דיוק אלינגטון (חלק 2)

לקראת סוף שנות השלושים התזמורת גדלה ל 16 איש. בסתיו 1939 הצטרף הבסיסט ג'ימי בלנטון ובינואר 1940 בן ובסטר. כאשר דיוק גילה את בלנטון בהופעה בסנט לואיס הוא מיד החליט לצרפו להרכב. זו התרשמותו הראשונית מהבסיסט הגאוני:

"We didn't care about his experience. All we wanted was that sound, that beat and those precision notes in the right places."

כמעט מיד אלינגטון החל לכתוב עיבודים שהראו את יכולתיו של בלנטון, ביחוד היכולת לנגן פרזות ארוכות וקשות מבחינה טכנית במהירות מדהימה ובליריות, ממש כמו נשפן. אפשר לשמוע אותו מנגן יחד עם שאר התזמורת את הנושאים של:

 Chloe, Jack the Bear, Sepia Panorama

בן וובסטר תמיד היה במידה מסויימת בצילם של שני ענקי הטנור שקדמו לו: קולמן האוקינס ולסטר יאנג. יחד עם זאת מדובר במוסיקאי אדיר. מעטים הנגנים שיש להם צליל כל כך איכותי ויחודי. מלחישה עדינה ועד נהימות חייתיות, הוא היה מסוגל להכל. וובסטר הפך לסולן הכוכב בקטעים כמו All too soon, Conga Brava, Star Dust.

התקופה של וובסטר - בלנטון

Cotton tail - נכתב ממש עבור וובסטר והראה אולי סימנים ראשונים של מה שעתיד היה להקרא ביבופ. הדבר בולט במיוחד בקורוס החמישי שבו מבוצע משהו שמכונה Saxophone Soli. למעשה זה אלתור כתוב מראש שמבוצע ע"י כל סקציית הסקסופונים באקורדים צפופים (Block Chords). לפי רוב הסברות הסולו המעולה של וובסטר, או לפחות חלק ממנו, בקטע הזה היה מוכן מראש.

עוד צירוף חשוב מאוד: ב1939 אלינגטון הביא את בילי סטרייהורן לתזמורת. תחילה רק ככותב טקסטים ואחר כך גם כמעבד וכמלחין. לסטרייהורן לא היה אכפת להשאר בצילו של דיוק למשך כל חייו. סטרייהורן ידע להפיק בנגינתו בפסנתר אפקטים דומים  לאלו של אלינגטון וקשה מאוד היה להבדיל ביניהם. גם בהלחנה ובעיבוד הם הפכו לנשמות תאומות. יחד עם זאת, לפחות בתחילת השת"פ ביניהם יש הבדלים קלים. בעוד שדיוק נטה לכתוב שירים עם מעברי אקורדים פשוטים למדי סטרייהורן נטה לכתוב שירים עם חיבורים הרמוניים מאוד לא סטנדרטיים. כדוגמה אפשר להביא את Chelsea Bridge או את Lush Life.

Take the A train  - אולי הקטע המפורסם ביותר (והשחוק ביותר) של אלינגטון, נכתב ע"י סטרייהורן בנסיון לחקות את פלטצ'ר הנדרסון. העיבוד של השיר הפשוט הזה מיוחד למדי. בביצוע הקלסי שהוקלט בתחילת שנות ה40 ראי ננס מנגן שני קורוסים של סולו (פעם עם חצוצרה מעומעמת ופעם פתוחה). בין שני הקורוסים יש אינטרלודיה בת 4 תיבות שבה הדגשים הריתמיים החזקים מחולקים כך שנוצרת אשליה של מקצב של 3/4 במקום 4/4. כלומר המקצב האמיתי עם הדגשים החזקים הוא:

1 2 3 4 1 2 3 4 1 2 3 4 1 2 3 4

בעוד שההרגשה הנוצרת היא שהמקצב הוא מהסוג הבא:

(1 2 3) (1 2 3) (1 2 3) (1 2 3 4)

השיר כתוב בסולם דו מאז'ור (C major) אבל לאחר האינטרלודיה הסולם מתחלף למי במול מאז'ור (Eb major). כמה שהעובדה הטכנית הזו עלולה להיראות יבשה וחסרת משמעות זה אמצעי פשוט ואפקטיבי. בעזרתו נוצרת תחושה של חידוש ורעננות גם אצל מישהו שלא מודע לפרטים הטכניים.

