברגע זה ראשי צף מעל האדמה והזיכרון החד עדיין חי. מונח בו צילום אבן גדולה מלפני 7,500 שנה שנחשפה באזור שער הגולן בישראל. הצלמית עשוייה מחלוק אבן, ועליו חרותים פני אדם בעל עיניים מלוכסנות ופה מעוגל. אורכה 31 ס"מ. תמיד יימצא בנהר, אפילו יחרב ויבשו מימיו. חרסי אבן לרוב, אמנם שבורים, אבל זכים. נשמתי כמוהם.
* * *
לפני שיצאתי למסע שמעתי בבי.בי.סי. את ליידי דיאנה מוסלי, אלמנתו של מנהיג המפלגה הפאשיסטית בבריטניה ערב מלחמת העולם השנייה, אינני מתחרטת, אמרה, על ידידותי עם היטלר. הוא היה אדם חכם ומקסים בצורה יוצאת דופן ואינני מאמינה שרצח 6 מיליון יהודים. המספרים אינם משמעותיים, מאחר שמבחינה מוסרית היה זה מעשה שגוי.
* * *
אני ממשיכה לכתוב לך מכתב במוחי.
* * *
נדבר שלום עם השטן אבל לא עם אש"ף אמר שמיר ראש ממשלת ישראל. בחופי שארם א-שייח' בדרום סיני מצטלם כוכב הקופה מספר אחד של מצרים, עאבד אימאם, וכוכבי קולנוע אחרים בסרט "אוצר השטן". העלילה מספרת על אוצר גדול של זהב שהחביא השטן במעמקי יער האלמוגים התת-ימי המיוחד של האזור. בסרט מנסה קבוצת מדענים מצריים לאתר את האוצר על פי מפה עתיקת יומין.
אני שטן, אתה שטן. היהודים, הנוצרים, המוסלמים, הבודהיסטים, כל אחד והשטן הפרטי שלו. כמה מגוחך שבין המוסכמות החידות שנותרו עוד בעולם מצוייה ההסכמה שהיצור הרע ביותר הוא השטן. אמנם איש לא ראה אותו כשם שאיש לא ראה את האנטיתזה שלו, את האלוהים, אבל מקובל שהשטן הוא הרשע בהתגלמותו, מגונה, מפחיד, וישנם כמה היתרים לטובתו. למען נשק הצלה אני מוכן לנהל מו"מ - אפילו עם השטן, או, על השלום אני מוכן לדבר גם עם השטן.
צ'אושסקו, הרודן הרומני, הוצא להורג. ב-8/12 ביקר באיראן. שיטפון מבית קטע את ביקורו ואת חילופי החיוכים עם ראפסאנג'אני. מאוחר יותר, בעת משפטו בפני הטריבונאל הצבאי, לא התאפק הסניגור שמונה מטעמו, ואמר לו, אתה חלקת כבוד לחומייני בכך שנהגת בדיוק כמוהו.
* * *
בלונדון התיידדתי עם ליילה שאהד, שמונתה באחרונה לנציגת אש"ף באירלנד. היינו מתווכחות על פוליטיקה עד אור הבוקר. אהבתי להסתכל אל עיני השקד שלה יוקדות האש. אני אוהבת לדבר כשאני עצבנית, הכריזה באוזני. מדוע האמריקנים אינם לוחצים מספיק על שמיר. את הרשימה שכתבתי לא פרסמו ב"פלשתיין מגאזין" שליילה משמשת בו כסגנית עורך, אפילו שלחצה. ליילה כל כך גאה שאש"ף בחר בה, לאחר אום ג'יהאד הגיע תורי. אני פעילה באירגון מגיל 18. את בעלה המתגורר במארוקו לא הכרתי. אני כמו כל הפלשתינאים, נעה ונדה ממקום למקום. יום בפאריס, יום בתוניס ויום במארוקו. אשת חברה תרבותית, יודעת שפות. ההייתה מוצאת חן בעיניך? אני רואה את הלגלוג העולה בזווית עיניך.
* * *
איזו ציניות מרה ואירוניה אכזרית יש במשפט שיצא מפיו של מוחמד חלבי שרצח שבעה אנשים בתל-אביב. כשנעצר אמר, אני מודה לחמאס שעשה ממני בן אדם דתי, טוב, ומאמין באלוהים. בוודאי תצטער לשמוע על שתי כוכבות הקולנוע המצרי, שאמס אל-בארודי ושאדיה שהחליטו לשוב למקורות האיסלאם הקיצוני, הסתגרו בביתן ועטו על פניהן רעלות. ואילו מאגדה אלזחטיב המפורסמת שריצתה עונש מאסר של 18 חודשים לאחר שהורשעה בעישון חשיש, נסעה לדמשק וכיכבה בסרט "האינתיפאדה". בחזרות התאמנה ביידוי אבנים לעבר סיורי צה"ל, ובתוך כך נפלה על גבה וסדקה את חוט השדרה.
אני זוכרת את התרשמותי מאמן, שהציג אבנים עליהן צילם כתובות, ומאמנית ישראלית שפיזרה אבנים בשטח, הד למציאות הישראלית - פלשתינאית. מארסל פטי מצרפת בחר באבן שיש לפסלו שיוצב בפארק השלום באילת. מסה של שיש, המגלה את משטחי פניה החיצוניים והמוחלקים ואת משטחיה הפנימיים והמעובדים יותר, כאילו היו קרביים ובטנה של האבן. אני ניסיתי לפסל מאבן השיש שער סמלי היוצר עקומה לא ישרה, וכך להעצים את המתח שבו. המעברים בחזית הפסל הם אלימים ופראיים. בזמן שעבדתי על הפסל הייתי רוויית מתחים וכך חלק מאבן השיש נראה כאילו הוא לוחץ על חלק אחר. את הפסל חוצים קווי רוחב בחדות ובנחישות. במקום מאסה הצומחת מאליה, מתקיימת כאן תחושה של מאבקים פנימיים המפעילים כוח. העוצמה לא מרומזת כאצל פטי אלא ישירה ומאיימת. האבן המאסיבית של הפסל שיצר גַספר ניירגארד מדנמארק מתפקדת כאילו היא ניתנת לקיפול, לכיווץ, לצמצום. חודו נראה כחיה מיתית מאיימת, כמפלצת שטנית העולה ממדרון. האם היפה שבאבנים תרטש את פני לתמיד.
* * *
בביקורי בישראל כיסו מתנחלים את ריבועי בטון האבן שבצידי כביש ירושלים-חברון בפסוקים שיריים משופצים. "אם בהר חצבת אבן" תורגם ל"אם בהר חטפת אבן, לא לשוא חטפת, מאבן זו ייבנה המקדש"; ו"ארץ אשר אבניה נחושת ואנשיה ברזל" ; וגם: "1000 אבנים לא יזיזו אותי"; - גראפיטי של אבנים.
"האבן הלבנה", ספר ילדים שבדי של גונדל לינדה אהוב עלי. את האבן הלבנה והקסומה, שפייה הבטיחה לתת להאמפוס אם יוכיח את עצמו במעשי גבורה. על ידי האבן הילד מדורבן להתגבר על קשיים הנערמים בפניו בכל פינה. הקשיים הם שופטים מחוזיים מרגיזים, סוכנות בית גדולות וכעסניות, וטיפוסים אחרים שקשה להסתדר איתם. קסמה של האבן מתגבר על הכול.
אם הייתי יכולה הייתי ממציאה מכשיר שימוסס את האבן הנזרקת עלי בעודה באוויר כפי שממוססים את זכויות האדם כמעט בכול המדינות. ואולי אמציא מכשיר שבעזרתו אפשר למוסס את זכויות האדם בלי לפגוע בגופו. המכשיר ישדר גלים בתדירות גבוהה בעוצמה נמוכה, וכך נפש האדם תימס ותתאבן בלי שיחוש פגיעה וכאב. מבלי להכות אותו, לחשמל אותו, או כל צורת עינוי אחרת הידועה בימינו. אם הניסוי במכשיר יצליח לא נזדקק לחוק זכויות האדם ולא נזדקק לדבר המכונה נפש.
* * *
משאל שערך "לה-מונד" הצרפתי בעיצומה של פרשת הצעיף המסורתי, שבו התכסו צעירות מוסלמיות בבואן ללמוד בבתי ספר בצרפת מגלה ש-21% מהצרפתים סבורים כי האיסלאם היא דת קנאית, 76% סבורים שהאיסלאם מדכא את האישה, 69% מתנגדים ללבישת הצעיף בבתי הספר, ו-25% מתנגדים למתן זכות בחירה למוסלמים בצרפת. במשאל מקביל בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצרפת קבעו 65% כי דתם סובלנית. התברר כי מרבית הצרפתים סולדים ממתן ביטוי לאיסלאם המזוהה בעיניהם עם איראן.
בישראל, הרב פרץ מרוצה מחוק זכויות האדם. אם היה קורא כראוי את הרצל הוגה המדינה היהודית, היה נוכח לדעת שהרצל כתב בפירוש שאם במדינה העתידנית ינסו הרבנים להשתלט על הממשלה, לא תחזיק המדינה מעמד ולכן על הרבנים לשבת בבתי הכנסת ולא להתערב בענייני פוליטיקה וחוק. הרבנים שהטילו חרם על ספריו של עדין שטיינזלץ, לרבות מפעל חייו, התלמוד המנוקד, אינם מרפים ממנו. לאחרונה הם פסלו את בין הדין הרבני במוסקבה בו ישב הרב.
