מינגוס ודולפי

אריק דולפי הכיל שילוב נדיר של תכונות. מחד, מוסיקאי ורסטילי מאוד, מתאים לעבודה כסיידמן בהרכבים רבים ומגוונים. מאידך, אינדיבידואליסט ובעל שפה משלו- אחד כזה שמזהים מהתווים הראשונים. בשונה מהמון נגנים, שאורח חייהם ויחסי האנוש שלהם היו רחוקים משלמות בלשון המעטה, דולפי היה איש מנומס, נעים הליכות ולא מכור לשום סוג של חומר. אפילו מינגוס החשיב אותו כסוג של קדוש. עוד לפני שהם עבדו יחד, הבסיסט פגש אותו בקליפורניה וזה היה הרושם הראשוני שלו:

"Very sensitive, very alert...very kind, very thoughtful of other people. I don't think he was aware of how good he was."

מינגוס היה שונה ממנו - תמיד מחפש מישהו לריב איתו. הוא גם היה מאוד גדול פיסית ולא הייתה לו סיבה לפחד מאף אחד. מינגוס היה מאוד לא צפוי ונתון לשינויי מצב רוח. הדוגמאות המפורסמות לאלימות שלו זה הריב עם חואן טיזול, שגרם לו להיזרק מהתזמורת של דיוק אלינגטון ומכות הרצח שהוא הכניס בשנת 1962 לטרומבוניסט הקבוע שלו ג'ימי קנפר. קנפר, שאיבד כתוצאה מכך את יכולתו לנגן לתקופה מסויימת, היה איש ממש מסכן. הוא תבע את מינגוס והאחרון כמובן נמצא אשם ע"י בית המשפט. יחד עם זאת קנפר המשיך להעריץ אותו כמלחין ובנדלידר וחזר לנגן איתו בשנת 1976. הנאמנות שלו בולטת גם בגלל השתתפותו במורשת שהשאיר הבסיסט "הבריון" אחריו, וביחוד ה Mingus big band.

בשנות הארבעים מינגוס גדל בהרכבים כמו של לואיס אמסטרונג וליונל המפטון. החשיפה הלאומית (בארה"ב) הגדולה שלו הייתה דווקא בהרכב טריו די לא שגרתי עם רד נורבו בויברפון וטל פרלאו בגיטרה. בשנות ה50 מינגוס העתיק את מקום מושבו הקבוע לניו יורק ושם התחבר עם כל ענקי הביבופ. הוא הצליח לבסס במהרה את מעמדו לא רק כוירטואוז בקונטראבס אלא גם כמלחין ומוביל הרכבים. יותר מכל בולטת היכולת שלו לנצל היטב את המדיום של הקלטות אולפן. החל מאמצע שנות החמישים כל אלבום של מינגוס הוא מאסטרפיס בד"כ עם קונספט שמאחד ומייחד אותו. השיא ללא ספק היה בהקלטה שעשה עבור חברת קולומביה בשם: Mingus Ah Um. לא פעם נאמר שאילו צ'רלס היה מת (או פורש מעולם המוסיקה) כבר בשלב הזה בחיים שלו הוא היה משאיר חותם בל ימחה. למרות זאת כל הדברים הללו היו רק "קרש קפיצה" ומפה הוא רק התחיל לפתח את הרעיונות שלו.

מיטב האלבומים של מינגוס עד סוף 1959, לחצו על התמונות להגדלה

אריק דולפי נולד בלוס אנג'לס ב20 ליוני 1928. זה היה גם מקום מגוריו העיקרי למשך כל חייו. בתור ילד הוא צפה והשתתף במקהלת הכנסיה המקומית, בגיל שש החל לנגן בקלרינט, לאחר מכן אבוב. בגיל העשרה אריק החל לעבוד (בעיקר על סקסופון אלט) עם הרכבים שניגנו מוסיקה בסגנון של jumpin' bands הפופולריים. זו גם הייתה התקופה שבה דולפי החל להתעניין בג'ז ולנסות ללמוד משמיעה סולואים של נגנים מנוסים. בהמשך שני הכלים העיקריים שלו בנוסף לאלט היו קלרינט בס וחליל.