Ko Ko - אחת מיצירות המופת של אלינגטון. לאחר מבוא אפל ומסתורי, בן 8 תיבות, עם סקציית הטרומבונים והבאריטון של קארני מתחיל רצף של וריאציות על בלוז מינורי. בהתחלה זה חואן טיזול בטרומבון שסתומים בשיחה אנטיפונלית עם סקציית הסקסופונים, לאחר מכן מחליף אותו ג'ו ננטון לשני קורוסים, אחריו אלינגטון והתזמורת, גם שני קורוסים, קורוס אחד שבו בלנטון מככב, קורוס מתוזמר לעילא שבו כל ההרכב מנגן (השיא של הקטע) וסיום שמשחזר את הפתיחה. נראה שאלינגטון משיג את המקסימום באמצעים פשוטים. האיזון בין סולואים של כלים בודדים למה שעושה שאר התזמורת, האיזון בין הכלים השונים וגווני הצליל שלהם, קשר הדוק בין המוטיבים המלודיים השונים שנולדים אחד מתוך השני והתפתחות דינמית. מצד אחד הכל זורם כל כך בטבעיות, אין ספק שמדובר בג'ז, במוסיקה שיסודה הוא אלתור והשראה ויחד עם זאת הכל כל כך מושלם ומחושב שברור שהושקע פה תכנון רב.

Concerto for Cootie - הוא עו㪏 דוגמה לקטע שלם ש"נתפר" על נגן מסויים ועל היכולות היחודיות שלו, במקרה הזה החצצר קוטי ויליאמס. כידוע במוסיקה קלסית קונצ'רטו זו יצירה, לתזמורת וכלי סולן, ארוכה למדי ובעלת כמה חלקים. במקרה הזה מדובר באותו הקונספט אבל בשיר קצר של 3 דקות. הקטע הזה הוא גם הדגמה טובה ליכולת של אלינגטון לכתוב משהו ששובר את הגבולות המבנה של שיר הפופ הסטנדרטי (למרבית האירוניה הקטע בהמשך הפך להיות שיר פופ - Do nothing till you hear from me). אפשר לייצג את המבנה של הקטע ע"י AABACA פלוס סיום, קודה בת 10 תיבות. כל A בן 10 תיבות (מאוד לא סימטרי ולא שגרתי יחסית ל8 התיבות הצפויות), שונה ומהווה וריאציה על קודמו. זו השפעה של הג'ז המוקדם והרגטיים שבהם הקטעים היו מרובי נושאים מוסקיליים ופתיחות וסיומות מושקעות.

תוך זמן קצר קוטי ויליאמס עזב והחל לעבוד אצל בני גודמן. ריי נאנס שניגן חצוצרה וגם בכינור החליף אותו. דיוק נהג לכנות אותו "סקציית כלי המיתר של התזמורת".

Morning Glory - המקביל לקונצ'רטו של קוטי ויליאמס עבור החצוצרן המעולה רקס סטיוארט. סטיוארט בנוסף להיותו נגן מעולה ידע גם לכתוב בכשרון על ג'ז. כאשר היסטוריון הג'ז הדגול מרטין ויליאמס ערך סדרת ספרים על התפתחות הג'ז בעשורים השונים הוא ביקש ממנו לכתוב את החלק על שנות השלושים. בספר הזה רקס סיפר שהוא כתב את Morning Glory במקור אבל הפסיד אותו במשחק קלפים לאלינגטון ב1939.

