דברי הגמרא באותיות 12 ROD; רש"י בתוך הגמרא בסוגריים, ובתוך הסוגריים - אותיו㬨 10 MIRIAM; מקראה מלאה – בסוף הדף.
לזכר אמי מורתי
חנה הולנדר ז"ל
נפטרה ד אלול תשס"ב
שבת דף קמג
(שבת
קמב,ב)
אביי
מנח כפא אכיפי
(מניח תרווד
על העומרים לטלטלן
אגב תרווד);
רבא
מנח סכינא אבר
יונה (חי
[בלא] מליח) ומטלטלה.
אמר
רב יוסף: כמה חריפא
שמעתתא דדרדקי
(סבורים הם
שהם חריפים)!: אימר דאמור
רבנן (בארנקי
ודסקיא מניח עליה
ככר או תינוק) בשוכח (ובמקום
התורפה, ומשום
הפסד ממון), לכתחילה
מי אמור?
אמר
אביי: (אנא
שפיר מטלטלנא כיפי,
ואפילו בלא תרווד:) אי לאו דאדם
חשוב אנא (ואנא
מחמיר על עצמי
שלא ילמדו ממני
להקל באסורין), כפא אכיפי
למה לי (בלאו
כפא נמי שרי לטלטלינהו)? - הא חזו למיזגא
עלייהו!
אמר
רבא: אנא, אי לאו
אדם חשוב אנא - סכינא
אבר יונה למה לי?
- הא חזי 㲌י לאומצא
(לאוכלו חי
בשבת, שיש בני אדם
שדעתן יפה ואוכלים
בשר חי, וקרו לה
אומצא)!
טעמא
- דחזי ל㨨ומצא, הא
לא חזי לאומצא
– לא (ואף על
גב דחזו לשונרא,
דאמרינן: מוכן
לאדם לא הוי מוכן
לכלבים); למימרא דרבא
כרבי יהודה סבירא
ליה (במסכת
ביצה (ו,ב))? והאמר רבא
לשמעיה: 'טווי לי
(ביום טוב) בר אווזא,
ושדי מיעיה לשונרא'
(אלמא: מטלטל
להו משום שונרא,
ואף על גב דהאידנא
לא חזי לאדם, דלאו
אורח ארעא למיכלא
ביום טוב, ומיהו,
מאתמול לאדם הוו
קיימי)!
(שבת
קמג,א)
התם
כיון דמסרח (מעייא
אי מצנע ליה עד
אורתא) - דעתיה עילויה
מאתמול (לשונרא,
ובין השמשות נמי
מוכן לבהמה הוה).
הכי
נמי מסתברא, דרבא
כרבי יהודה סבירא
ליה, דדרש רבא: אשה
לא תכנס לבית העצים
ליטול מהן אוד
(פורגו"ן [יעה,
מכשיר לטיפול
באש], דסתם עצים
להסקה ניתנו, ולא
לטלטול כלי); ואוד שנשבר
(ביום טוב) - אסור להסיקו
ביום טוב, לפי שמסיקין
בכלים ואין מסיקין
בשברי כלים (שנשברו
היום, דהוו להו
נולד).
שמע
מינה (דכרבי
יהודה סבירא ליה,
דאית ליה מוקצה).
משנה:
בית
שמאי אומרים: מעבירין
(בידים) מעל השלחן
עצמות (קשין,
שאינן ראויין לכלב) וקליפין
(של אגוזים,
דלית להו לבית
שמאי מוקצה),
ובית
הלל אומרים: מסלק
את הטבלא (שיש
תורת כלי עליה) כולה ומנערה
(אבל לא יטלטל
הקליפין בידים,
כרבי יהודה);
מעבירין
מלפני השלחן פירורין
פחות מכזית (וכל
שכן כזית), ושער של אפונין
(ייש"ש ; שרביטין
של קטנית שהקטנית
גדל בהם), ושער עדשים
(כדמפרש טעמא:) מפני שהוא
מאכל בהמה. (-
סתמא היא.)