* * *
רושדי, אני מתגעגעת למלים של ג'יבריל שלא נאמרו בספרך. אל המלים שבקעו משפתיך הקודחות והמחממות אותי, כטיפות אש אחרונות, בבית קברי הצר. הן באות לנוח בליבי הפועם. המלים פוסעות ושוקעות בו. מזנקות ונופלות על פניהן באפיסת כוחות. אני חשה את כובדן באפלה ככוסות שמפניה המשיקות לכבוד מותי. אני חשה אותן כידיים צמודות בתפילה, מתנודדות ברעד. כתבת אלי: "עשר שמלות לא יכסו קסמי עורך, ריסיך כהינומה, דלתי פתוחה, לא אוכל עוד לשאת את האש העולה בחלצי". ג'יבריל, היו לנו רגעים שעשויים מחיים שלמים של אושר שלא ייתכן שיחיו אחריהם. האם רשמתי מלים אלה קודם לכן בדפי זיכרוני? ארשום שנית, אפילו אלף שנים לא ימחקו את עקבות האהבה. נישקתי את מכתבך, את המלים החרוטות בגיר, כמו שמנשקים פרחים קטופים באגרטל כדי שיישמרו זמן רב יותר. לעתים חשבתי שאהבת אותי כל כך הרבה כתחליף לבעלות על העולם. השארת את מכתביך בכל מקום. הם הופיעו במיטתי, הגיעו בדואר, נשרו מספרים, הוחבאו בתוך קופסאות מרמלדה. הם היו כמו גן שופע גועש בפריחתו. אמרתי לך, ג'יבריל, אם אתה רוצה לעזוב אותי אתה לא צריך לפחד שתכאיב לי. אני לא רוצה אותך בלי אהבה. דיברתי כמו שכתוב בספרים רומנטיים של נערות צעירות. תאמר, זה נגמר. אצלי זה ייתם כשאני אִתם, דמעות רככו את עיני, נגוהות רכים היו בעיניו.
למות, למות. המתת אותי מוות מדומה בספר, ועתה במציאות אבנים קשות וחדות יסקלו אותי. אמרת שלא הייתי רק הרפתקנית, מטפסת הרים, סוחרת, מחפשת, אוספת, מפסלת אבנים. הקמתי עם מספר אנשים נוספים את ארגון "מרכז הדאגה לעבודת ילדים". חקרנו על אודות הברחת ילדים עניים מהודו, פקיסטן ובאנגלאדש למען תענוגות של שייח'ים עשירים, בעיקר בנסיכויות המפרץ ובראשן אבו דאבי. לא קשה לפתות את ההורים להיפרד. מבטיחים לילדים חינוך ואוכל טוב. אזור היידראבאד הוא שטח הציד הפורה ביותר, ויש בו אוכלוסייה מוסלמית גדולה. התחפשתי למוסלמית אדוקה שרעלה רעולה עד עיני. חבל שלא חזרתי להתחפש בתחפושת כשהגעתי לכאן, ללב המאפליה. נוכחתי כיצד מפתים נערות צעירות להינשא לערבים זקנים וגם להימכר כמשרתות לשייח'ים. אך לילדים הנמכרים הגורל עוד יותר מתאכזר. הם עוברים אימונים במשך שנה עד אשר הם הופכים לפיתיון במירוצי גמלים. קושרים אותם לגב הגמל ומכריחים אותם לרכב עליו במירוץ. חלק מהם נקשרים לאוכף. בכיים של הילדים המפוחדים ממריץ את הגמל לרוץ עוד יותר מהר. זה משעשע ומרתק את הצופים. הקטנים נפגעים פיזית. אלה שמתים מפצעים או מהלם נקברים במקום. כשהילדים מגיעים לאבו דאבי הם נלקחים לאזורי המדבר. מתגוררים בבקתות ארעי וחברתם היא גמלים ושומריהם. הצלחנו להציל שני ילדים קטנים. בעזרתי עצרו שלטונות ההגירה בנמל התעופה של ניו-דלהי את כמשואר טאת ואת סאפר חוסיין באשמת התחזות הונאה וניסיון הברחת ילדים.
* * *
נתתי לך לקרוא את "האקדוחנית":
זה היה בחודש יולי, לא ביום אחד, וגם לא ביומיים שלושה, אבל בתוך שבוע נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, זמרים ונגני גיטרה הידועים והטובים ביותר בעולם. השמועה נפוצה והגיעה אל דפי העיתונות, גלי האתר והמרקע. היה בכך משהו מדהים, מפחיד, שלא מן העולם הזה. עיתונאים, אנשי משטרה וחוקרים פרטיים מכל קצווי תבל ניסו להתחקות אחרי הנעלמים, שוחחו עם בני משפחותיהם וידידיהם הנדהמים, צבאו על בתיהם, הטמינו מיקרופונים חשאיים, חקרו כנופיות פשע וטרור. מאום לא העלו בידם.
* * *
ביום השלישי נעלמה מיוה אהובתי. זמרת וגיטריסטית שקולה וצלילי נגינתה יכלו לקרוע מיתרי לבו של כל אדם. בלילה ההוא טלפנתי לעורך הראשי של עיתוני והודעתי שאינני חוזר עד שאמצא את מיוה. הנחתי מהר את השפופרת בטרם אשמע את תשובתו. עם שחר המראתי ליעד לא ידוע לאיש, כשבכיס מכנסי טמון קטע עיתון שהשאירה מיוה על שולחן האוכל בכוונה או בטעות. אם הייתי מספר למישהו את הכתוב בו, היה חושב כי יצאתי מדעתי או שהיה שולח אנשים לעקוב אחרי, ולא הייתי מגיע ליעדי לעולם.
* * *
לא אלאה אותכם בפרטים, כי זמני קצוב, ותמיד ידעתי רק כיצד לקצר. לאחר הרפתקאות שונות, שאפילו לי, הידוע כרפורטר עשיר בניסיון והעזה, לא קרו לפנים. הגעתי למחנה סתר ערוך בצמצום, אך ביעילות, ששכן במעבה יער, במקום שכוח אל. כמעט נהרגתי בידי חבריה של מיוה, אבל מישהו ממולדתי, בעל קול וידי קסם, אשר חייב לי תודה על מעשי בעבר, הציל אותי. הייתי היחיד, שלא מבני מינם, אשר הגיע למקום.
* * *
כאשר פגשתי לראשונה את מיוה בחדר מגוריה העלוב, היה אקדח בידה והגיטרה הייתה מונחת למרגלותיה. לאחר הצעקה, הזעם, הבכי והמחילה שבאה מכוח האהבה, ידעה שאין צורך בהסברים כדי שאהיה איתה בלב אחד ובשאיפה אחת. יש בינינו קשר שאפשר לכנותו מיסטי, כך אמרה לי בלילה במיטה, עד היום איננו מבינים במה הדברים אמורים. באנו ממדינות שחלק מהן היו שרויות בריב ובמלחמות, ופה התאחדנו, ברעות ובאהבה רבה, כאילו היינו תאים של מוח אחד. תודי - העזתי - לא רק הידידות, קולכם הנפלא ונגינתכם הערבה איחדו ביניכם, הייתה גם הנקמה. מיוה זינקה מהמיטה. האקדח היה נתון בידה, כולה רוטטת. כשהאות ניתן וכל אחד לקח את אפרכסת הטלפון בכף ידו, על מנת להקשיב ולהעביר את המסר לאחר עדיין לא ידענו את התחושה הנפלאה של הנקמה. עדיין לא ידעתי איך אוכל להחזיק אקדח בידי שאהבו לפרוט ולהנעים זמירות. תאר לך, שאני הרגתי את מפקד המתקן, ובזכות המעשה הזה, נבחרתי להימנות על הצוות המוביל של אחי ואחיותי. הגעת לכאן ארבעה חודשים אחר שנעלמתי. בחודשים אלו נקמתי את נקמתם של מאות, עדיין לא של אלפים. אנו כמו גוף אחד. אנו מוכשרים. ידינו שהתמסרו התמסרות כמעט מוחלטת לגיטרה, הן ידיים מופלאות שהתמסרו לרובה ולאקדח. מיוה נפלה לרצפה הסדוקה נאנקת. ייתכן שלעולם לא אוכל לפרוט על מיתרי הגיטרה. הדמעות ירדו כמטר סוחף על לחייה עד לצווארה. גם קולי מתחיל לאבד את צלילותו. בלעג הטיחה לעברי - לך יהיה יותר קל; אם תישאר איתנו תוכל להישאר במקצוע שלך - יהיה לך 'סקופ'. מיוה הזדקפה וירתה לעברי את המלים, אבל זו אני, אתה שומע, זו אני, אתה מבין, שהרגתי את רוצחו של ויקטור.
* * *
עורך יקר, קוראים נאמנים, אין לי רצון לכתוב יותר. רק ארשום למענכם את הקטע שמצאתי על שולחן האוכל בביתי שאינני יודע מתי אשוב אליו.