ב1953 אריק חזר ללוס אנג'לס לאחר שירות צבאי שעשה בבי"ס למוסיקה של הצי בוושינגטון (זו הייתה תקופה שבה ארה"ב ניהלה מלחמה בקוריא). אולפן החזרות שהוא הקים בחצר ביתו הפך למקום מפגש עבור נגנים רבים ושם הוא הכיר הרבה שותפים לעתיד. למשל, דולפי פגש את ג'ון קולטריין, שמצבו היה בכי רע באותו זמן. דולפי לווה לו כסף כדי שיוכל לחזור לביתו בפילדלפיה. גם אורנט קולמן קפץ לבקר. כבר אז שניהם חיפשו דרכים לפרוץ את הגבולות של ההרמוניה והיה להם על מה לדבר. זה מה שדולפי אמר על קולמן:

"I liked his pieces and I said I thought they sounded good. When he said that if someone played a chord he heard another chord on that one, I knew what he was talking about because I was thinking of the same thing."

במשך שנות החמישים דולפי בנה את שמו אבל הפרסום הגדול הגיע אחרי שהוא החל לעבוד עם צ'יקו המילטון (גם הרכב לא שגרתי שהכיל בין השאר צ'לו ושם דגש חזק על עיבודים מסודרים). האילתורים שלו בסקסופון אלט בלטו מעל כל מה שעשו חברי הלהקה האחרים: הם היו מתקדמים מאוד הרמונית ומלאי רגש. דולפי עדיין היה תחת השפעה חזקה של צ'רלי פרקר אבל כבר נשמע אחרת והיה מסוגל להביע בנגינתו כל תחושה: מתקווה עד ציניות פסימית, מחיות ושמחה ועד דכאון ועצב. היכולות האקספרסיביות רק הלכו והשתפרו בשנים הבאות, גם בנגינה בכלים האחרים שלו: קלרינט בס וחליל. לאחר פירוק הלהקה של המילטון דולפי עבר לניו יורק. בדצמבר 1959 הוא הצטרף לראשונה למינגוס.

שנת 1960 הייתה מאוד מוצלחת עבור אריק דולפי. מינגוס ממש התלהב ממנו (ההוכחה לזה היא העידוד החם שהוא נותן לו, שומעים זאת מצויין בהופעות החיות). דולפי היה בדיק מה שהוא היה צריך כדי להביע את העוצמה, הלהט וגם את הנשמה בקומפוזיציות שלו. אריק צבר נסיון יקר ערך עם המוסיקה המתקדמת של מינגוס והיה יותר ממוכן להשתתף בהקלטה ההיסטורית של אורנט קולמן Free Jazz באותה שנה. חוץ מזה הוא הקליט שלוש אלבומי סולו והשתתף בעוד למעלה מעשרה כנגן אורח. כזאת הצלחה לא חזרה אליו מעולם.

הפעם הראשונה שבה דולפי השתתף בהקלטה של מינגוס הייתה  בפרוייקט שנקרא Pre Bird במאי 1960. לבסיסט "הצנוע" מעולם לא היה ספק בגדולתו והוא חשב שראוי להקליט את הקומפוזיציות שלו בהרכב גדול (האמת שהבחור צדק!). למרות זאת, בגלל האופי ההרפתקני של המוסיקה שלו והאופי הקשה שלו עצמו, היה בלתי אפשרי לשכנע חברות תקליטים שדבר כזה משתלם כלכלית. למעשה לאונרד פית'ר, שהפיק את האלבום, לא האמין שיהיה רווח כלכלי כלשהו. פשוט מינגוס התקשר אליו, הודיע לו שהוא חולה במחלה סופנית, אמר שהוא חייב להספיק להקליט את הקומפוזיציות שלו עם ביג בנד ורצוי כמה שיותר מהר כי ימיו ספורים.

