דיזי גילספי והביג בנד שלו (1956 - 1958)

דיזי נולד ב 21 לאוקטובר 1917 בדרום קרוליינה ושמו המלא - ג'ון בירקס גילספי. אביו היה בנאי במקצועו אבל גם מוסיקאי חובב. בין שאר העיסוקים הוא היה ממונה על כלי הנגינה של הלהקה המקומית. כפי שדיזי מספר אביו רצה שמישהו מהמשפחה יהיה מוסיקאי מקצועי והכריח את האחים והאחיות שלו לקחת שעורי פסנתר ולהתאמן. אף אחד מהם לא גילה עניין רב במוסיקה. דיזי היה בן 10 כאשר אביו נפטר ולכן הוא לא זכה להנות מהשגיו של הבן הכי מוכשר למוסיקה מהמשפחה.

הכלי הראשון של דיזי היה טרומבון אבל לא להרבה זמן. בגיל 14 הוא החל להתאמן על חצוצרה שהייתה אצל אחד הילדים השכנים. תוך שנה כולם כבר הכירו אותו בתור אחד הנגנים הטובים באזור. בזכות כשרונו דיזי זכה במלגה ולמד בבית ספר מוסיקה באופן פורמלי (כולל קריאת תווים ותאוריה) כמו גם חקלאות. בגיל 17 סוף סוף הזדמן לו לרכוש חצוצרה שהייתה פרטית שלו. הוא זז יחד עם משפחתו לפילדלפיה ושם מצא את עבודתו הרצינית הראשונה בתזמורת של פרנק פיירפקס. אחד החצצרים שם היה צ'רלי שייברס; לעתיד משתתף בסצנת הביבופ ומושפע מאוד מגילספי, ונגן הקלרניט ג'ימי המילטון; לעתיד משתתף קבוע בתזמורת של דיוק אלינגטון.

האליל שלו באותה תקופה היה רוי אלדרידג' שניגן בתזמורת של טדי היל. ברגע שדיזי הגיע לניו יורק הוא ניצל את ההזדמנות הראשונה שהייתה לו כדי להיכנס להרכב הזה. בתזמורת הזו ג'ון הצעיר קיבל את הכינוי שנשאר איתו לנצח (Dizzy) וגילה לקהל הרחב את אישיותו החיננית והשובבה. האישיות הזו שהקסימה את הקהל עצבנה את שאר חברי הלהקה וחלק מהם אף נתנו אולטימטום לטדי היל שהם לא יצטרפו לסיבוב ההופעות באירופה אם דיזי גילספי יהיה שם גם.

לאחר החזרה מאירופה (1937) דיזי קיבל משהו שנקרא "כרטיס 802" שאפשר לו לנגן בלהקות המקומיות של ניו יורק ולהתפרנס בכבוד (45 דולר לשבוע) ואף לעזור למשפחתו. למרות שהוא אהב להיות הליצן של התזמורת הוא ניהל אורח חיים רגוע ומסודר (בשונה מהרבה נגני ג'ז אחרים) בלי לבזבז את הונו על זונות, סמים או אלכוהול. הוא גר בביתו של טדי היל ובזמנו הפנוי נהנה לשחק עם הילדים שלו.

ככל שהזמן עבר דיזי השתפר ועבר להיות חצוצרה ראשונה בהרכב. הוא תרם רעיונות לעיבודים (בעיקר head arrangements - כאלה שהלהקה זוכרת אותם בעל פה והם לא נרשמים בתווים, הם מורכבים בד"כ מחזרה על ריפים פשוטים שמנוגנים באוניסון בלי יותר מדי סיבוכים ע"י כל התזמורת או סקציות שלה).  כאשר בשנת 1939 הוא התארח בהקלטה של ליונל המפטון יחד עם בן וובסטר, קולמן האוקינס ובני קרטר בין השאר, הנגינה שלו הראתה הבדלים גדולים מהסגנון של אלדרידג' בעיקר בנטיה שלו לנגן מחרוזות ארוכות ומהירות של תווים (בד"כ בשמיניות פי 2 מהרבעים שהם הדופק הקבוע של הסווינג).