ספוג,
אם יש לו עור בית
אחיזה (של
עור שיאחזנו בו) - מקנחין (טבלא) בו, ואם לאו
- אין מק㪜חין בו
(שכשאוחזו
- נסחט ב㪕ן אצבעותיו).
(וחכמים
אומרים:) בין כך
ובין כך ניטל בשבת,
ואינו מקבל טומאה
(דאינו לא כלי
עץ ולא בגד ולא
שק ולא מתכת).
גמרא:
אמר
רב נחמן: אנו אין
לנו אלא (אין
אנו סומכין על
משנתינו כמות שהיא
שנויה, אלא מוחלפת
שיטתה:) בית שמאי כרבי
יהודה, ובית הלל
כרבי שמעון.
מעבירין
מלפני השלחן פירורין:
מסייע
ליה לרבי יוחנן,
דאמר רבי יוחנן:
פירורין שאין בהן
כזית - אסור לאבדן
ביד (מדקתני
מעבירין בידים,
ולא זריק להו) .
'שער
של אפונין' - מני?
רבי
שמעון היא, דלית
ליה מוקצה (דאי
רבי יהודה - מאתמול
לאו לבהמה קיימי,
שהרי האוכל היה
עמהן, והיום לוקח
מהם).
אימא
סיפא: 'ספוג, אם יש
לו בית אחיזה - מקנחין
בו, ואם לאו - אין
מקנחין בו' - אתאן
לרבי יהודה, דאמר
דבר שאין מתכוין
– אסור (שאין
מתכוין לסחוט)!
בהא
אפילו רבי שמעון
מודה, דאביי ורבא
דאמרי תרוייהו:
מודה רבי שמעון
בפסיק רישיה ולא
ימות.
הני
גרעינין דתמרי
(גרעינין של
תמרים, והם לבהמה) - ארמייתא
(תמרים רעים
הם, ומאכילין התמרים
עצמן לבהמה, הלכך) שרו לטלטולינהו,
הואיל וחזיין אגב
אמן (אגב אימייהו
לבהמה נמי קיימי), ודפרסייתא
(תמרים טובים
הם, ואין מאכילין
אותן לבהמה) - אסור.
שמואל
מטלטל להו אגב
ריפתא.
(שרנ"ם
שפ"ז סימן).
שמואל
לטעמיה, דאמר שמואל:
עושה אדם כל צרכו
בפת (משתמש
בו, ואין כאן משום
בזיון, וממחהו
בתבשיל).
רבה
מטלטל להו אגב
לקנא דמיא (ספל
של מים).
רב
הונא בריה דרב
יהושע עביד להו
כגרף של ריעי (צוברן
לפניו כשאוכל התמרים
עד שנמאסות בעיניו,
ונוטלן אותן מפניו
כגרף של ריעי, ונותנן
לבהמה); אמר ליה רב
אשי לאמימר: וכי
עושין גרף של ריעי
לכתחילה?
רב
ששת זריק להו בלישניה
(אל עבר השלחן);
רב
פפא זריק להו אחורי
המטה (שהוא
מיסב עליה).
אמרו
עליו על רבי זכריה
בן אבקולס שהיה
מחזיר פניו אחורי
המטה וזורקן.
הדרן עלך
נוטל אדם את בנו.
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
שבת פרק עשרים
ושנים חבית
(שבת
קמג,ב)
משנה:
חבית
שנשברה - מצילין
הימנה מזון שלש
סעודות (ואפילו
בכלים הרבה, דאילו
בחד מנא - אמרינן
ב'כל כתבי הקדש'
(שבת קכ,א) דכמה
דבעי מציל), ואומר לאחרים:
"באו והצילו לכם"
(כל אחד מזון
שלש סעודות) - ובלבד שלא
יספוג (שלא
ישים ספוג במקום
היין לחזור ולהטיפו
בכלי, גזירה שמא
יסחוט).