* * *
"ויקטור כרה היה משורר עממי, גיטריסט וזמר העם הידוע ביותר בארצו. הוא נרצח כאשר היה עצור באיצטדיון הלאומי. עצורים, שלא אכלו ולא שתו משך שלושה ימים, הקיאו מעל חבריהם המוטלים על הרצפה. ברגע מסויים ירד ויקטור מהיציע של האיצטדיון ובדרך פגש את מפקד המתקן. זה הסתכל עליו ועשה תנועה של פריטה על גיטרה. ויקטור חייך בעצבות והניע בראשו לאות הן. איש הצבא חייך וקרא לארבעה חיילים שיחזיקו את ויקטור. הוא פקד שיביאו שולחן למרכז הזירה, כדי שכולם יראו את ההצגה. הם הביאו את ויקטור ושמו את כפות ידיו על השולחן. בידי הקצין נראה גרזן. במכה אחת כרת את אצבעות יד שמאל ובמכה שנייה את אצבעות יד ימין. גופו של ויקטור התמוטט, פרצה צעקה כללית. שתיים עשרה אלפי עיניים ראו את הקצין מתנפל על האמן בצריחות - עכשיו תשיר בשביל אמך הזונה צעק, והמשיך להכותו. ויקטור ניסה להתרומם וכמו סהרורי התקדם לכיוון היציעים. בצעדים מהוססים, כשברכיו רועדות, נשמע קולו זועק: בואו ניתן למפקד את מבוקשו. רגעים לאחר מכן, בעומדו זקוף, הרים את ידיו המגואלות בדם. בקול שבור התחיל לשיר את ההמנון וכל העצורים ליוו את שירתו. ששת אלפים גרונות שרו בקול אדיר. ויקטור בידיו קטועות האצבעות, ניצח על מקהלת האימים. אפשר היה לראות אפילו חיוך מוזר על פניו. לאנשי הצבא זה היה יותר מדי. הם ירו צרור, וויקטור התכופף קדימה כאילו קד קידה לחבריו. המקלעים ירו עוד צרורות, הפעם לכיוון אלה ששרו עם ויקטור. הרבה גופות צנחו, נקובות כדורים. צעקות הפצועים היו מחרידות, אבל ויקטור לא היה יכול לשמוע אותן. הוא כבר היה מת".
(עדותו של הספּר מ.ק. שנכח במקום)
* * *
זאת לא יצירה, אמרת. אין בה הומור. היא כמו חלק ממניפסט.
אינך זוכר? יחד פגשנו, במלון בסאנטיאגו, סטודנטית שעובדת כחדרנית במשכורת של 25,000 פזות לחודש, פחות ממאה דולר. בשיחה איתה ספרה לנו חוויה קשה. האב נרצח באיצטדיון הכדורגל הבינלאומי לפני 16 שנה על ידי חייליו של פינושה. המשפחה הנרדפת נותרה בחוסר כל וגרה בשכונת פחונים. פח נושק לפח. התלהבנו ממנה, מהאמונה שלה, שחייבת לקום בצ'ילה חברה החותרת לשיוויון. אווה שרה באוזנינו בקול מתוק ורך, "קום התנערה עם חלכה, עם עבדים מזה רעב... את עולמנו אז נקימה... לא כלום היום, מחר הכול". המנון. שכבר נשתכח מליבנו. לה היה השיר כמו מפלי מים זורמים בגאות, צבועים בצבעים חמים. השארנו לאווה תשר חבילת מזון גדושה, לה ולבני משפחתה. בבישנות הגישה לי קופסה קטנה, ובה מצאתי אבן לבנה חלקה, ואליה צמודה פיסת עיתון קרועה. מיד כשסיימתי לקרוא את פיסת העיתון חשתי כיצד עולה בי זעם נורא ובדקות הבאות כתבתי את "האקדוחנית".
אתה הולך על גדול יותר, מציג את המאבק עתיק היומין בין הטוב והרע, בין האמונה והפיתוי, ושואל את שאלת השאלות, מהי אמונה נכונה ומה ההבדל בינה ובין אמונה מזוייפת, בין מלאכי לשטני. שנינו לקחנו אל. אס. די. באשראם ליד בומביי. יומיים הופצצתי במטחי צבעים ומראות משונים. הייתי מצלמה שמתוכה פרצו צבאים עם שישה רגליים, אישה שכולה מניפות, גברים עם איברי מין עצומים ורבים. שמים כחולים נפרשים ואני בתוכם אובדת. אני שוחה במדבר צהוב, בתוך חולות, בתענוג ובפחד. כעבור יומיים תמו המראות. כעבור שבועיים תמו התחושות. נשאר זיכרון חריף. אצלך היה המסע של הסם שונה לגמרי, כמעט ללא מראות, בלי צבעים, תערובת של תחושות ואוקיאנוס מחשבות. האל. אס. די. הפך את החוץ פנימה ואת הפנים החוצה. בערבוביה. היית אלוהים. גילית שאלוהים הוא מלאך ושטן יחדיו. במשך שנה נשארת חזק בטריפ. עד היום לא יצאת. השטן והמלאך, שלדעתך הם פנים וחוץ של אותו דבר, הפך אותי בעיניך, בגלל הסם, לדבר מה שטני, חיצוני שלא קשור לאלוהים האמיתי העשוי רק ממך, טוב ורע. ייתכן שאז גילית את האמת. טענת שלא האל. אס. די. גורם לך לחשוב את אותן המחשבות. הוא רק המדרבן, ואלוהים הוא שברא את החומר המסמם על מנת שנשתמש בו כדי לגלות את האמת שאין בלתה. הוא הפטיש המכה ופותח את הראש.
* * *
בהייד פארק בלונדון כל נואם הוא אלוהים קטן. זהו קרקס של מלים. נציג אגודת הצמחונים נלחם במלכות הבשר של מקדונאלד, הזקנה מחיל הישועה והצעיר החולם על עולם מיוחד של הומוסקסואלים. כל אחד מביא איתו דוכן, ועד חמש לפנות ערב, שעת נעילת השערים, מחוברים האלוהים הקטנים לדוכן ולסולם, כמו ליצן המתהלך על קביים גבוהות. המהלך אחיד. הדובר ומולו המפריע התורן. הקהל זקוק למתח של העימות המילולי. הקומוניסט בז לקאפיטליסט. תראו כמה מסכנים המליונרים שיושבים בלובי של בתי המלון וממתינים למשהו שיקרה. בינתיים הם דופקים את החדרניות. אשה בעלת מראה מיושב צועקת אליו: יותר טוב שתלך לעבוד. האשה היא השטן, מזהיר מטיף לבקני, מסתכל עלי כאילו ידע מאיזה ספר יצאתי. היזהרו גברים מהזונות האורבות להשחית זרעכם. מולו נערה צעירה בוכה. אימי ששירכה דרכיה, הלכה לגן עדן, ואותי הכניסה לבית יתומים. המטיף מתקרב אליה, מרים יד מנומשת ובכף יד מזיעה מנחם את שיער ראשה הדליל. ישו אוהב אותך. הוא כיפר עליך בדמו. הללי את שמו. בחור מחוטט פנים קופץ לעברו - גם אתה חרמן כמו כולם, עזוב את הילדה. הנואם הקומוניסטי מנופף בתנועות רחבות בדגל אדום ועל מי יוצא קצפו הפעם. ערבים טיפשים. לגמל יש יותר שכל. האלוהים ההדיוט השתין בטעות נפט אצלכם במדבר. כוהני הדת שלכם עושים שטיפת מוח בעזרת הקוראן, ואני יודע שבכל רגע אתם עלולים לשלוף סכין ולחסל אותי. בהייד פארק קבעתי לפגוש את הישאם אל-אסאווי, אחד ממנהיגי הקהילה המוסלמית בבריטניה וראש האגודה האיסלאמית לקידום הסובלנות הדתית. הישאם סיפר לי כי הוא מתכנן לצאת למסע הרצאות בארצות ערב נגד האיום האיראני לרצוח את רושדי. הפרס על ראשו של הסופר פוגע בכבודו של הממשל האיראני, ומקומו בסרט גאנגסטרים. אני מתכונן לשאת דברים במצרים, הבטיח לי, ואם הממשלה האיראנית תערוב לשלומי, ארצה גם שם. לעת עתה אל תלשיני עלי לפני העיתונות, אמר, ואני נזכרתי בחטף ב"פינות הלשנה" שראיתי באיטליה, זכר לימים רחוקים. בוונציה צילמתי אחת. הלוח עשוי אבן. בחלקו העליון יש כתובת ובתחתון מצוייר פרצוף. הפה הוא הפתח לתוך קופסה, והכתובת למעלה אומרת, "תלונות סודיות נגד מלווים בריבית ועורכי חוזים יש בהן רווח".