פית'ר קנה את הסיפור. היו לו קשרים טובים באותה תקופה עם חברת מרקורי והוא ארגן את ההקלטה אחרי ששכנע גם אותם (בתמימות כמובן) בסיפור של מינגוס. לאחר מספר ימים של ריצות קדחתניות ההקלטה יצאה לפועל (התזמורת הכילה 25 נגנים). זכות הדיבור לקורבן:

"Of all my experiences as a producer, none was more traumatic than the attempt, in 1960, to record an album for Mercury Records with Charles Mingus.
... After two days of crisis during which it seemed the album might never be made, I walked into the studio on the date of the session and could hardly believe my eyes. We had a twenty-two-piece orchestra, with Gunther Schuller conducting! Eric Dolphy, Clark Terry, Slide Hampton, Jimmy Knepper, Joe Farrell, Booker Ervin, Yusef Lateef and Paul Bley were among the participants..."

בסופו של דבר האמת התגלתה. לאונרד פית'ר מעולם לא התחרט או הצטער על כך שעשה זאת וכנראה גם לא כעס על מינגוס. האלבום הכיל ברובו קטעים שנכתבו לפני שצ'רלס מינגוס נחשף להשפעה של צ'רלי פרקר (מכאן השם של האלבום) ויצא גם תחת השם Mingus Revisited.

לאונרד פית'ר

ההקלטה הבאה נעשתה ע"י חברת אטלנטיק בהופעה חיה, ביולי של אותה שנה באנטיב.

Mingus At Antibes

Ted Curson - trumpet

Eric Dolphy - alto sax, bass clarinet
Booker Ervin - tenor sax

Charles Mingus - bass

Dannie Richmond - drums

Bud Powell - piano on "I'll remember April"

שתי העטיפות שיש לאלבום "מינגוס באנטיב"

בהקלטה הזו שומעים לראשונה את הקשר, שנוצר בין שני הגאונים. הקטע הטוב ביותר הוא What love המבוסס על הסטנדרט הידוע של קול פורטר בשם What is this thing called love -  אבל המבנה שלו נמתח (נהיה ארוך יותר ומתפתח עם הרמוניות חדשות ולא צפויות). מינגוס תמיד נמצא במגע עם הסולן, תופס ממנו קטעי פרזות, משחק איתן קצת ועונה ברעיונות משלימים. הדו שיח שלו עם אריק דולפי מרתק במיוחד.

תמיד היה למינגוס את חיידק האוונט גארד. באותה שנה הוא נדלק על הרעיונות שהציג אורנט קולמן עם הרבעיה חסרת הפסנתר שלו במועדון Five Spot בניו יורק. זה היה אחד המניעים שלו להוביל הרכב דומה (רק עם תוספת של כלי נשיפה אחד - סקסופ㢝ן טנור). למרות הכל לא מדובר בג'ז חופשי. החופש מושג כאשר הנגנים מקשיבים ומגיבים אחד לשני. המוסיקה לא נחה לרגע, תמיד משתנה ודוהרת קדימה. ריצ'מונד מוסיף הרבה "דלק" למדורה.

באד פאוול מצטרף ב"אני אזכור את אפריל". הדעה המקובלת היא שמאז המעבר שלו לצרפת הוא ניגן פחות טוב מאשר בימי השיא שלו, אבל לי הוא נשמע בסדר גמור. החלק המעניין של קטע הוא הסולו המשותף של בוקר ארוין ואריק דולפי. בהתחלה הם מחליפים ביניהם פרזות בנות 4 תיבות (trading fours), לאחר מכן החילוף נמשך והרית'ם סקשן עוצר (תרגיל שנקרא stop time).שומעים את מינגוס בבירור כשהוא אומר להתחיל להחליף כל פעם פרזות קצרות יותר (בנות שתי תיבות ואחרי זה מוטיבים ממש קצרים של תיבה אחת). טד קרסון מצטרף לחגיגה ונוצר אלתור פוליפוני בסגנון ניו אורלינס.

