Tomorrow Is the Question
המוסיקה של אורנט קולמן באמת לא נוראית כל כך כמו שנדמה בהתחלה. האלבום Tomorrow is the question מומלץ למי שמחפש עם מה להתחיל אצל האמן הזה.
אורנט
קולמן נולד ב1930 וגדל בטקסס. בגיל צעיר למדי נאלץ להתחיל לפרנס את עצמו ואת
משפחתו והרוויח את כלי הנגינה הראשון שלו בעבודות פיסיות כמו קרצוף צבע, צחצוח
נעליים וכו`.
קולמן מספר שתחילה חשב שהתווים מסודרים לפי סדר הא`ב` האנגלי כלומר דו זה A רה
זה B וכד`. מה שכמובן לא נכון והסדר המקובל הוא להתחיל מC (זה באמת דו). בהתחלה
אורנט ניגן והתאמן עם השגיאה הזו. עבור
אורנט גילוי הטעות היווה חוייה מאירת עיניים. הוא הבין שכל סוג של חוקיות
ולוגיקה פועל אך ורק בתנאים מסויימים שעבורם הלוגיקה נכונה.
דבר נוסף שעניין אותו עוד מתחילת דרכו המוסיקלית זה הצליל.
קולמן מספר שלפעמים הוא מנגן צליל אחד במשך יום שלם על מנת לראות כמה אפשר
לשנות אותו. בתור נער הוא ניגן עם אנשים כמו ג`ון קרטר, דיווי רדמן (אבא של ג`ושוע)
ופרינס לשה – כולם הלכו בדרכו לאחר מכן.
אורנט אפילו השתתף בתזמורת של סטן קנטון.
בסוף שנות הארבעים קולמן עבר לניו אורלינס ומשם ללוס אנג`לס. בכל מקום רעיונותיו המוסיקליים נראו מוזרים גם לנגני הבי בופ המופרעים היותר. במשך שנות החמישים הוא התפרנס בעיקר מעבודות יומיות ותוך כדי כך למד תאוריה והתאמן. בערבים הוא חיפש ובנה לאט לאט קבוצת מוסיקאים שהיו באותו ראש יחד איתו. הקבוצה הזו כללה את בילי היגינס, צ`רלי היידן ודון צ`רי בין השאר. אורנט איתגר אותם כאשר הביא להם את המנגינות שלו ולאחר מכן ביקש לאלתר ללא תבנית אקורדים.
בפברואר 1958 הוא סוף סוף הקליט את אלבומו הראשון Something else וזו גם אחת הפעמים
היחידות שההרכב שלו הכיל פסנתר (וולטר נוריס מנגן בתקליט הזה ופול בליי
ליווה אותו בסיבוב ההופעות). האילתורים של
קולמן וצ`רי
כל הזמן יוצאים מחוץ לתבניות ההרמוניות ולפעמים יוצרים תבניות מקבילות. אפשר להסתכל
על המוסיקה שלו כפולי הרמונית או פולי מבנית אבל בוודאי לא חופשית לגמרי. זה לא
אוסף רעשיים אקראיים ואטונליים. זו מוסיקה מלודית מאוד.
באותה תקופה דמויות מפתח בג`ז (ג`ון לואיס מMJQ) ומהמוסיקה האקדמית (לאונרד
ברנשטיין) גילו התלהבות רבה מהרעיונות שלו, שהיו אומנם מהפכניים אבל די פשוטים.
הצעד הבא היה הקלטת האלבום Tomorrow is the question עם
דון
צ`רי פרסי היט` בבס ושלי מן הותיק בתופים. האלבום הזה לטעמי הוא קפיצת מדרגה
רצינית והוא הרבה יותר טוב מקודמו.
אורנט ודון
צ`רי פשוט מבריקים בקטע האפרורי Lorraine. מרבית המוסיקה מגלה תבניות הרמוניות
מוכרות שנבדקו מכל הכיוונים על ידי הבופרים (rhythm changes של גרשווין והבלוז
בקטעים כמו Turnaround ו Tears inside). פרסי היט ושלי מן שרויים עמוק במסורת
ומהווים ניגוד לנשפנים. האילתורים של
קולמן וצ`רי
מאוד מלודיים וזה מרתק ומהנה לעקוב אחרי התפתחותם.