* * *
בתוך הקבר הפתוח מלוות אותי מחשבות ותמונות כמו אבנים שמישהו זורק למגרש ריק כדי לאמוד מרחק ולהניע יד. לפעמים אני חפצה שרגשותי יהפכו לאבן ואותה אבן תסתום את הגולל על חיי. ג'יבריל כתב בגיר, על הדלת הפנימית של ארון הבגדים שלי, מכתב לא לך. מכתב לאלוהים. אינני כומר, רב או קאדי, אני אזרח העולם. האמונה שלי בשמך הברוך מחזיקה מעמד מחוסר הוכחות שנים רבות. אני מבחין שאתה חוזר לעשות בעבדיך ניסיונות כפי שעשית בזמנו עם אברהם ומוחמד. רציתי לבקש ממך, האל החזק, הגדול, והנורא, שלא תשכח לנסות גם אותי. נסה אתי עוד ועוד, עם אלי, ומכיוון שאתה חודר למחשבות אנוש השאר לה ולי את גופה הצנום, את חזה, גדול ומזדקר. צווארה יכול להישאר כמגדל, ועיניה - צלולות כמעיין. אבל זה לא הכרחי. רצוי שהישבן יתמלא מעט ויהיה כאגס עסיסי ושלא תשכח את מלאכת הפיתוי. ואם אתה מציץ אלי ממרומים, אנא, צלם והקלט אותי. אף על פי שיש לך קאסטות כחולות לשישי, שבת, ראשון, באלפיים השנה הקרובות, טוב לדעת כשיגיע זמני לבקר אותך, שאוכל להזין עיני ואוזני בכל הדברים הנלבבים והמתוקים שממך באו. המוסלמים אומרים ש"החיפזון מהשטן" אבל האהבה מאיתך באה, כי "מאלוהים נהיה הדבר".
הו, ג'יבריל, גם כשאני מכוסה ברגבי עפר, אני מתגעגעת לשמחת ביאתנו, לעדנת חיבוקך, לאהבתי לך. קראתי אצל משורר, שמי שעוזב את שהוא אוהב, הנסים יקרו לו במהופך. יין יהפוך לדם, לחם לאבן. פצע ההיעזבות שבי יהפוך לפצע בזיכרונך, ודבר לא יוכל עוד להתרחש על פי הסדר הנכון. ואולי, כמו שחפצת, האלוהים לשטן והשטן לאלוהים והמחילה לנקמה.
לילה אחד חלמתי על האיסיים ואתה היית בחלום. זה קרה לפני פגישתנו האחרונה בהודו, כשראית בי שטן. בחלום היית מנהיג ונאמת לפני קהל. אלוהים ברא את רוב האנושות כבני חושך ואת מיעוטם כצדיקים. נפש האדם מורכבת מתשעה חלקים שחלקם אור וחלקם חושך. מאחר שהמספר אינו זוגי, האדם, בחשבון אחרון, הוא צדיק או רשע. באחרית הימים תתרחש מלחמה בין מחנות האור והחושך. מחנה האור ישמיד את בני החושך שצבאות השטן מסייעים בידו ואז יקום עולם חדש וטהור. דעו לכם, שהבשר הוא יסוד הטומאה, והאדם שנוצר מטיפה סרוחה חי בספירה של הגועל. רק יחידים, שהאל גאל ברוב חסדו מכלא החטא, נושאים את רוח הקודש. בחלום הייתי איש נמוך ושפל רוח, שבתום נאומך לבש עוז ואמר לך: אתה משווה את האנושות למחנה הסגר ענק, בו יושבים אנשים בלי להתמרד, ומחכים שתגיע שעתם למות. פתאום החלום היה לזמן אחר, והייתי לפרומתיאוס שמבקש מן האלים את העונש השמיימי כדי להביא ישועה למין האנושי. אחר כך הפכתי לסיזיפוס המגלגל את האבן עד לפסגת ההר וחזרה לתהום שוב ושוב. לבסוף הפכתי למחשב שאדם רשע רודף אחריו. יכולתי בנקל להמית את הרודף, אבל בשל קדושת החיים, החשובה גם למחשב, אני משאיר את הרודף בחיים ועלי נגזר למות.
* * *
כך רושדי גזר עלי.
* * *
רושדי חושב שהיצירה היא החשובה. דון קישוט, במיטת גסיסתו, הבין כי כל חייו רדף אחר חלומותיו. זאת מסקנתו של סרוואנטס שכתב את ספרו בבית הסוהר הספרדי. תארי לך, אמר, שדון קישוט היה מעבד חלקת שדה קטנה וחי מרווחיה בשלווה יחסית. מי היה זוכר אותו; למי היה איכפת ממנו ללא אותה דולצינאה ובלי אותן כנפי טחנות הרוח שהגיבור הכריז עליהן מלחמה. לאחר שהחרימו את ספרו של רושדי וחרצו עליו דין מוות, פרסם ידיד סטיריקן מודעה בעיתונות: "אגודת הסופרים העולמית מודיעה שסופרים המעוניינים להציל את ספריהם מקבורה יצוו את הספרים למדע ואת גופם לחיים".
* * *
אבנים, ספרים ושירים כולם באותו פח. יש מדינה של אבנים ויש תל אביב חוגגת. זה עושה לי רע, שרה נורית. יורים בשירים, שורפים ספרים, כולאים והורגים יוצרים. נביל הפלשתינאי מסביר: לאבן היה כוח של תעמולה. האבן נגד תת-המקלע. זכתה ליותר אהדה מהעולם, ויאסר ערפאת הכריז בתוניס, המדינה הפלשתינאית נמצאת מאיתנו כמטחווי אבן.
באוסף שלי יש מנורה עגולה מפרס עשויה אבן מתחילת המאה ה-17, וכשהראיתי אותה לארכיאולוג ג'ון טסוויי, הוא הציג לפני צילומי חפירות בפרו, שם נחשפו סודותיה של תרבות עתיקה וטען כי מצא במקום שלושה לוחות אבן, המעידים כי באזור שכנו מכרות הזהב האגדתיים של המלך שלמה. כשהבין את להיטותי אחר אבנים הבטיח לקחת אותי לפרו.
* * *
חלמתי שיהיה לי גן של אבנים. סלעים ואבנים. את הסלע מוצאים בכל הגנים בעולם. הגן היפאני הביא את שילוב הסלע בתוך צמחייתו לדרגת השלמות הגבוהה ביותר. לסלעים בגנים האלה יש משמעות של אמונה ומקור כוח. אני מתכוונת לגני הזן המפורסמים. אני חיה בתרבות שונה, אף על פי שאת יפי הסלע, והעוצמה המוקרנת מעצם הווייתו, יכולים לקלוט רגישי הלב גם בתרבותנו. לסלע יש תצורות אדירות העשירות בצבע, צורה, מירקם ועוצמה. אני מתכוונת לאותם סלעים בהם השתמש האדם הקדמון לבנות את כליו. אבני הצור, הבזלת וגם סלעי האבן. המון כסף והרבה מחשבה השקעתי, עם כמה שותפים, כדי לבנות את הגן. ברחבת הכניסה לגן הסלעים נחפר בור המהווה יסוד לסלע נביעה שמשקלו 70 טון. זהו סלע צור, שדרך 13 חורים נובעים ממנו מים הזורמים מכיוונים שונים. המים נופלים בכוח הכבידה ממש כמו בטבע. המטרה היא להדגיש את המהות הרוחנית של המים כמקור חיים ועם זאת, להמחיש את הערך החושני של הנגיעה בסלע. לחוש את המים תוך כדי שתייתם בהצמדת שפתיים אל הסלע, כמו שנגעת בי ג'יבריל במבטך בטרם נגעת בי בשפתיך. המים הם החלום של הרוח. הם תרוץ לסלע שהוא הגוף.
סלעי הצור, הסלעים הקשוחים של הטבע, עומדים בגן לפי תכנוני כפיגורות אנושיות. לסלעי הגרניט בצבע אפור אדמדם אפקט מרגש. יש גם סלעי גיר עם מאובנים, סלעי נחושת שבהם מבחינים בעורק טורקיז של אבן חן, וסלעי קאלציט בעלי מבנה גבישי מרהיב עין. אבני החול, שפוזרו בגן, עוצבו על ידי הרוח. בגן שוכן אף סלע הכורכר, שהיה חשוף כל ימיו לגשם ולשמש וניחן משום כך בצבע טבעי.
לו הייתה בידי עכשיו אבן יד אחת מהאוסף הרב שאספתי, ייתכן שהייתי יכולה להציל את עצמי, אבן יד היא אבן קדומה ששימשה ככלי גדול לכל מטרה. היא נוצלה לחפירת בורות, להריגת חיות, למטרות לחימה ולחטיבת עצים. בצרפת חפרתי בעזרת פועלים כמעט חצי שנה ומצאתי ארבע אבני יד בלבד. ואילו בישראל מצאתי המון. בגליל משתרע שטח של 300 דונם המגיע עד דרום לבנון. האתר המסויים הזה ובו אבני היד הוא בן מאתיים אלף שנה. האנשים אז ישבו לחופי אגם החולה.
הגשמים הראשונים לאחר חריש מנקים את השטח ומגלים את אבני היד המבריקות.
בתוך הקבר גופי עדיין שר ומעלי פזורים השמיים בעצבת רחבה. יופי משתרע מסביב ומכסה על אימה נוראה. אני בתוך האדמה ועיני ברקיע. געגועי אליך נאספים כמו אבנים. אני סופרת להם, סופדת לחיי. מכל האבנים שיימצאו בביתי, בגני יוכלו לעשות לי פסל, לעצב את דמותי מחדש. את הכליות, הבטן, הגב, הרגליים, גם את הלב יפסלו מאבן.
