אלדוס האקסלי ונורמן אריקסון נפגשים

לניסוי משותף במצבי תודעה

(סיפור דוקומנטרי בחלקו)

 

 

פתיחה

ב-1950 החליטו אלדוס האקסלי בן ה-56, הסופר וההוגה הבריטי מחבר "עולם אמיץ חדש" ומילטון נורמן אריקסון בן ה-48, אבי גישת התרפיה המשפחתית, ומי שפיתח והעמיק את השימוש הקליני בהיפנוזה, לערוך ניסוי משותף במצבי תודעה מיוחדים. אלדוס האקסלי פיתח טכניקה של שקיעה בהרהור עמוק, ששימשה אותו לכתיבה אוטומטית ומאוחר עזרה לו ביצירתו הספרותית. הפעם הוחלט שנורמן אריקסון יהפנט היפנוט עמוק את אלדוס האקסלי. הניסוי נערך בביתו של האקסלי בפרבר בלוס אנג'לס.

* * *

מספר אריקסון: נתתי להאקסלי בהתחלת ההיפנוזה הנחיות דו משמעויות וסותרות כדי שיגיע להפרד פנימי כך שבתרדמה העמוקה ייבנו בו שני "אני", אחד נוכחי ושני מוקדם. אלדוס שהה בתרדמה ההיפנוטית יותר משעתיים ורק זמן ממושך לאחר התעוררותו התחיל לזכור.

האקסלי מדבר: אני שוכב בקרקעית ערוץ רחב, לידי שוכב תינוק על בטנו בחול הרך. אני מסתכל בו בעניין ובתמהון שהוא גם תמהונו של התינוק. אני מבחין בך יושב על שפת נקיק בדופן הערוץ ומדבר בלי הרף. אני מבקש ממך לשתוק. התינוק גדל ומתפתח. אני חש את רצונותיו ואת תשוקותיו. אני עוקב אחריו מילדות לנעורים. הצעיר עתה בן 23. אני מתעצב בעצבונו, שמח בשמחתו. נודד ולמד עמו. מרגיש אותו בעצמי. אני מתקרב אליו ורואה שזהו אלדוס האקסלי הצעיר מתבונן באלדוס האקסלי בן ה-56. שנינו עומדים באכסדרה מסתכלים זה בזה וחשים ביחד את המצב הפלאי. אלדוס הצעיר חושב האם זה הדימוי שיש לי על מה שאהיה כשאגיע לגיל 56. והאקסלי המבוגר חושב האם כך הייתי בגיל 23. כל אחד יודע את השאלה במוחו של האחר. וכל אחד רוצה לברר מיהו הקיים ומיהו יציר הדמיון. החוויות עד גיל 23 היו ידועות ומשותפות. מה שאירע מגיל 23 ועד גיל 56 לוטה בערפל. כל אחד מאיתנו חש את הלבטים הפנימיים בנסותו להבין את קיומו של האחר.

הבטנו דרך האכסדרה וראינו אותך על שפת הנקיק. ניסינו כל אחד בתורו לדבר איתך. להציג שאלה. אבל היה לנו רק קול אחד.

פתאום התאחדנו והיינו שלמות. ראינו אותך נער חולה בשיתוק-ילדים בכל גופו, בן 17 וחצי, שלומד בכוח הרצון העז וההתבוננות באחותך בת השנה, לזכור ולשחזר את התנועות שבצעת טרם המחלה. יותר מאוחר כשהבראת, אך עדיין נזקקת לקביים, אומר לך הרופא שאתה זקוק לפעילות באוויר ובשמש בתנאי שלא תטיל עומס רב על רגליך. אתה מחליט להפליג בסירה. לוקח איתך שני דולר ו-33 סנט. המסע נמשך ארבעה חודשים. נבצר ממך להוציא את הסירה מהמים ולשחות יותר ממטרים אחדים. פה ושם אתה אוכל דגים שאתה מצליח לדוג, צמחי מאכל שקטפת מגדות הנהר, ושיירי מזון מן הפסולת שהשליכו הספינות במיסיסיפי. לאחר 2000 ק"מ השתפר מצבך הגופני. אני-אנו רואים אותך שוחה קילומטר ויותר ומצליח להעלות את הסירה בסכרי הנהר.

מספר אריקסון: כל כך מפליא איך האקסלי דייק. מעולם לא סיפרתי לאיש על כך, והיום השיתוק מתחיל לחזור שוב. בעוד שנה שנתיים אהיה בוודאי מרותק לכסא גלגלים. השיתוק והריפוי החלקי גרמו אצלי לרגישות בלתי רגילה לתנועה הגופנית - לשפה העיקרית שבה לדעתי מתבטאת הווייתנו. ייתכן שבכוח אישיותו יוצאת הדופן של האקסלי, ואיחוד שני "האני" התעצמה עוד יותר רגישותו והוא קרא את עברי מתוך מחשבותי הבלתי מודעות על אותם זמנים.

לאחר שעה ערכנו נסיונות של תחושת צבע. אלדוס התמחה בנושא כשערך ניסויים ב"מסקלין" אותם תיאר בספרו "שערי התחושה".

האקסלי מדבר: אני מוצף בים של צבע. אני מרגיש את ההווייה של צבע. אני מאבד זהות. לפתע נמוגה תחושת הצבע ונותר חלל ריק... מישהו מופיע וממלא את החלל... רוצה לדבר אל שנינו.

נורמן אריקסון: מי אתה?

קול: אני אינדיאני. המנהיג סייטל, ראש שבט הסואמיס.

האקסלי: אני רואה צל של אדם עם שערות שחורות ארוכות מחזיק בידיו משהו מאורך, שרביט ואולי אשפת חצים. על ראשו מצנפת הדומה לכתר.