אין
סוחטין את הפירות
להוציא מהן משקין
(דהוה ליה מפרק,
תולדה דדישה), ואם יצאו
מעצמן – אסורין
(גזירה שמא
יסחוט לכתחילה);
רבי
יהודה אומר: אם
לאוכלין (הם
מכונסין אותם פירות) - היוצא מהן
מותר (דלא
ניחא ליה במה שזבו,
וליכא למגזר בהן
שמא יסחוט), ואם למשקין
(מכונסין) - היוצא מהן
אסור (דניחא
ליה במאי דנפקא
מינייהו, ונתקיימה
מחשבתו, ואיכא
למיגזר שמא יסחוט;
והכי אמרינן בביצה:
דטעמא דמשקין שזבו
- משום ש㪚א יסחוט
הוא).
חלות
דבש שריסקן מערב
שבת ויצאו מעצמן
– אסורין;
ורבי
אליעזר מתיר (חלות
דבש - מאחר שמרוסקין
- הדבש ז㨩 מאליו
מתוך השעוה, ואין
דרך לסוחטו; הלכך
רבי אליעזר מתיר,
וחכמים אוסרין
- גזירה 㨨טו שאינן
מרוסקין, דילמא
מרסק להו).
גמרא:
תנא:
'לא יספוג ביין,
ולא יטפח בשמן
(מכניס בו כפו
והשמן נדבק בה,
ומקנחו בשפת הכלי), שלא יעשה
כדרך שהוא עושה
בחול (ואסרוה
משום עובדין דחול).
תנו
רבנן: 'נתפזרו לו
פירות בחצר - מלקט
על יד על יד ואוכל,
אבל לא לתוך הסל
ולא לתוך הקופה,
שלא יעשה כדרך
שהוא עושה בחול.'
אין
סוחטין את הפירות:
אמר
רב יהודה אמר שמואל:
מודה היה רבי יהודה
לחכמים בזיתים
וענבים (דאף
על גב דהכניסן
לאוכלין - היוצא
מהן אסור); מאי טעמא?
- כיון ד㪘סחיטה
נינהו יהיב דעתיה
(דכיון דרובן
לסחיטה קיימי,
כי אתו לידי משקה
- יהיב ד㪞תיה למיהוי
ניחא ליה בהכי).
ועולא
אמר רב: חלוק היה
רבי יהודה אף בזיתים
וענבים (הואיל
והני לאוכלין נכנסו).
ורבי
יוחנן אמר: הלכה
כרבי יהודה בשאר
פירות, ואין הלכה
כרבי יהודה בזיתים
וענבים.
אמר
רבה אמר רב יהודה
אמר שמואל: מודה
היה רבי יהודה
לחכמים
בזיתים
וענבים, ומודים
חכמים לרבי יהודה
בשאר פירות.
אמר
ליה רבי ירמיה
לרבי אבא: אלא במאי
פליגי?
אמר
ליה: לכי תשכח.