התקופה הזו, 1939 - 1942 עם וובסטר ובלנטון, נחשבת ע"י רבים לטובה ביותר של אלינגטון. הבאתי דוגמאות מועטות בלבד למגוון האמצעים שבהם אלינגטון המלחין והמעבד היה משתמש כיד ללטש את היהלומים שלו. סקציית כלי הנשיפה מעץ (woodwinds) גדלה לחמישה נגנים: וובסטר, הודג'ס, הארדוויק, ביגארד וכמובן הארי קארני. החמישיה הנוצצת הזו הייתה אחת הסיבות העיקריות להצלחת התזמורת. דיוק כתב יצירות קצרות, חסכוניות באמצעים מוסיקליים אבל מאוד יפות וממצות. קשה להבחין בין אלתור למשהו מוכן מראש בקטעים הללו. הכל נשמע כל כך טרי ומרענן. קטעי הסולו של הנגנים התגבשו לאט לאט עם הזמן. הם הפכו להיות חלק מהקומפוזיציה של אלינגטון.

התזמורת בשנת 1940

העיבודים של אלינגטון וסטרייהורן היו מאוד חדשניים בתחילת שנות הארבעים וגם היום הם שמרו על היחודיות שלהם. יחד עם זאת קיימת טענה, שקשה להוכיח אותה, שבהמשך סטרייהורן השפיע ל"רעה". בשלב מסויים התזמורת החלה להתמקד יותר בלחנים קליטים שהפכו לסטנדרטים ופחות במיניאטורות המבריקות כמו Ko Ko. יש אומרים שזו הייתה השפעתו של סטרייהורן, כנראה בגלל היותו כותב שירי פופ כה מוכשר.

Black, Brown and Beige - מלחמת העולם השניה החלה והמצב הפך להיות קשה יותר. פחות הופעות, הגבלות בנסיעות ובהקלטות, חברי תזמורת שגוייסו כל אלה לא הקלו על אלינגטון. למרות כל הקשיים דיוק הצליח להרים בשנת 1943 הופעה בקרנגי הול. ההופעה כללה את היצירה השאפתנית שמטרתה הייתה לשחזר את ההיסטוריה של האדם השחור באמריקה. באופן מצער (ואולי זה קשור לכך שהימים היו ימי מלחמה) גם יצירה זו, כמו רבות מהיצירות רחבות היריעה של אלינגטון, לא זכתה, לא להצלחה ביקורתית ולא לאהבת הקהל. לפחות לא באופן מיידי. מה שהיום מוכר כמלאכת מחשבת כונה אז יצירה יומרנית. לקהל הרחב שחיפש מוסיקה לריקודים היה אכפת עוד פחות.

התזמורת הפכה להיות מאוד לא רווחית, כנראה אפילו שדיוק הפסיד כסף כשהחזיק אותה. הכל על חשבון התמלוגים שקיבל מהקומפוזיציות שלו. גם אחרי המלחמה המצב לא השתפר. בכל זאת אלינגטון הרגיש שזה מספיק חשוב לשלם כסף למוסיקאים שעבדו עמו על מנת שהמוסיקה שלו תזכה להיות מבוצעת כראוי. דיוק נהג לכנות את אנשיו

"Expensive gentlemen."

בשנות החמישים אלינגטון הרכיב את סקציית הסקסופונים שנשארה אתו עד 1968. היא כללה את הארי קארני וג'וני הודג'ס הותיקים, ג'ימי המילטון (שהיה מ 1943) וניגן בקלרינט וסקסופון טנור, ראסל פרוקופ (הצטרף ב 1946) סקסופון אלט ואחרון חביב, שחקן הרכש הצעיר (הצטרף ב 1950) פאול גונסאלווס. הודג'ס בילה תקופה ארוכה בגלות. החזרה שלו והחיבור עם גונסאלווס היו כנראה אחת הסיבות לכך שהביג בנד נולד מחדש במחצית השניה של העשור.