אריקסון: מדוע באת אלינו. מה אתה רוצה למסור?

קול: אתם אנשים חכמים ומתקדמים. בעבר מנהיגיכם חמדו את אדמות שבטי (קולו של האקסלי נעשה שונה מקולו הרגיל. היה זה קול מחוספס, עבה וקטוע. שכחתי כי היפנטתי אותו שוב בלי שנתתי הוראה כלשהי).

אריקסון: כנראה הפסקתי אותך היות ואינני שומע אותך היטב. דבר בבקשה. לכבוד לנו לארח אותך.

המנהיג סייטל: המנהיג הגדול מוושינגטון מבקש לקנות אדמותינו ושולח לנו מלים של ידידות ורצון טוב. הרי זה נדיב מצידו שכן יודעים אנו מה מעט זקוק הוא לידידותנו בתמורה. היטב נדע שאם לא ניענה לבקשתו עלול האיש הלבן לבוא בכלי-ירי וליטול את אדמתנו. נשקול את הדבר. רק תדעו שאדמה זו קדושה לבני עמי. כל מחט אורן מבהיקה. כל חרק מזמזם. כל אד תלוי ביערות אפלים. האיש הלבן לא יבין דרכנו. פיסת קרקע נדמית לו כשניה. בערי האיש הלבן לא תמצא פינה שקטה, לא מקום לשמוע רחש העלים באביב או איוושת כנפי החרקים העפים. מה טעם בחיים אם אינך יכול לשמוע את צווחת התחמס החביבה או קירקור הצפרדעים בלילה סביב אגם. האינדיאני מבכר את קולה הרך של רוח המשתלחת על פני הנהר ואת ניחוחה לאחר שנשטפה בגשם הצהרים או התבשמה באורנים. האוויר יקר לאדום העור. לכל הברואים נשמת אף-אחד. לחיות, לעצים ולאדם. אם אחליט לקבל את דעתך נשיא נכבד, אעשה זאת בתנאי אחד. האיש הלבן חייב להתייחס אל בעלי החיים בארץ הזאת כאל אחיו. כבר חזיתי באלף גוויות תאו בערבה שהאיש הלבן ירה בהן מתוך רכבת דוהרת. פרא אנוכי ולא אבין למה סוס הברזל המעשן חשוב מן התאו. מהו האדם בלא חיית הארץ. אם ייעלמו כל החיות ימותו האנשים מבדידות נפש גדולה. כל הדברים תלויים זה בזה. אשר יקרה לאדמה יקרה גם לבני האדמה. אלוהינו ואלוהיכם הוא אלוהי האדם ורחמיו שלוחים בשווה לאדום העור וללבן. אם נמסור אדמתנו תמיד נתגעגע לסבך החורש, לנשר הדואה, לסיס. אני אוהב, אני חש את עלות הרוח, את צפצוף הצפרים ובבוקר אני קם ויוצא לדרך עם מבט רחב בו העולם שוב נהיה יפה כמו בהתחלה כמידת הלב. עוד חורפים מספר ובני השבטים הגדולים אשר שכנו על פני האדמה או שוטטו לציד ביער בחבורות יוותרו להתאבל על קברות עם שפעם היה רב כח ומלא תקווה כשלכם. האם תבינו מינהגינו? האם תלגלגו עליהם, למשל, על הכבוד שאנו רוחשים לגשם ולכן איננו מטביעים עקבות במים. וכשאנו עוברים ליד עקבותיו של נחש ואיננו מוחים אותם ברגלינו הנחש ילווה אותנו לבית. והביטויים המיוחדים שלנו. לאדם המתערב בעניינים לא לו נאמר שהוא אדם האומר לכבשים אלו עשבים עליהם לאכול ועליו לרעות את הכבשים שלו. מה חולף בראש האיש הלבן. מה תקוות הוא רוקם לבניו? אבל פראים אנחנו וחלומות האיש הלבן נסתרים מאיתנו. אם נסכים למסור אדמתנו יהיה זה על מנת לוודא את קיום השמורה שהבטחת. כאשר יעבור אדום העור האחרון מעל פני האדמה והזיכרון כמו צל ענן חולף על פני הערבה. החופים והיערות האלה עוד יאצרו את רוחות בני עמי.

אם נמכור לכם אדמתנו אהבו אותה כשם שאנו אהבנו אותה. השגיחו עליה כפי שאנו השגחנו. הקשיבו לה כילוד האוהב פעימות לב אימו.

תמו דברי אני מסתלק לעולמם של בני עמי.

* * *

מספר אריקסון: ב-1965 שנתיים לאחר מותו של האקסלי פירסמתי בירחון האמריקני להיפנוזה קלינית מאמר בשם: "חקירה מיוחדת עם אלדוס האקסלי בדבר טבעם ומהותם של מצבי תודעה שונים". המאמר מהווה סיכום לאותו יום ניסויים משותף. את דברי המנהיג סייטל לא צירפתי למאמר. ייתכן שהיה זה מחמת בושה. כלומר חששתי איך יגיבו הקוראים המומחים וייתכן מחמת פקפוק במדעיותו ובעיקר שלא ידעתי להסביר את פשר העניין.

ב-1968, כשביקרתי בספריית הקונגרס, לשם עיון במשהו הקשור למקצועי נשר דף מספר עב כרס של תכתובות בין מנהיגי אמריקה למנהיגים שונים. כל אשר שמעתי, בשלהי אותו יום ב-1950, היה כתוב על הנייר המרופט. בראש הנייר היה כתוב: מכתב זה נשלח ב-1885 אל נשיא ארה"ב מידי המנהיג סייטל, ראש שבט הסואמיס, בתגובה על הפנייה לרכוש את אדמות השבט.