עוד שני שינויים חשובים שגילספי עבר באותה תקופה היו: מעבר לתזמורת של קב קלוואי, שהפכה להיות פרנסתו העיקרית וההשתתפות בג'ם סשנים במועדון חדש, שנוהל ע"י מעסיקו לשעבר טדי היל, בשם Minton's Playhouse. במועדון הזה דיזי זכה להשתתף בג'מים עם אנשים כמו לסטר יאנג, בן וובסטר, דון ביאס, ג'ימי בלנטון וצ'רלי קריסצ'יאן (האחרון היה משתתף כה נלהב בסשנים שהחזיק מגבר באופן קבוע במועדון). הלהקה הקבועה כללה את ת'לוניוס מונק בפסנתר וקני קלארק בתופים. היל העסיק את המתופף באופן מפתיע למרות שכמה שנים לפני כן העיף אותו מהתזמורת שלו בגלל "שניגן בצורה יותר מדי מודרנית".

מהותיקים שהגיעו למועדון דיזי למד הרבה על צליל ופרייזינג, מחברו בלהקה של קלוואי בשם מריו באוזה הוא למד הרבה על טכניקה ושיפר את הרגלי הנגינה שלו ויחד עם חבריו קלרק ומונק הם בנו את הבסיס ההרמוני לסגנון הביבופ. באחד הראינות דיזי הדגיש את החשיבות של תהליך גדילה נכון לנגן ג'ז שלדעתו מורכב מהשתתפות פעילה בביג בנדים וג'ם סשנים:

"They don't get the experience that they got when I was coming up - like the experience of big bands and going around jamming with all these different guys."

בהרכב של קב קלוואי דיזי פגש את הבסיסט מילט הינטון. יחד הם התאמנו בין הקונצרטים על הגג של Cotton club, מקום הופעתם הקבוע. הגיטריסט דני ברקר לעיתים הצטרף לחזרות הללו, שבהם הם ניסו כל מיני מהלכים הרמוניים חדשים ומשונים. חלק מזה הם הצליחו לשתול במוסיקה של התזמורת. קלוואי היה מתעצבן לעיתים קרובות מאוד מהנגינה של גילספי וההתנהגות שלו ולמרות זאת הכשרון של דיזי לא הוזנח בהרכב הזה - הוא קיבל הרבה מקום לסולואים והשתתף בהכנת העיבודים התזמורתיים. כל פעם שהוא היה מכניס את אחד הגילויים ההרמוניים שלו קב אמר לו להפסיק לנגנן את המוסיקה "הסינית" המוזרה הזו.

יום אחד באמצע אחת ההופעות כדור נייר לעוס פגע בראשו של קלוואי. האיש הביט בזעם על התזמורת והבחין בגילספי הצוחק. "הבירור" לאחר ההופעה היה אלים למדי עם התדרדרות למכות ואפילו שליפת סכין מצידו של דיזי. העניין הופיע בהרבה טורי רכילות של אותם ימים.

לאחר תקופה קצרה עם אלה פיטסג'רלד, שירשה באותו זמן את התזמורת של צ'יק ווב, ובני קרטר, דיזי הצטרף לתזמורת של נגן הפסנתר האגדי ארל היינס. שם הוא לראשונה החל לעבוד במשותף עם צ'רלי פרקר (למעשה היה להם מפגש קודם לכן בקנזס סיטי אבל הוא היה קצר מדי ולא ממצה). הרבה מוסיקאים בהרכב התקשו להבין את מה שגילספי עשה אבל התייחסו בכבוד ליכולת הטכנית שלו. הטרומבוניסט בני גרין בילה זמן רב בביתו בחקירת רעיונות מוסיקליים ואקורדים חדשים, כפי שהוא עצמו מספר:

"It was like going to school. I remember starting to ad lib around an eight bar thing he'd (Dizzy) written up. It opened up a new era for me. Then I started practicing things he'd tell me and before I knew it, I was ad libbing more and more."

הקומפוזיציה של גילספי "לילה בתוניסיה" קיבלה את שמה ממנהיג ההרכב והייתה אחד הקטעים הפופולריים שלהם. בני האריס (נגן חצוצרה הידוע בתור שותף להלחנת Ornithology עם צ'רלי פרקר) סיפר שהיינס, למרות שהיה נגן פסנתר נפלא, לא ידע מה קורה אצלו בחזרות. הוא הגיע כמעט ורק להופעות וזה אפשר הרבה חופש לנגנים הצעירים.