* * *
שיחקנו אדם וחוה בחדר השינה. גילינו כמוהם את שמחת המין. אני בעלת חושים חדים, רגישה ובעלת כושר המצאה ומסתקרנת למראה היצור המוזר והעצלן, שכמוך חושש וחושד בי שאני השטן. זה קרה עם ערפאת, בנו של נשיא איראן ראפסאנג'אני. ערפאת נפצע קשה במלחמת עירק-איראן, ותכסיסי הביאו אותי אל מיטתו כדי להציל אותך, לפגוש את אביו ולשכנע אותו להסיר את פסק דין המוות. בטהראן נטוש ויכוח בין שתי מגמות. ראפסאנג'אני, ועמו משמרות המהפכה, הצהירו כי יש להחזיר את איראן אל משפחת העמים, אבל מי שעומד בראש החיזבאללה, המנהיג את הקו הנצי, הוא שר הפנים מוחתשמי. לבנון היא בינתיים הבסיס העיקרי של ייצוא המהפכה האיסלאמית, אבל מוחתשמי נושא עיניו אל אופקים רחוקים יותר. נגד האייטוללה חוסיין עלי מונטזרי, הנחשב למנהיג הרוחני של אנשי הדת המתונים באיראן נערכו הפגנות. המפגינים התאספו ליד מעונו וקראו "מוות לליבראלים". מונטזרי היה אמור לרשת את חומייני, אבל הודח מספר חודשים לפני מותו של חומייני, לאחר שהביע תמיכה בגורמים ליבראליים במנהיגות הדתית של ארצו. מאז הוא מוחזק למעשה במעצר בית. אבל גורמים המקורבים לנשיא ראפסאנג'אני עודדו אותו באחרונה לצאת משתיקתו ולסייע בהפגת המהומות באיראן שגרמו לשיתוק החיים הפוליטיים והכלכליים בחצי השנה האחרונה.
* * *
שמו של רושדי לא יורד מהחדשות. המוסלמים בבריטניה הודיעו בעת שעשיתי את דרכי לאיראן, על פתיחת שלב חדש במאבקם נגד הסופר. במשך השבועות הקרובים תשלח כל אחת מהקהילות המוסלמיות בבריטניה נציגים למשמרות מחאה מול הוצאת הספרים פינגווין, העומדת להוציא לאור את "פסוקי השטן" בכריכה רכה. המוסלמים הבהירו ששלב זה של המאבק ייעשה במסגרת החוק ובצורה שקטה ותרבותית. הוצאת הספרים פינגווין הבהירה שהיא לא תשנה את עמדתה והספר ייצא לאור כמתוכנן. כשעיינתי בכתבי התנועות האיסלאמיות, בהשראת איראן, גיליתי להפתעתי כי הן עדיין לא השלימו עם נפילת ספרד-אנדלוס בידי הנוצרים, ואף שלחו חוליית טרור, שנתפסה, לספרד. הן גם מייחדות תשומת לב רבה למעמד האיסלאם ברפובליקות הרוסיות.
* * *
בעת דיון בפאריס, על זכויות האשה בעולם הערבי, ישבה באולם תמי ארד, אשת הנווט הישראלי השבוי שהועבר לאיראן. קודם לכן ניסתה לדבר ללא הצלחה עם כמה נשים ערביות. היא השאירה באולם מסמך הקורא לשחרורו של בעלה, וביקשה משוביו לתת לו יחס הוגן כנדרש לפי אמנת ג'נבה, ולאפשר לקבל ממנו אות חיים. האינטלקטואליות הערביות לא התעניינו בנושא כפי שלא התעניינו בעניין רושדי, שלשמו באתי אל הכנס. בדיון הציגו הנואמות ממארוקו, אלג'יר ומצרים תביעות לביטול הפוליגמיה ומתן שיוויון זכויות לנשים. הן הביעו הזדהות עם הנשים הפלשתינאיות הלוחמות נגד כוחות הכיבוש. בדו"ח השנתי דובר על הוצאות להורג, מעצרים ועינויים. עיראק, ערב הסעודית וסוריה תופסות מקום ראשון בפגיעה בזכויות האדם בעולם הערבי, לפני איראן. שבוע קודם לכן, בתפילות יום שישי דרשו האימאמים ב-1,000 מסגדים ברחבי בריטניה דרשות מיוחדות התומכות בגזר דין המוות שהוצא על ידי האייטוללה המת נגד סלמן רושדי. יום הסולידאריות המוסלמי אורגן על ידי התאחדות המוסלמים הסוניים במסגרת המערכה המחודשת להורדת "פסוקי השטן" ממדפי החנויות.
* * *
איך אוכל אי פעם להעתיק את זיכרונותי, מחשבותי ודמיונותי למלים. רבים לא יקראו, רבים לא יאהבו, יאמרו שהמלים הן זבובים לכודים ברשת, לא מעניינים איש, רק מפריעים בזמזומם המונוטוני. מלותי הן ציפורים שמרחפות חופשיות, מלקטות בבקרים טל מעלי שושנים, מנסות בערבים להגיע לכוכבים, מתייראות מגחליליות בלילות, ונשפדות, לעתים, על חוטי חשמל. השמש שבתוכי נשמטת ממני, והצל מרחיב ממלכתו. כמי שנידונה להיות מובלת למקום ממנו לא אחזור, אני שוקלת, במאזניים לא מזוייפות, את הרגעים שחלפו מול הרגעים שנותרו. כולנו מתקמטים ומתכמשים כעלים במעוף של שלכת סתיו, כשלבסוף העפר לוחץ אותם ואותנו עד כלות הנשמה.
אני מרשרשת בנייר העדין העוטף את זיכרונות ילדותי. היכן את ילדונת תמימה. אני רוצה לגמוע את כל הצוף הנוצץ משערותיך הזהובות. פרפרים צבעוניים היו מסביבך. כשיגיע החורף הכפורי אזכר בכל קרני השמש שהיו עליך. אשתרע עירומה בקברי ואביט בך, בילדת האביב שהייתי.
* * *
אוהבת אוכל הודי אבל לא מסתדרת כל כך עם הקארי. רושדי היה מזמין ירקות בקארי, אורז בקארי, עוף יבש בקארי, ובבית הייתי מכינה לשנינו מרק שקדים. ערבבתי בבלנדר 300 גרם שקדים קלופים וקצוצים עם מעט מים עד שנוצרה מעין משחה, אליה הוספתי חרדל, פפריקה, אגוז מוסקט, מלח, פלפל לבן. העמדתי על האש סיר עם מרק עוף, ולפני שרתח שפכתי לתוכו את משחת השקדים וכוס שמנת מתוקה. הגשתי חם וקישטתי בשקדים קלופים. בפעם האחרונה הכנתי את המרק לאיימי שוחאדה, ערבייה אמריקנית שנולדה בראמאללה. איימי היא בסוף שנות הארבעים, אשה מצחיקה-עגומה, שעושה סטנד-אפ קומדי. לפני ארבע שנים ראתה מודעה על הלוח באוניברסיטת סן-פראנציסקו: "אם אתה חושב שאתה מצחיק, אם אתה אוהב להצחיק, אם יש לך אף גדול, תתקשר אלי". אז התקשרתי והתחלתי להופיע, אומרת איימי. נעשיתי מכורה לזה אבל רציתי לעשות צחוק ממה שקורה במזרח התיכון. אלי, אני זורקת לך בדיחה. נראה אם תצחקי. ערבי אחד שדד בנק. הוא ניגש לכּספּר ומציג לו פתק. תן לי את הכסף. יש לי אבן בכיס. והכספר עונה, זאת באמת אבן או שאתה סתם שמח לראות אותי? צחקת מעט, אנסה משהו אחר. שמעת שהערבים בגדה אושפזו בשל סכיזופרניה. הם כל הזמן אומרים, "אני רואה את הבית שלי; אני לא רואה את הבית שלי". זה היה טוב, אמרתי. רוצה לשמוע עוד ליין? לא בטוחה שזה יצחיק אותך אבל זה הליין של החיים שלי. נתתי פעם הרצאה בנושא המזרח התיכון, ואיש אחד, יהודי, קם מהקהל והפסיק אותי. האם את מכירה בישראל? כמובן, עניתי לו, שאני מכירה בישראל. הנה הבית של הורי, אני מכירה אותו, הבית של הדודים שלי, גם אותו אני מכירה. אני בהחלט מכירה בישראל. כשאירחתי את איימי חזרתי בדמיוני לירושלים העתיקה, שיש בה שפע של ניקבות קבורה כמו ברומא. הירדנים מרצפים מחנה צבאי באבני מצבות יהודיות. הישראלים מקימים מלון על שטח קבורה מוסלמי. הקשר בין דת למוות או חרדת מוות הוא דבר ידוע. אם בימות המשיח של היהודים מצפים המאמינים להתרוממות בתי היראה של הדתות האחרות באוויר או לשקיעתם מתחת לאדמה, הנה ביום הדין המוסלמי עתידה אבן הכעבה לנחות על הר ציון בטיסה ישירה ממכה. יהודים דתיים טוענים שחצר הבית המקודשת להם אינה כה חשובה למוסלמים. הללו נוהגים להסיר נעליהם רק בכניסה למסגדים ומכאן שאינם רואים את החצר מקודשת במיוחד בדרגה המחייבת יחפנות. בימי המנדט הבריטי הפיצה התעמולה הנאצית כי יהודים זוממים למחוק את המסגדים לצורך בניית בת המקדש. לאחר מלחמת ששת הימים החריפה הפאראנויה המוסלמית כששר הדתות הישראלי קבע, שאזור הבית שב כחוק ליהודים בזכות 50 השקלים ששילם דוד בספר שמואל ב'. הרצון לתת כתף תומכת לקב"ה, שתאיץ את הגאולה המתמהמהת, גרם לאוסטרלי פרוטסטאנטי להנציח את מעמד ההצתה שלו במצלמה אינסטמאטיק. הוא האמין שההצתה תזרז את הופעתו השנייה של ישו. מכבי האש שניסו לכבות את השריפה נתקלו בהמון עויין, שחשד כי הם מזרימים בנזין במקום מים, כדי להגביר את הלהבות. היסטריה קידמה את הידיעה על האסון בעולם המוסלמי. מטיף בראדיו בגדאד הכריז על אוקיאנוס דם בשם הג'יהאד. חולה רוח, שעלה מארצות הברית, שרט בכדור -16