אמר
רב נחמן בר יצחק:
מסתברא בתותים
ורמונים פליגי
(דאיכא דבעו
להו למשקין, הלכך
משוו להו רבנן
כזיתים וענבים,
ורבי יהודה פליג
עלייהו; אבל שאר
פירות - ליכא דבעי
להו למשקין, הלכך
מודו רבנן בהם), דתניא: 'זיתים שמשך
(זב
מאליהן, כמו 'נהרות
המושכין' (שבת
קכא,א)) מהן
שמן, וענבים שמשך
מהן יין, והכניסן
(מתחילתן) בין לאוכל
בין למשקין (דרמונים
קרי יין משום דאית
להו קיוהא) - היוצא
מהן אסור; תותים
שמשך מהן מים, ורמונים
שמשך מהן יין, והכניסן
לאוכלין - היוצא
מהן מותר, למשקין
ולסתם - היוצא מהן
אסור, דברי ר' יהודה;
וחכמים אומרים:
בין לאוכלין בין
למשקין - היוצא
מהן אסור'. (והא
דנקט רב נחמן לישנא
דמסתברא, ולא אמר
בהדיא דבתותים
ורמונים פליגי
- משום ד㨨יכא למימר
פליגי בתותים ורמונים,
והוא הדין לשאר
פירות; ולהודיעך
כחו דרבי יהודה
נקט להו; ואי משום
ברייתא דלקמן,
דשמעינן מינה דמודים
חכמים לרבי יהודה
בשאר פירות - לאו
בהדיא שמעינן לה,
דאיכא למימר רבי
יהודה היא, כדפרכינן
עלה.)
וסבר
רבי יהודה סתם
(שלא פירש לאוכל
ולא למשקה ) - (הוי
המשקה הזב מהן) אסור? והתנן
[מכשירין פ"ו
מ"ח]: 'חלב האשה
מטמא (מכשיר) לרצון
ושלא לרצון (בין
שיצא ממנה לרצון,
בין שיצא שלא לרצון:
שהחלב קרוי משקה
שנאמר ותפתח
את נאד החלב ותשקהו
(שופטים ד,יט)), חלב
בהמה אינו מטמא
אלא לרצון. (ואי
לא - לא חשיב משקה,
ואם נגע בו שרץ
- אינו מ㬇בל טומאה;
וטעמא מפרש לקמיה.)
אמר רבי עקיבא:
קל וחומר הוא: ומה
חלב האשה שאינו
מיוחד אלא לקטנים
- מטמא ל㬈צון ושלא
לרצון, חלב הבהמה
שמיוחד בין לקטנים
בין לגדולים - אינו
דין שיטמא בין
לרצון ובין שלא
לרצון?
אמרו לו: אם
טמא חלב האשה שלא
לרצון - שדם מגפתה
טמא, יטמא חלב הבהמה
(שבת
קמד,א)
שלא לרצון
- שדם מג㪠תה (של
אשה) טהור (אם
נגף רגלה או ידה
וכל חבורה שיצא
ממנה דם, כדאמר
בפרק 'דם הנדה' (נדה
נה,ב): דם חללים,
דהיינו דם הרוג,
קרוי משקה, שנאמר
(אם נגף רגלה
או ידה וכל חבורה
שיצא ממנה דם, כדאמר
בפרק דם הנדה (נדה
נה,ב): דם חללים,
דהיינו דם הרוג,
קרוי משקה, שנאמר
[במדבר כג,כד] ודם
חללים ישתה,
ודם מגפתו מפרש
התם דדם חללים
הוי: דמה לי קטליה
כוליה מה לי קטליה
פלגא! וחלב - כדם
מגפתו, דדם נעכר
ונעשה חלב, ודם
מגפתה סתמיה שלא
לרצון הוא, וטמא) (יטמא
חלב הבהמה שלא
לרצון - בתמיה:
שהרי דם מגפתה
טהור, דבהמה לאו
בכלל חלל הוא, ומיהו
דם שחיטה מכשר
משום דאיתקש למים
דכתיב (דברים
יב,כד) על הארץ
תשפכנו כמים) ?
אמר להן: מחמיר
אני בחלב (לטמאו
אף שלא לרצון) מבדם,
שהחולב לרפואה
(לרפואת הבהמה,
שלא יזיקנה חלבה) – טמא
(דהא לרצון
הוא), והמקיז (לבהמתו) לרפואה
– טהור (דדם
מגפתה היא, והואיל
והחולב לרפואה
טמא - אף הנוטף שלא
לרצון טמא).