זו הייתה התקופה (סוף 1942 אמצע 1943) שבה פרקר כבר היה מוכר כנגן מעולה ואיש בעייתי. הוא סיים באותה תקופה את שהותו בתזמורת של ג'יי מקשן. היינס ניגש למקשן ואמר לו שהוא מוכן לשלם את כל חובותיו של הסקסופוניסט הגאוני כדי להעבירו אליו. בנוסף היינס רכש לו טנור מכספו האישי (זה היה הכלי שבו צ'רלי פרקר ניגן אצלו ולא אלט). תוך תקופה קצרה בירד היה חייב כסף כמעט לכולם בלהקה ומישכן את הסקסופון כדי להשיג כסף לסמים. היינס אפילו ביקש מג'יי מקשן לקחת אותו חזרה. יחד עם זאת ההכרה בכשרון שלו וביכולות הטכניות הייתה מעבר לכל ספק. בילי אקשטיין (הזמר בהרכב של היינס) היה עד למקרה שבו בן וובסטר הגדול שמע את ביצועיו של בירד בטנור. הוא ניגש אליו ואמר לו:

"That horn ain't supposed to sound that fast..."

...ולאחר מכן ובסטר הסתובב בעיר וסיפר לכולם שיש בחור חדש שיגרום לכולם להשתגע מהנגינה הנפלאה שלו בטנור.

פרקר וגילספי התאמנו הרבה ביחד ומצאו אחד בשני את השותף המושלם. כל אחד מהם זז באותו הכיוון באופן עצמאי כבר שנים, והם החליפו ביניהם רעינות על הרמוניה וקצב בחופשיות. יחד עם זאת ההרכב של היינס היה "קטן" מדי עבורם. דיזי היה הראשון לפרוש ובירד אחריו (שהות של 10 חודשים בסה"כ בתזמורת).

פריחת מועדוני הג'ז ברחוב ה 52 בניו יורק אפשרה לגילספי להשתחרר מעט מהצורך לנגן בהרכבים גדולים ולהשקיע יותר בהתפתחות של עצמו בסולואים יותר ארוכים וממצים. ההרכב שהוא הוביל יחד עם אוסקר פטיפורד סיפק לו עד 75 דולר לשבוע (מה שהיה מכובד מאוד ביחוד בזמן מלחמת העולם השניה). זו הייתה גם התקופה שבה בילי אקשטיין החל לאסוף כשרונות, שהוא הכיר אצל היינס להקמת תזמורת משלו. הוא רצה את גילספי בתור מנהלה המוסיקלי ובאופן טבעי ההרכב הזה הפך להיות הביג בנד הראשון שניגן ביבופ.

בנוסף לנגינה שלו בחצוצרה ועבודת הניהול גילספי ניגן בפסנתר ותופים כשהיה צורך:

"I don't know how to play the drums, but I know how they should sound!"

החל מהופעתה הראשונה ביוני 1944 ועד סיום הפעילות שלה ב 1947 ההרכב זכה לביקורות נלהבות. אקשטיין הפך לזמר פופולרי וקריירת סולו השתלמה עבורו הרבה יותר. פרקר שהיה בתחילה גם חלק מהתזמורת הזו היה מחוצה לה כבר בדצמבר 1944.

דיזי זכה להכרה בזכות הכשרון והאישיות שלו. ב 1945 המנהל שלו בילי שואו חשב שזה הזמן, שהוא יוביל ביג בנד משלו. ההרכב כלל את קני דורהם הצעיר, מקס רואץ', צ'רלי רואוז וג'ון אקשטיין (אישתו של בילי). הנסיון הראשון של דיזי להוביל הרכב גדול לא היה מוצלח. ראשית כל, הוא נלחץ מהאחראיות הכבדה שרבצה מעליו. לא עוד בדיחות וצחוקים באמצע הקונצרטים. הופעותיו קיבלו ארשת פנים רצינית יותר וחלק מהקסם שלו מול הקהל נעלם. סיבה שניה היא, הביג בנד היה מתקדם מדי ודיזי נתבקש כמה פעמים להחליף את הרפרטואר למשהו פחות מאתגר. כך העיבודים הטובים ביותר שלו עברו לגניזה.

בהמשך השנה ו 1946 דיזי חזר לנגן ברחוב ה52 ולהקליט. הוא השתתף בפרוייקט  Jazz at the philharmonic של נורמן גרנץ. המפיק הנודע אמר עליו:

"Jazz in New York stinks. Even the drummers on the 52nd street sound like Dizzy Gillespie."

הנסיון הבא שלו להוביל ביג בנד היה הרבה יותר מוצלח, ולא רק מבחינה מוסיקלית. גילספי היה הרבה יותר נינוח ומשוחרר. בזכות החן האישי וחוש ההומור הוא הפך להיות דמות נערצת. הכומתה שלו, משקפי "הבופ" וזקן התיש היו להיט באופנה. למרות שנראה שהפופוליזם היה חזק אצלו התזמורת הייתה מעולה. מבין המעטות שעשו מוסיקה מאתגרת עם עיבודים מתוחכמים ואילתורים שכללו את כל החידושים הטכנולוגיים של הבופרים.