M את כיפת הסלע, כדי שיוכל להכתיר את עצמו כמלך היהודים. כת מליפתא, שעל יד ירושלים, ותמהוני מחתרת מנסים פיצוצים בכיפה. תעשיית המקדש השלישי מכינה בגדי כהונה וכלי קורבן. אבן הפינה לבית המקדש מונחת במגרש של קבלן ליד חומת העיר, היות ולא קיבלה היתר לנוח במקום שהמאמינים חפצו להציב אותה. כת בני המקדש הישראלית זוכה לחיזוקים כספיים ומוסדיים מהפונדמנטאליסטים הנוצרים. הם חלוקים לגבי אישיותו המדויקת של המשיח, אבל רוצים, כמו גם הפנאטים המוסלמים, לגרום לכך שירושלים תהיה מקום השריפה הגדולה שתביא את הקץ המיוחל. כאדם חילוני אני מנסה במאמץ גדול להבין את חידת העיר, מדוע נבחרה כנקודת הפולחן העיקרית של אלוהות פראית. איך היא מכשפת ומהפנטת את העולם. יעקב ייסד את בית אל לאחר שנאבק באלוהות מאיימת: מה נורא המקום הזה. העימותים הקטנוניים על כל בורג בקיר, וכל ענן קטורת בכנסיית הקבר, ממחישים את שנאת החינם בקרב המאמינים הנוצרים. הקופטים זורקים אשפה מחלון המנזר על התהלוכה הפראנציסקאנית העוברת בדרך הייסורים. היוונים האורתודוקסים מגרשים את הפטריארך הלאטיני ממעונו, ומשכנים במקומו עדר של גמלים. על רקע זה לא ייפלא, שמלחמות הדת בין שלוש האמונות מכילות תמיד את הסיכון של ג'יהאד מלווה בהתלקחות עולמית. המוסלמים, שחסמו את שער הרחמים, הקימו בית קברות בקרבתו. היהודים משוכנעים שהם בעלי זכות היוצרים על כל כתבי אלוהים, ואף על עיזבונו בכתובים. הנוצרים בטוחים שמוחמד היה פרימיטיב מושלם, שאפילו המלאכים לא יכלו לעזור לו בתקשורת עם האל. האבירים הטמפלרים הופכים את גומחות התפילה באל-אקצה למשתנה ציבורית. המוסלמים, בימי השלטון הבריטי, עושים צרכים בקרבת הכותל. הגונג האפוקאליפטי ממתין לרעם של יום הדין. אבני הפסיפס של שביל הזהב מתפזרות בין הידיים, ואני, שאוהבת בעיר את המזיגה של קודש וחול, יראה ממנה. משורר ישראלי כתב שיר על איש עם סלים, שמימין לראשו ניצבת קשת מהתקופה הרומית, והתקווה אינה נובעת מהקשת הרומית אלא מהאדם, שהביא בסליו את הירקות והפירות לבני משפחתו. גם ממזרח לירושלים מתחילה לפרוץ שנאה דתית. ברבת עמון נבחר לפרלמנט הירדני שייח' סעיד מ"האחים המוסלמים" שקרא למלחמת ג'יהאד לשחרור פלשתין, וזה מזכיר לי שלפני נסיעתי לאיראן סייעתי למשטרת מנצ'סטר בתפיסת ארבעה סטודנטים איראניים, לאחר שחדרתי בדרכים חשאיות לתא מוסלמי קיצוני, שתכנן לרצוח את סלמן רושדי. ג'יהאד על עם וג'יהאד על בן אדם מתועבים בעיני במידה שווה. האם הם שווים גם בעיני סלמן רושדי, אהובי?* * *
בכפר, בשומרון, חזיתי כעיתונאית זרה, עיסוקי החדש, איך הפכה לוויה של חלל פלשתינאי, לטקס חתונה. ברית האהבה עם המוות. המלווים שרו, רקדו ומחאו כפיים באקסטזה. אם הגיבור לא הזילה דמעה על המת. אמרה שהיא גאה על הכבוד שנפל בחלקה להיות אם השאהיד. ביקרתי אצלה שבוע אחר כך. הופיעו אצלה סימני מחלה: לחץ דם גבוה, וקשיים לעמוד על הרגליים. על אחמד בנה דיברה כאילו לא היה בנה. אמרתי לה, אם אחמד, אני מרגישה משהו קשה שאת לא אומרת, משהו שהוא חלק ממך, משהו כל כך יקר שהלך ממך. בואי נדבר על זה. לפתע הייתה כנה והתפרצה. האנשים בחוץ לא רוצים שאבכה, וגם אסור לי מבחינה דתית, כי אצלנו לשאהיד יש מקום בשמיים. אמרתי לה אבל בלב שלך היה מקום לילד הזה. אז התחילה האם לבכות, ואמרה: או אלוהים, איך התגעגעתי אליו. רציתי לתקן את הברז והייתי רגילה לקרוא לו שיביא לי את המברג, ולפתע נזכרתי שאין אחמד.
* * *
תחבושת המכסה עין עקורה, צלקת לכל החיים, זהו החותם שנושאת עימה הבחורה האיטלקייה מיום הפגנת החומות בירושלים. היא איבדה את עינה כשצפתה מבעד לחלון המלון ברחוב הסואן. כשגרונה נשנק מדמעות אמרה לי בטרם עלתה למטוס: תאמרי להם שלא ירפו מהמאבק לשלום. עוד אשוב לכאן. בהתחלה הכל זרם בסדר ובשקט. שלוש שעות צעדתי עם מפגיני "שלום עכשיו". לא נותר עוד זמן רב לסיום ההפגנה כשהגעתי לשער הפרחים. קבוצת מפגינים פלשתינאים החלה לצעוק סיסמאות בערבית. לא ראיתי שהניפו דגלי אש"ף. רק אחדים מהם גלשו מהמדרכה לעבר הכביש. פתאום כאילו נכנסה תזזית בשוטרים, והם נכנסו בנו עם גז מדמיע, כדורי גומי, סילוני מים ואלות. מצאתי מקלט מאחורי קיר אבן. ראיתי איך ברד כדורים חודר לגבו של בחור ישראלי צעיר שלבש מעיל ג'ינס עבה. מטומטמים, צעק לעבר השוטרים. דרור, ידיד ירושלמי, שהיה איתי, הסב את תשומת ליבי לשוטר, שתפס בברוטאליות במעיליהם של זוג, גבר ואשה, פתח את דלת הניידת המשטרתית ודחף פנימה את הגבר. דרור ניגש וביקש בנימוס את הפרטים האישיים של השוטר, ואז לנגד עיני היכה השוטר את דרור באלה בגבו, ושוטר אחר רכוב על סוס בעט, כאילו לא בכוונה, בצלעותיו. קצין משטרה, שהבחין בנו, גער בשוטר הראשון, ועזר לי לתמוך בדרור כיברת דרך ארוכה, להביא אותו למכוניתי השכורה שחנתה מול הסינמטק הירושלמי. בערב שמעתי דפיקה על דלת חדרי במלון. ידידה מקיבוץ, אחת שצועדת בכל ההפגנות, סירבה להיכנס פנימה. היא עמדה על המיפתן, שערה סתור, בגדיה קרועים ובחלקם מלוכלכים, והיא בוכה וצוחקת, צוחקת ובוכה ולבסוף רק בוכה. משכתי אותה לחדר. השלתי אותה מבגדיה ועטפתי את בשרה בחלוק לבן רחב. אחר סרקתי שערה והכנתי לה קפה עם חלב חם. כשנרגעה אמרה, אני לא מצליחה לעכל את זה. הם יורים גם ביהודים. כשהשפריצו עלי מים וירו בכדורי גומי, חשבתי שאנו בתוך סרט דרום אמריקני. השוטרים התנהגו כאילו הם נאבקים על חייהם. כל האנשים סביבי היו מבוהלים, זחלו על ארבע וחיפשו מחסה. גם שוטרת אחת ענתה בגסות לאשה פצועה במצחה שביקשה עזרה: מצטערת גברת. זה לא ענייני. זו בעיה שלך. פעם ראשונה שאני מוכנה להרים ידיים, להיכנע ולנסוע רחוק, לתמיד.