Charles Mingus Presents Charles Mingus

שני דברים הפריעו לצ'רלס מינגוס ככל הנראה. הראשון היה בוקר ארוין והשני זה הקהל. האלבום הזה שהוקלט ב 20 לאוקטובר של אותה שנה נפתח בנאום של הבסיסט, שבו הוא מבקש מהקהל הדמיוני לא למחוא כפיים לפחות עד סוף הסט, לא לשתות ולא לאכול כי כל רעש שהם עושים מפריע לתהליך היצירתי. אפשר לראות בזה הומור שחור, גימיק או סתם שגעון של מינגוס אבל הביצועים משכנעים כאילו בוצעו בהופעה חיה. בכל מקרה, המלל שלו מעניין ומוסיף הרבה לדיסק הזה. חוץ מלדבר ולנגן הוא ודני ריצ'מונד שרים את הטקסט המלא של Original Faubus Fables. צ'רלס גם תורם את קולו כחלק מהתזמור (הוא עושה ווקאליזה של ריפים מאחורי הסולנים).

All The Things You Could Be Now If Sigmund Freud's wife was your mother -  הוא גרסה פרועה במיוחד לסטנדרט All the things you are.

What love המשיך להתפתח והדו שיח בין הקלרינט בס לקונטראבס הופך להיות לשיא אמיתי. המשפטים המוסיקליים כל כך מלאים תוכן ורגש, שנדמה לפעמים כאילו מדובר בשני קולות אנושיים. 

ההקלטות הללו תמיד ניתנות כדוגמה לכך שגם מינגוס ניגן ג'ז חופשי. האם זה נכון?

לדעתי לא ממש. הוא הושפע מאוד מאורנט קולמן, הסולנים טד קרסון ובמיוחד אריק דולפי לעיתים קרובות יצאו "מחוץ" לאקורדים של הקטעים (ליצירת מתח הרמוני) אבל זה לא היה ג'ז חופשי. פרט לשיחה עם דולפי בקטע What Love תמיד יש מבנה ברור עם רצף קבוע של אקורדים, שחוזר על עצמו (קורוסים). אצל קולמן זה לא היה (קולמן אמר, שאם הוא כותב לעצמו את האקורדים, שעליהם הוא יאלתר, אז מוטב שירשום מראש את כל האלתור).
 

Mingus

חלק מהחומר לאלבום הזה הוקלט באותו יום עם הקודם (20 לאוקטובר 1960) הכל במסגרת ה Jazz Workshop; ארגון שמינגוס הנהיג. בעצם אלה היו פשוט הרכבים שלו שעשו חזרות באולפן. ההרכב המורחב כולל בין השאר את בוקר ארוין בחזרה על הטנור, ג'ימי קנפר - טרומבון ואת המחליף של דולפי בסקסופון אלט: צ'רלס מקפירסון. במרכז האלבום הג'ם הארוך MDM. פירוש השם:

 Monk, Duke and ME

והוא משלב בהתאמה בין הקטעים שלהם

 Straight no chaser, Main stem and Fifty first street blues.

יש פה שני סוגים (כמעט) מכל כלי הנשיפה: לוני הילייר הוא החצוצרה השניה, בריט וודמן הטרומבון השני, שני האלטים שכבר הוזכרו והקלרינט בס של דולפי מול הטנור של ארוין. השיא של הקטע הוא הדו שיח שכל זוג כזה מנהל (trading fours שמתחיל עם הטרומבונים בערך בדקה ה13). הריפים שהלהקה מנגנת מאחורי הסולנים משקפים את הסגנונות של שלושת הענקים שעל שמם קרוי הבלוז.

Stormy weather שהוקלט עם הרבעיה בסשן הקודם מופיע באלבום הזה והוא עוד דוגמה נפלאה ל"טיפול המיוחד" שהיו מקבלים סטנדרטים אצל מינגוס ולשת"פ הפורה עם דולפי.