כאשר צ'רלי פרקר פצח בקריירה עצמאית הוא נטה חזק לכיוון הרכבים קטנים. היו לו הקלטות עם ביג בנדים, כלי מיתר ומקהלות אבל כנראה שהעדפתו האישית הייתה - קומבו קלסי; פרונטליין של עד שני כלי נשיפה ורית'ם סקשן. דיזי לעומתו שאף כל הזמן להוביל הרכבים גדולים. כך הוא סיפר בשנות השישים:

"I'd like to have a big band again, but I don't want to go through that... If you think about it - where you gonna play if you had one? There's no place to play."

פרט לקשיים הכלכליים לדעתו של גילספי ביג בנד זקוק לזמן כדי להתגבש ולקבל זהות משלו. לתזמורת הזו בהחלט היה זמן מ 1946 עד הפירוק הרשמי ב 1950. לאט אבל בטוח השפה ההרמונית והריתמית של הביבופ חדרה גם לעיבודים של הרכבים גדולים. אחד הדברים האופייניים הוא הופעה של מעברים מלודיים מהירים וסבוכים (בסגנון הפרזות המאפיינות את פרקר וגילספי). בוצעו עבודות של מעבדים מהדור החדש כמו טד דמרון וגיל פולר. הגרעין של המודרן ג'ז קוארטט גם התגבש פה, אחרי שג'ון לואיס הצטרף (קני קלרק חברו הטוב ומילט ג'קסון כבר היו שם). הפופולריות של הלהקה בכלל ודיזי גילספי בפרט הרקיעה לשחקים והחצצר הרבה להופיע בתמונות בעיתונים ועל גבי עטיפות של ירחונים ושבועונים. הצירוף של נגן הקונגס צ'אנו פוזו הוסיף מימד חדש ודגש על מקצבים לטיניים והרמוניות אפרו - קובניות.

הופעה מוצלחת בקרנגי הול ובחירה ע"י Metronome בתור להקת השנה היו הדחיפה לשנה פעילה במיוחד - 1948. סיבוב ההופעות באירופה צלע במקצת בגלל סוכן רמאי אבל חזר למסלולו הטבעי במהרה. ג'יימס מודי בטנור וססיל פיין בבאריטון היו  הסולנים הפופולריים מבין כל חברי ההרכב. הביג בנד תועד על גבי תקליטים ע"י חברת Victor ומאוחר יותר Capitol.

דצמבר 1948: "המנוע" של הלהקה - צ'אנו פוזו - נרצח ביריות, כנראה בגלל חוב שלא שילם. המעבר לחברת הקלטות חדשה, פרישה של נגנים ותיקים ונפילה כללית במומנטום של כל הביג בנדים גרמו לכך ש 1949 הייתה שנה לא מוצלחת ובסופו של דבר להפסקת הפעילות של התזמורת. הנפילה לתזמורות הגדולות הורגשה באופן כללי ואפילו קאונט בייסי עבר לעבוד בקומבו. אנשים רבים מיהרו לקבור את הבופ, עד כדי כך שמו המקביל הייתה התזמורת של דיזי.

דיזי המשיך להיות פעיל מאוד בהרכבים קטנים לאורך כל שנות החמישים וניגן בהזדמנויות שונות עם "האח" הרוחני צ'רלי פרקר. שיתוף הפעולה שלו עם נורמן גרנץ החל מ 1953 הביא להקלטת דיסקים מעולים עם סטן גטס, סוני סטיט, רוי אלדרידג' ועוד. הרבה מהקלטותיו באותן שנים בחברת Verve הם אמירות מוסיקליות גבוהות באיכותן של נגן עם נסיון עשיר, שיש לו מה להגיד ויש לו הרבה בטחון ביכולות שלו.

ב 1956 בעזרתו של המעבד הצעיר קווינסי ג'ונס דיזי הקים פעם נוספת תזמורת גדולה, ולא רק בעזרתו... הממשל של הנשיא אייזנהאוור היה המקור למימון של ההרכב הזה והפך אותו לשגרירי רצון טוב במדינות כמו יוגוסלביה, טורקיה, פקיסטן, יוון, ובכלל סיבוב מקיף במזרח התיכון ואמריקה הלטינית. בין הנגנים המעולים שעברו בשורות של הביג בנד היו לי מורגן וג'ו גורדון (שניהם זכו לנגן את הברייק של גילספי בקטע הדגל "לילה בתוניסיה"), נגנית הטרומבון מלבה ליסטון, פיל וודס הצעיר באלט, בילי מיטצ'ל בטנור, בני גולסון בטנור ולאחר מכן גם כמלחין ומעבד, וינטון קלי וקני ברון בתקופות שונות בפסנתר ועוד רבים וטובים.