ניחמתי אותה במלים פילוסופיות של בקט: לולא החיים והמוות לא היו כרוכים יחד, לא היה קיים דבר בלתי חדיר; לולא הייתה קיימת האפלה הכל היה בהיר. העובדה שקיימת לא רק אפלה אלא גם בהירות הופכת את מצבנו לבלתי מובן. כיוון שלפנינו בעת ובעונה אחת גם האור וגם האפלה תישאר מילת המפתח של עולמנו "אולי": אולי חושך, אולי אור, ואולי היא תקווה. לכן אל תגידי לתמיד. אולי המצב ישתנה. אולי יגיע האור והאפלה תדעך.
בראשית הייתה המלה, כך פותח ספר הספרים, אמר ואצלאב האבל הצ'כי, שהפך מסופר לוחם לסופר מנצח. מלים מוכיחות שהן חזקות יותר מעשר דיביזיות. למשל המלה סולידאריות שזעזעה עם, או כוחן המעורר של מלותיו של סאחארוב. כוח ספרו של סלמן רושדי, שלמול מילותיו ניצבות המלים של חומייני המחשמלות המון רב ומוליכות אותו שולל. מלים הן מיסתוריות, יכולות להיות דו משמעיות ומאחזות. הן מסוגלות להיות קרני אור של תקווה אך גם חצים משוחים ברעל. בה בעת אפילו מלה ברוכה - שלום, אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחוריה. צבאות אדירים ניצבו להגן עליה. ראוי לנו להיות תמיד חשדניים כלפי מלים, וזהירים משנה זהירות בשימוש בהן. עלינו להיאבק נגד מלים יהירות ולפקוח שבע עיניים על מלים מתחסדות הנוטות להפוך למלים מתנשאות.
* * *
הכרתי יחד עם סלמן, את ריימונד קארבר שנפטר לפני יותר משנה.
רושדי כתב ב"אובזרבר" על הספר האחרון של קארבר, "שביל חדש למפל", "אפילו השירים הפרוזאיים ביתר שלו מקבלים אור נוסף מהצורה השירית שלהם". ואני מוסיפה בליבי, שהשירים שלו יוצרים קשר מפתיע של אינטימיות ואמון בין המשורר לקורא. אני שומעת דרך שיריו את קולו הנמוך, החודר. לאחר מותו כינו אותו המבקרים "צ'כוב של אמריקה". בסיפור "פיל" מתאר קארבר את מותו של צ'כוב, ובכך בעצם חזה גם את מותו. שוחחתי איתו על ישראל. הוא שהה בה מספר חודשים. בשירו סיפר לאלוהים כי הוא נמצא בארץ הקודש, בארץ ללא מטרה. שילבתי ידיים עם ריימונד. הסיגרייה הנצחית שלו נשמטה מבין אצבעותיו. ידי חשה את העצב של ימיו הצועדים לקראת הסוף. הוא חלה בדלקת ריאות ואובחן אצלו גידול סרטני במוח. הלכנו שלובים באור השמש החזקה, כשהוא מדקלם לפי בקשתי את שיריו, ומספר שהצליח לקלוט בעברית רק שלוש מלים, "שלום", "מה שלומך", ו"לכמכאן".
* * *
בקבר, המוכן לקראת מותי, אני מהרהרת בכך ששווה לחיות חיים ללא חרטה, לחיות ביופי המכאיב של הזמן המתמשך וחולף.
* * *
הכרתי את טס גאלאגר שנישאה לקארבר חודש וחצי לפני מותו, ושהייתה אהובתו ושותפה לכתיבתו 11 שנה. סיפרה טס: שלושה שבועות אחר מותו של ריי עברתי על כתב היד של שיריו האחרונים כדי להכניס תיקונים. לפתע הבנתי שבלילה לפני מותו נהגתי על פי ההוראות של השיר "אין צורך". שלוש הנשיקות, שפירושן היה לילה טוב, היו טעונות באפשרות שריי לא יתעורר יותר. אמרתי לו, אל תפחד, תרדם עכשיו. אני אוהבת אותך, וריי ענה גם אני אוהב אותך. לכי לישון עכשיו. הוא לא פקח יותר את עיניו. בשש ועשרים לפנות בוקר חדל לנשום.
* * *
לכדור הארץ יש חסרונות רבים. מישהו העלה את הרעיון האבסורדי שכדאי לפרק אותו ולבנות משבריו מדינות גליל. במדינות גליל נהפכת הגיאוגרפיה לעניין של בחירה. אין צורך במדבריות, אלא אם רוצים במדבר אחד לרפואה. התקשורת נפלאה. כל אחד יכול לראות את האחר. גלילים גם אפשר להעביר ממקום למקום. העיקר שהתהומות יפרידו בין הגלילים, יהפכו את המלחמה על שטח לבלתי מעשית. רבות מן האוטופיות ייעלמו בעולם כזה, אחרות יפרחו, ויהיו אומות שיבחרו אולי לצאת למסע אל כוכבים אחרים. עד שיגיעו, כעבור דורות, ליעדן תהיה תבל זיכרון עמוק בהחלט. הייתי רוצה לתכנן לי פלאנטה משלי.
* * *
לפני שיצאתי לאיראן קבעתי פגישה עם אשתו של רושדי, שנפרדה ממנו לפני זמן קצר. מריאן וויגינס נשברה לאחר כל התלאות שעברה עם רושדי מאז חומייני הוציא עליו פסק דין מוות. מריאן, סופרת אמריקאית ממוצא יווני-סקוטי-אירי, נפגשה עם סלמן באמצעותי. היינו ידידות לא קרובות במיוחד. ואהבת ספרים וספרות חיברה בינינו. מתישהו, באיזה חג, צלצלתי אליה ושאלתי אם היא יכולה לקפוץ לצהרים ושהזמנתי אלי כמה חברים. רושדי כמובן היה בין המוזמנים. מריאן קראה את ספריו והתלהבה. מיד הבחנתי בחשמל שעבר ביניהם. מריאן, אשה מיוחדת, אמרה לי לאחר מכן: כתבתי כמה רומאנים, אבל אינני יכולה להסביר מה זאת אהבה ומדוע התאהבתי בסלמן.
ייתכן שבגללה אני כותבת, ייתכן שזו אני בפסבדונים. אני משערת שיחשבו כך לא מעטים. בגיל צעיר החלה קוראת את סארטר. לולא הכתבים שלו, אמרה לי בפגישה, לא הייתי יכולה לעמוד במצב המיוחד שאותו חייתי בשנה האחרונה. רושדי ואני חיינו כמו פאראנואידים למרות שאנו שפויים לגמרי. עלי לא איימו במוות, אבל מאחר שחלקתי את חיי עימו הייתי חשופה לסכנה כמוהו. חיינו בפחד. אי אפשר לפגוש אנשים. אי אפשר ללכת סתם ברחוב. תמיד כתבתי על מצבים מנוכרים, את מכירה את ספרי, ואולי את זוכרת שאחת הדמויות שלי מקיימת קשר עם העולם רק באמצעות הטלפון. אחד מתענוגותי היה לנסוע באוטובוסים של לונדון בגלל שאנשים שם מדברים; ברכבת התחתית שותקים. אני אוהבת להאזין לשיחות של זרים. עכשיו זה נלקח ממני. היום הראשון של הטראומה היה מפחיד ומפתיע. באותו יום ערכתי תכנית ראדיו ועברתי על החומר. סלמן היה אמור באותו יום להשתתף בתכנית חיה בסי. בי. סי. לפתע צלצל הטלפון. מישהי מהבי. בי. סי. שאלה את סלמן, "מה דעתך על האיום של חומייני?" הוא שמע את האיום בטלפון, מפיה. לאחר דקה נפנה אלי ובישר, "אני נידון למוות". בתוך חצי שעה הוצף הבית בעיתונאים ובצלמים. עד לאותו יום כמעט אף אחד לא ידע היכן אנו גרים. בערב נוכח הזוג באזכרה של סופר, ידיד משותף לי ולהם. למחרת הגיחה מריאן, בפעם האחרונה, לביתם וארזה שלוש מזוודות. בעיתונים ובתוכניות הטלביזיה הופיעו תצלומים כשפניהם מביעים אימה. אחר האירוע הייתי עוברת מדי יום ליד ביתם הלונדוני. זכרתי את קנאתי, במריאן, שחיברה באחד מחדרי הבית את "ג'ון דולר" בעוד סלמן מלטש, בנוכחות מבטי אישוני הקודרים, את "פסוקי השטן". לא הבנתי.
