העיט

מאת: פרנץ קפקא

היה עיט, שריטש ברגלי. את הנעליים והגרביים כבר קרע, עכשיו ריטש ברגליים עצמן. שוב ושוב הכה, חג סביבי מספר פעמים באי-שקט ושב למלאכה. עבר אדון אחד במקום, התבונן זמן-מה במתרחש ושאל למה זה אני סובל את העיט. "הרי אני חסר הגנה," אמרתי, "הוא בא והחל לרטש, אז כמובן רציתי לגרש אותו, אפילו לחנוק אותו ניסיתי, אך לחיה כזאת יש כוח רב, והוא כבר עמד לעוט על פני, אז העדפתי להקריב את הרגליים. עכשיו הן כמעט קרועות לגזרים." "להניח שיענו אותך כך," אמר האדון, "ירייה אחת, והעיט מחוסל." "האומנם?" שאלתי אני, "ואתה מוכן לדאוג לכך?" "ברצון," השיב האיש, "עלי רק ללכת הביתה ולקחת את הרובה שלי. התוכל לחכות עוד חצי שעה?" "את זאת איני יודע," אמרתי, נשארתי עוד מעט במקומי, מאובן מכאב, אז אמרתי: "נסה בבקשה בכל אופן." "טוב," אמר האדון, "אשתדל למהר." בעת השיחה הקשיב העיט בשלווה והשיט את עיניו מן האדון אלי. עכשיו התחוור לי, שהבין הכול. הוא המריא, התמתח מלוא קומתו לאחור, כדי לאסוף תנופה מספקת, וכמטיל חנית תקע את מקורו דרך פי עמוק לתוכי. אני נפלתי לאחור וחשתי ברווחה איך בדמי, המציף כל תהומות ושוטף כל גדות, הוא טובע באין מציל.

תרגום: ניצה בן-ארי

 

הציפור

 

ירדתי לגעת, לאהוב אדם. החלקתי את משי גופי על בשרו ופרשתי עליו את רוחב כנפי. האדם עצר ופניו בעתה. הסרתי את נעליו וגרביו והחלקתי על עורו. בזעם ניסה האדם לגרש אותי מעליו. אבל אני שהשתוקקתי, ולו לדקה, בלטיפת ידו האוהבת ניקרתי בנשיקות את רגליו. מאושר הייתי כשנגע בצווארי, אך לפליאתי, הידק כפותיו על העורק הפועם בו, וניסה לחנוק אותי. חמקתי מידיו. עבר מישהו, בשנאה התאונן עלי האדם. ומישהו אמר שהוא הולך להביא רובה לחסלני. מהר, ביקש האדם, כולו מאובן מכאב ותיעוב לא מובן לי. המראתי באברה פרושה, בוכה וזועק. בחזי כאילו פצע נבעה ובו זורם כמפל העולם המכאיב והדוחה של שנאת האדם. ואז התמתחתי, בפעם האחרונה, במלוא יופי אברי ובתנופה ירדתי שוב אל האדם, תוקע כסכין את מקורי עמוק לתוך פיו. וכשנפל לאחור חשתי ברווחה איך בדמו, המציף ושוטף כל אשר סביב, אני טובע לעד.