Lock 'Em Up נכתב בעקבות חויה טראומטית. מינגוס פנה לבית חולים לבריאות הנפש לצורך קבלת סיוע או תרופה לטיפול מהיר אך במהרה מצא את עצמו מאושפז (האמת: לא נשמע מפתיע!) ונזקק לעזרה חיצונית כדי שיחלצו אותו. הקטע עצמו הוא בלוז מהיר מאוד.

באותו היום שהוקלטו MDM ו Lock 'Em Up, ה11 לנובמבר 1960, הוקלטו ע"י חברת קנדיד עוד מספר רב למדי של קטעים שפוזרו לאחר מכן בין אלבומים שונים ומשונים כמו:

Mysterious blues, Newport rebels ועוד קומפילציות של קנדיד, ביניהם גם קופסה של 3 דיסקים המתעדת את שני ימי האולפן הללו. בין השאר ההקלטות כוללות מפגש נדיר בין דורות. במקום ריצ'מונד מנגן ג'ו ג'ונס האגדי מהתזמורת של קאונט בייסי ובכסא החצוצרה נמצא לא אחר מאשר רוי אלדרידג', האבא של ביבופ והחצוצרה המודרנית, שהיה שותף עם מינגוס ל"מרד בניופורט". המפגש החד פעמי שלהם עם דולפי יחודי ומרתק.

כל דבר טוב צריך להיגמר מתישהו. דולפי הודיע למינגוס על פרישתו מההרכב. צ'רלס היה עצבני במיוחד בגלל המאמצים הרבים שנדרשו ממנו כדי להכשיר נגנים לבצע את המוסיקה שלו. המחליף של דולפי, צ'רלס מקפירסון, באותה עת בחור צעיר בן 21 מתאר כך הארועים:

He (Mingus) was very unpredictable, There were times when we'd have to get into fights with people, even people in the audience Mingus thought talked too loudly when we played. He was a brawler. He would insult people and physically fight them. He'd stand down gangsters – anyone – and get away with it because he was a frightening presence. But I was always worried about people coming back at us with guns.

When I joined the band, I was 21, and he was in his 40s, 5-foot-11 and 300 pounds, and he had a reputation for beating up his musicians. And he wanted to kill Eric Dolphy, whom I was replacing. Dolphy had handed in his notice, so there were two weeks we worked together. Well, Mingus didn't want Dolphy to quit because his music is difficult and extremely hard to teach to people. So he wanted to kill Dolphy. Eric was a nice man, a very gentle man. And Mingus says to him: 'I oughta cut you. Get your knife out. I mean, Mingus was like a thug – he had his knives and everything. And Eric looks at him like, 'Mingus, come on now; I don't have a knife.' So Mingus goes across the street to the five-and-dime and buys a knife for Eric so they can fight. Somehow, Eric got away from all that. And remember, this was all on my first night in the band! Mingus was crazy. People were in awe of him because he was so crazy. It was always a scene with him.
 

מה דולפי הספיק לעשות עד חזרתו לנגן עם צ'רלס מינגוס בסוף 1963?

במילה אחת: המון.

הוא עבד עם ג'ון קולטריין (המפגש האולטימטיבי בין שני מאלתרים ענקים), עם המלחין והמעבד היחודי ג'ורג' ראסל, קצת עם אנדריו היל, הוביל הרכב מדהים עם בוקר ליטל ומל וולדרון (ההקלטה הקלסית שלהם במועדון Five spot היא עדות חזקה לכך) והקליט את Out to Lunch. היום מסתכלים על הדברים הללו כהישגים אומנותיים יוצאים מהכלל אבל אז הנסיונות הנועזים הללו (ביחוד מה שעשה עם קולטריין בוילג' ונגארד) כונו "אנטי ג'ז".