כאמור, בשנות החמישים מצבה של התזמורת היה קשה. לא רק שניגנה בפני קהלים שהלכו ופחתו היא גם זכתה לביקורות שליליות. הכל השתנה בפסטיבל בניו פורט ב 1956. Diminuendo and Crescendo in blue - שכלל סולו סקסופון מלא השראה וארוך במיוחד של גונסאלווס גרם להתלהבות אדירה בקהל ובסוף גם לקום על הרגליים ולהתחיל לרקוד. אני לא ממש מאמין בניסים ולא נראה לי שהופעה בודדת הייתה הופכת את מצב העניינים. אני סבור שהייתה אמת בכך, שדיוק ואנשיו היו מעט עייפים בתחילת שנות החמישים. אבל אלינגטון היה אמן אמיתי. תמיד בחיפוש מתמיד אחרי דברים חדשים גם אם לא ניתנים לאבחנה אבל מורגשים אינטואיטיבית ע"י הנגנים והקהל. לדעתי ההופעה בניו פורט היא רק דוגמה (מובהקת ומאוד חזקה) לכך שהוא חזר לעניינים אבל בכל מקרה מדובר בתהליך ארוך ולא מאורע חד פעמי.

אלינגטון ותזמורתו כאילו נולדו מחדש. לאנשים (קהל ומבקרים) נפל האסימון שמדובר בפנומן נדיר. דיוק זכה להערצה והערכה כמעט עיוורת מכל כיוון. בשלב הזה של הקריירה שלו הוא הרבה לכתוב של יצירות ארוכות - חלומו מאז ומתמיד.

Queen's suite - יצירה נהדרת שנכתבה בשיתוף עם סטרייהורן לכבוד מלכת אנגליה. יש מעט מאוד אלתורים בקטעים בסואיטה הזו אבל ברור שמדובר בג'ז. התזמור צבעוני ומתוחכם ואחד הטובים ביותר ששמעתי אי פעם.

Suite Saturday - לכל המלעיזים שאמרו שאלינגטון תפר יצירות ארוכות מקטעים קצרים בצורה מלאכותית - האחידות מושגת ע"י שימוש חסכוני במוטיבים מוסיקליים מועטים שחוזרים ומופיעים בחלקים השונים של הסואיטה.

Sacred Concerts - כאן המחשבה היא יותר לכיוון הקנטטה או המסה הקלסית (כמו של באך או הנדל). מדובר ביצירה דתית ארוכה, שכוללת גם הקראת קטעים מהברית החדשה. בקונצרט הראשון דיוק בנה פרזה משישה תוים שאמורים היו לייצג את ששת ההברות הראשונות בהן נפתח התנ"ך - In the be - gin - ning god. סה"כ בחייו הספיק להציג אלינגטון שני קונצרטים כאלה ועבד על השלישי כשמותו תפס אותו במאי 1974. בקונצרט השני הנושא היה חופש.

תמונה מתקופת הקונצרטים הקדושים

And his mother called him Bill - אלבום שהוקלט לכבודו של בילי סטרייהורן שהלך לעולמו ב 1967.

Far East Suite/ New Orleans Suite - עוד שתי יצירות נהדרות שקצרה היריעה מכדי לפרט עליהן. סואיטת הניו אורלינס לוקחת את דיוק אלינגטון חזרה לימים הראשונים בהם הקים את התזמורת והושפע מענקי ניו אורלינס.

אלינגטון הוא ככל הנראה המלחין/מעבד הפורה ביותר שידע עולם הג'ז, גאון מוסיקלי אמיתי. הוא לא היה עושה זאת בלעדי הכשרונות והגאונים האחרים שעבדו עמו במשך למעלה חמישים שנה אבל גם הם לא היו שווים הרבה בלעדיו. אני מופתע לגלות כל פעם מחדש פנינים בירושה המוסיקלית האדירה שלו.

אני מודה לברק ויס, אסף בן ישי ועידו שליט על הערותיהם לכתוב לעיל בפורום הג'ז של נענע. מצורפים קישורים לסקירות נוספות.

ברק ויס - לאורנס בראון והטרומבונים של אלינגטון

עידו שליט - הסיפור המלא של מועדון הכותנה

עמוד הבית/ כללי/ אלבומים/ ביג בנדים/ שלח מסר