הביג בנד היה מוצלח מכל הבחינות וסיפק תעסוקה ופרנסה לדיזי באופן רציף כמעט עד שנת 1958. חלק מהמבקרים טענו שההרכב משנות ה 40 היה יותר רענן ואנרגטי אבל לאף אחד לא היה ספק שמבחינת יכולת ביצוע ורמתו האקדמית ההרכב הזה היה ברמה גבוהה יותר. דיזי עצמו ציין בשנות השישים שזה היה הביג בנד האהוב עליו.

"The last one had something that the other ones didn't have. The other ones had a lot of enthusiasm but they were a little rough around the edges. The last one had bought."

בתאונה שקרתה במסיבת יום הולדת לאישתו לוריין בשנת 1954 התעקם הפעמון  החצוצרה של גילספי כלפי מעלה. למרות שדיזי כעס על זה בהתחלה ואף ביקש לתקן את החצוצרה, מאוחר יותר הוא התרשם, שהצליל זרם יותר טוב עם הפעמון כלפי מעלה. הוא הזמין חצוצרה כזאת במיוחד בשבילו וב 1956 כל סקציית החצוצרות ניגנה כך. דיזי טען, שכאשר הם מסתכלים לתווים הצליל שלהם במקום לברוח למטה ממשיך להיות מופנה לקהל.

התפקיד של דיזי בביג בנד הוא יותר סולן מוביל ואיש רעיונות - הכוכב או דמות המפתח אם תרצו. הוא לא אהב להתעסק במיוחד עם עיבודים למרות שאמר, שעבור הביג בנד הזה הוא הכין כמות של 8 בערך. המנהל המוסיקלי הרשמי היה קווינסי ג'ונס המוכשר (שתרם הרבה מאוד גם ל New testament של קאונט בייסי) אבל גם מלבה ליסטון, בני גולסון וארני וילקינס תרמו בכתיבה. כל ההשגים והיתרונות של ביג בנד שמנגן בופ נמצאים פה. רמה טכנית גבוהה ביותר של כלל הנגנים מאפשרת להם ביצועים מושלמים למעברים המסובכים ביותר. האלמנט האפרו קובני בקטעים כמו Tin Tin Deo, Yo No Quiero Bailar נשמר. מחוות לענקי הג'ז המודרני כמו טד דמרון (ביצוע ווקאלי מעולה - If you could see me now) בני גולסון (Whisper not, Stablemates, I remember Cliford מבין הקטעים היפים ביותר שהוא כתב) והוראס סילבר - Doodlin.

הקטעים האהובים עלי זה הבלוז מלא העוצמה The Champ עם האינטרלודיה המותחת והבלדה Stella by starlight. "סטלה" אחד השירים האהובים עלי מהרפרטואר של הסטנדרטים בגלל המבנה ההרמוני המקורי שלו, כאן מקבל עיבוד מתוחכם ומלא השראה. החלק האמצעי שפתאום סוטה מהמנגינה כל כך מקורי ויפה שהוא מוסיף תוכן חדש לשיר.

ניתן למצוא את  הביג בנד הזה בכמה תצורות אבל בטח המועדפת היא Birk's Works: Verve Big Band Sessions - למעלה משעתיים וחצי של הקלטות אולפן מההרכב הזה. אפילו הטייקים החלופיים לא מצליחים להרוס את החויה המוסיקלית של הקטעים הללו.

זו הייתה הפעם האחרונה שדיזי הוביל ביג בנד בצורה קונסיסטנטית ולמשך זמן ארוך כל כך. הפעילות שלו בהמשך הייתה ממוקדת בעיקר בהרכבים קטנים. הפורמט שבו בס חשמלי וגיטרה החליפו בס אקוסטי ופסנתר הפך להיות חביב עליו. ביג בנדים היו רק במקרים מיוחדים.

ומשהו נחמד לסיום כדי להחיות את רוחו של דיזי:

"I'm sorry we are little late in getting started this evning, but, you see, we just came from a very, very important show. The Ku Klux Klan and the John Birch Society were giving a benefit for the Catholic Youth Organization and the B'nai Brith. It was held in the Harlem YMCA... so you can see, we're lucky to be here at all."

עמוד הבית/ אלבומים/ כללי/ ביג בנדים