מינגוס מצידו גם המשיך להתפתח. יחד עם זאת היה חסר לו סולן נועז ואקספרסיבי כמו דולפי ואולי זו הסיבה לכך שההשג המרשים שלו הוא סואיטה שנכתבה לביג בנד:

 The black saint and the sinner lady

בסתיו 1963 הוקלט נסיון (מוצלח מאוד) נוסף של הקומפוזיציות שלו עם ביג בנד. הפעם עם דולפי.

Mingus, Mingus, Mingus, Mingus, Mingus

התקופה הארוכה השניה של דולפי עם מינגוס מתועדת בעיקר במסגרת סיבוב ההופעות הארוך שהיה להם באפריל 1964. הסיבוב החל ב 4 לאפריל בטאון הול בארה"ב והמשיך לאחר מכן לאירופה. התיעוד להופעות הללו הוא די נאמן וחוץ מהאלבומים הרשמיים, שמתעדים את הביקורים שלהם באמסטרדם, אוסלו, שטוטגארט וסטוקהולם קיימים עוד בוטלגים רבים. אחד מהם זכה להוצאה חוקית בזכות סו מינגוס, שממש רדפה אחריו בחנויות באירופה ויצא תחת השם Revenge.

כמה מהאלבומים המתעדים את סיבוב ההופעות המשותף האחרון של דולפי ומינגוס, לחצו להגדלה

בין הקומפוזיציות החדשות שמינגוס היו Parkeriana - קולאז' של נושאים מוסיקליים שונים שהמשותף להם הוא כמובן צ'רלי פרקר, ו Meditations - קטע קודר במיוחד שנכתב בהשראת שיחה שהייתה לו עם דולפי על מחנות ההשמדה של הנאצים מול מצב הכושים בארה"ב. ההרכב כלל את קליפורד ג'ורדן בסקסופון טנור, ג'קי ביארד הנפלא בפסנתר, ג'וני קולס בחצוצרה והפרצופים המוכרים של דולפי, מינגוס וריצ'מונד.

קליפורד ג'ורדן ליד הפסנתר, קולס וביארד ישובים יחד, דולפי עם מינגוס ברקע, ההרכב המלא וקולס מול המראה, לחצו להגדלה

הבעיות לא אחרו להגיע. ב 13 לאפריל דולפי הודיע שבתום הסיבוב הוא יפרוש פעם נוספת מההרכב וישאר באירופה. ב 17 לאפריל ג'וני קולס התמוטט על הבמה וההרכב הפך לחמישיה. למרות הכל ההקלטות שנשמרו הן נהדרות. חלק מסיבוב ההופעות גם צולם וניתן למצוא אותו בוידאו או DVD.

So long Eric - הוא בלוז שמח למדי. רק כשלושה חודשים אחרי זה הסתבר כמה השם שלו אירוני. ב29 ליוני 1964 אריק דולפי הלך לעולמו. במשך כל חייו הוא סבל בשקט מסכרת. בליינר נוטס של ההופעה בטאון הול מינגוס כתב את ההקדשה הבאה:

I dedicate this album to both Mrs. Dupree White and Eric Dolphy, who knew their destiny's journey and told no one or discussed their condition other than with their doctors. They performed their duties to give you and me this music and moments to brave our destinies.

ולסיום עוד כמה מילים חמות שנאמרו על דולפי ע"י הפסנתרן של ההרכב באותם ימים ג'קי ביארד:

Dolphy a gentleman and a scholar, musically and socially. Smart. Very smart musician. Too far ahead of his time. I haven't heard anybody yet as innovative as him. The few gigs we had were fantastic. I remember one gig we had in Brooklyn. The club was a typical club of the type. . .pimps and chicks. And they would talk real loud. So we're playing, and all of a sudden he says, "I'm going to play this alone." He played "It's Magic." You could hear a pin drop. They just stopped, and they didn't talk once through that song. I've never seen anything like that in my life. He played the first chorus, and during the second chorus still played the melody and played embellishments on it. I've never heard anybody do that. That was on alto. I'll never forget that experience.

עמוד הבית/ כללי/ אלבומים/ ביג בנדים/ שלח מסר