אמרו לו: (אינו
דומה שלא לרצון
ליוצא לרצון, שהרי) סלי
זיתים וענבים יוכיחו,
שהמשקין היוצאין
מהן לרצון - טמאין,
שלא לרצון - טהורים'; מאי לאו
'לרצון' = דניחא
ליה, 'שלא לרצון'
= בסתמא (וקתני
טהורין - דלא חשיב
משקה; אי רבי יהודה
קאמר לה - קשיא, ואי
רבנן קאמרי - כל
שכן טהורין לרבי
יהודה: דהא מידי
דלרבנן משקה הוא
- לרבי י㪐ודה לאו
משקה הוא, וכל שכן
מידי דלרבנן לאו
משקה); (והשתא:) ומה זיתים
וענבים דבני סחיטה
נינהו - שלא לרצון
ולא כלום, תותים
ורמונים דלאו בני
סחיטה נינהו לא
כל שכן? (והוא
הדין מצי למירמי
נמי זיתים וענבים
אזיתים וענבים,
דקתני לעיל דמודה
בהו רבי יהודה
דאף לאוכלין היוצא
מהן אסור! אלא הא
אלימא ליה לאקשויי:
דתותים ורמונים,
דלאו בני סחיטה
נינהו - קתני לעיל
דסתם אסור, והכא
קתני דאפילו זיתים
וענבים סתמא לאו
למשקה.)
לא!
'לרצון' - בסתמא,
'שלא לרצון' - דגלי
אדעתיה (בהדיא), דאמר "לא
ניחא לי" (והוי
גילוי דעתא טפי
מהכניסו לאוכלין).
ואיבעית
אימא: שאני סלי
זיתים וענבים,
כיון דלאיבוד קיימי
(ודווקא נקט
'סלין', שהמשקה הנוטף
מהן נופל לארץ
והולך לאיבוד,
הלכך סתמא לא ניחא
ליה) - מעיקרא
אפקורי מפקרי להו
(לההוא משקה,
אבל שאר כלים, אפילו
תותים ורמונים
- אימא ל㪖 סתמא למשקה).
=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=
כל המוצא
שגיאה – נא להודיע
לי בכתובת שנמצאת
באתר www.oocities.org/yeshol
דברי הגמרא
באותיות כאלה:
12 ROD; רש"י בתוך
הגמרא בסוגריים
() ובתוך הסוגריים
- אותיו㬨 10 MIRIAM; מראי מקומות
- 8 MIRIAM
מובאות
בגופן NARKISIM;
השלמת פסוקי
המקרא בסוגריים
[] ובאותיות 10 NARKISIM;
בתוך
דברי רש"י – נרקיסים
בגודל 9
הערות:
בסוגריים []
באותיות CourierNew, בגוף
הגמרא בגודל 10,
בתוך דברי
רש"י – בגודל 8;
ההערות עם
קידומת ## אינם
פשט הגמרא אלא
הערת העורך
הטעונה בדיקת
הלומד.
הגירסא:
לפי דפוס
וילנא עם
אחדים
מההגהות שעל הדף
– לפי הנראה לי
כנחוץ לצורך
הפשט הפשוט.
הערות
בשולי הדף – בתצוגת
דף אינטרנט אפשר
– באקספלורר – להניח
עליהם את הסמן
ואז מופיעה ההערה
בחלון. אפשר גם
לראות כאשר עוברים
לתצוגה של דף הדפסה.
In Explorer,
Footnotes become visible when the cursor rests on the number of the footnote.
Alternatively: in the
File menu, there is an Edit option to edit the page with your word processor.
הערות וטבלאות
באנגלית – ע"י כולל
עיון הדף, ראש הכולל
הרב מרדכי קורנפלד
–
Producers of the Dafyomi Advancement Forum, mailto:daf@dafyomi.co.il,
http://www.dafyomi.co.il/
This material is
©2005 by Julius Hollander
Permission
to distribute this material, with this notice, is granted - with request to
notify of use at the email address on www.oocities.org/yeshol