נשברתי. אני לא יכולה לעמוד באינקוויזיציה של סוף המאה העשרים, אמרה לי כשנפגשנו. הכי אני מתגעגעת לשיחות עם סלמן. אולי יגיע היום שנחזור לשוחח. החלפנו כל כך הרבה דירות. היינו כל הזמן בבריחה מתמדת. אינני יכולה לחיות עם שמירה לוחצת. החופש חשוב לי. רציתי לומר לה, "ולי האהבה", אבל זה היה נשמע טיפשי. מריאן נדהמה כששמעה רק מעט מן העלילות בקשר להצלת סלמן. היא חשבה כמו כולם, שהדמיון והמציאות מתערבבים במוחי. לא ידעתי את כתובתו האחרונה, להעביר לו באמצעותה את ההצעה שקיבלתי. אנשי קשר, המייצגים את איראן, הציעו להעביר את רושדי לישראל. הנציגים האיראנים אמרו שהברחת סלמן רושדי לישראל תנטרל את האיומים לרצוח אותו, ובכך יוסר המכשול העיקרי ביחסי בריטניה-איראן. הם הוסיפו שהדבר יהיה לתועלתו האישית של רושדי משום שבישראל יהיה בטוח מפני רוצחים איסלאמיים.
* * *
ג'יבריל טען לקראת הסוף שאני השטן. בפרלמנט הישראלי דנו בכינוי שטן שבו השתמש ראש הממשלה כלפי חבר בפרלמנט. מנהל לשכתו של ראש הממשלה טען שהכינוי הוא ביטוי ספרותי. חבר פרלמנט אחר השיב לו, ששטן יהודי אפשר למצוא בספרות האנטישמית והנאצית, ושהביטוי הוא בבחינת גחלים שמהם יוצאים גיצים וסופם שהם מבעירים מדורות. חיפשתי במילון את הפרשנות השמרנית למושג שטן. מצאתי ששטן הוא כינוי למלאך-הקטיגור, מסית ומדיח, ראש השדים, אשמדאי, סמאל, מלאך המוות או בהשאלה - צר ואויב, מפריע ומתנגד, ונאמר כי אם מכנים מישהו "בכור שטן" אז הכוונה לכינוי חיבה מליצי, לקונדס, לבן חיל זריז וממולח בתעלוליו. הייתכן שהכל היה שונה אם הייתי מכונה "בכור שטן". כינוי זה כמעט מתאים לי. אבל אם הייתי מכונה בכינוי הזה, הרי הספר ותפקידי בו היו משתנים לחלוטין. משחק חדש בשם "מלחמת קודש" מעורר תגובות נזעמות בבריטניה. במשחק מנסה אחת הקבוצות לרצוח בקלעי דמה את סלמן רושדי, והאחרת מגוננת עליו. במשחק מתגונן רושדי בעזרת מגן שצורתו צורת ספר.
האם גיבורי הספר יגוננו על רושדי? לא כל אלה שהכרתי יסכימו לתת לו כתף, יהיו שיעברו לצד אויביו. אני, אחת הגיבורות, נשארת לצידו עד הניצחון. יצאתי מהספר למטרה זו.
* * *
היה משהו ניהליסטי בג'יבריל. האידיאליזם הראדיקלי שלו הוא המקבילה המערבית לנירוואנה הבודהיסטית. מי שמגיע לשלילת הרצון, כל העולם הוא אפס בעיניו. מרקוס אורליוס, הקיסר הפילוסוף, כתב: אין דבר יוצא מן האפס, כמו שאין גם דבר שב אל האפס. כמו חור שחור, הייתי אומרת. מצב שבו כוח הכבידה על פני כוכב כה חזק, עד שאור אינו נמלט ממנו. במצב זה אי אפשר לראות את החור השחור, אך מרגישים את כוח המשיכה שלו. ברגע היווצרותו של החור השחור נוצרת לחלקיק שנייה אפשרות תיאורטית לנוע לתוך מחילה שמוליכה לעולם אחר במרחב ובזמן, עולם, שבמצבי הנוכחי בתוך הבור, קוסם לי, אך למעשה, אסטרונאוט שיפול לתוך החור השחור, ייקרע לגזרים ויגיע קץ זמנו. ושום מדע בדיוני לא יעזור לו. רושדי ומריאן דוגלים באקסיסטנציאליזם הומאני, לאמור, שום חוק של מוסריות כללית לא יראה לך את דרכך. "אין עמוד אש המדריכנו בעולם הזה", כתב סארטר. היידיגר וסארטר חיפשו את האוטנטיות. היידיגר מצא אותה בנאציונאל-סוציאליזם, וסארטר במארקסיזם.
* * *
בהיעדר תוקפה האוניברסאלי של התבונה, עניתי לשניים, נותר מושג האוטנטיות לוט בערפל וחסר כל משמעות. אם אנו מצויים מעבר לטוב ולרע, מיהו הקובע מי האוטנטי. הם ענו: אוטנטית היא כנות, אחריות וחירות, מריאן אמרה, האקסיסטנציאליזם אינו ניהליסטי אלא הומניסטי, כיוון שהאדם אינו מחוקק לעצמו אלא לאנושות כולה. והרי סארטר עצמו מכחיש טענה זו, עניתי. הוא כתב: האדם עושה את עצמו על ידי בחירת המוסר שלו. ניהליזם תיאורטי - גורר ניהליזם מעשי. אם נשלל לפי סארטר ערכו האוניברסאלי של המוסר, איזה קריטריון נוכל לבחון בין התייחסות מוסרית אחת לרעותה?
* * *
שנה לאחר שהאייטאוללה חומייני גזר עליו גזר דין מוות ממשיך סלמן רושדי להסתתר ולעבור ממחבוא אחד לאחר. עד כה עבר כ-60 דירות. רבים כתבו אליו במשך השנה והביעו תמיכתם בו, בכללם מוסלמים שקראו את "פסוקי השטן". במכתב, שהעביר לי, כתב שהדבר היחיד, שהקל עליו במשך השנה שבה חי כאסיר הייתה עבודתו על ספר חדש לבני הנעורים, ויומן שהוא מנהל מאז התפוצצה הפרשה. סלמן שואל אותי: האם גם את כותבת במקביל יומן על אותה שנה?
* * *
בתוך הקבר הפתוח אני לבד בתוך ביתי שהוא גופי, שזמנו נזיל, ומתאחדים בו רוח, זמן, מקום. ולא יותר? האם הכמיהה להיות אדם היא הכמיהה לאחר? כולנו בני אדם, עשוקים ומאוכזבים. אינני חפצה שיצירתי תישאר לנצח. היא חייבת להתבלות כמו הגוף. כמו אבק מתפזר. מישהו אמר, כשהציור גמור הוא נעשה כמו חפץ. שולחן, כיסא. רואים אותו, משתמשים בו. אבל גם חפצים כלים עם הזמן. אמן הוא מאסר עולם בכלא פתוח.
יש רטט באוויר המעביר בי התפעמות מכאיבה דומה לנקודה קטנטנה, לרעיון שמתחיל להתקשות, להיות מעשה.
* * *
טהראן (ע.ר.). שש נשים שהורשעו בניאוף ובשחיתות נסקלו למוות באיראן, מדווח העיתון האיראני "קייהאן". גבר ושתי נשים אחרות שנידונו גם הם לסקילה, הצליחו להתחמק מגזר הדין שנגזר עליהם, כשעלה בידם להשתחרר בכוחות עצמם, ודינם הומתק. על פי מסורת איסלאמית הנידונים לסקילה נקברים חיים לפני ביצוע גזר הדין. הגברים עד המותניים והנשים עד צוואר. כל המצליח להיחלץ בכוחות עצמו זוכה בחייו.
טהראן (ע.ר.). רעידת אדמה בעוצמה של 6.5 בסולם ריכטר נרשמה אתמול לפנות בוקר באזור טהראן וצפון איראן, הודיע המרכז הגיאופיסי של אוניברסיטת טהראן. בשבוע שעבר זעזעה רעידת אדמה בעוצמה דומה את איזור גורג'אן, צפונית מזרחית לטהראן, סמוך לחוף הים הכספי. רעידה נוספת נרשמה בצפון מערב איראן בשבת. לא נמסר על אבידות בנפש או נזק לרכוש.
* * *
האם ניצלתי כשעלה בידי להשתחרר בשארית כוחותי מן הקבר. האם ניצלתי כאשר רעידת האדמה הרימה אותי מעט באוויר ופיזרה אבנים סביבותי.
* * *
האם עזבתי את איראן בעזרת חמודות גופי השטניים.
האם בעזרת מלים מפתות או בעזרת אבנים טובות.
נאמר אבנים, נאמר שטן. נאמר - משהו -
* * *
אני מאזינה לקיית בוש. לאחר ארבע שנות שתיקה מגישה קיית בוש יופי של אלבום. שיר הנושא של "עולם החושים" מבוסס על יוליסס של ג'יימס ג'ויס. בוש רצתה להשתמש בטקסט המקורי מתוך הספר, מונולוג של מולי בלום, אך לא קיבלה את האישור מבעלי הזכויות והחליטה לכתוב שיר על דמותה של מולי שהופכת לבשר ודם, יוצאת מתוך הספר, אל העולם האמיתי. המוסיקה מורכבת מפעמוני כנסייה שלובים בגיטרות חשמליות. אליהם חוברים אחר כך כינור ובוזוקי.
זה הכל.