הסיפור המובא כאן לפניכם הוא למעשה ספר משפחה שנכתב על ידי שני אחים נפתלי ושמואל פירסט בשנת 1999. ספר המשפחה מספר את סיפורה של משפחת פירסט הכוללת אב, אם ושני ילדים קטנים החל משנות ה - 30 בסלובקיה, דרך הקורות אותם בתקופת השואה במחנות הריכוז וההשמדה, צעדת המוות ועד השחרור והעלייה לארץ.
כל האירועים המסופרים אמיתיים ומובאים כאן על מנת להנציח את כל שקרה. זהו ניצחונם של משפחת פירסט.
|
|
|
שמואל ונפתלי פירסט |
דברי פתיחה - נפתלי
המלחמה הארורה, מלחמת העולם השניה הסתיימה לפני כחמישים שנים.
תקופה של שני דורות.תקופה בה התבגרתי ואני כבן ששים וחמש.
בארץ השתתפתי באופן פעיל בעוד שלוש מלחמות.
התחתנתי עם רותי הילמן .לאחר 13 שנים נפרדנו.
בשנת 1957, נולדה לנו בת רונית, נשואה לאהוד ביברינג . בזכותה
יש לי ארבעה נכדים: תום, מיקה, יואל ומיכאל.
הזיכרונות והרגשות כלואים בתוכי יותר מחמישים שנים. רק במקרים
בודדים ולאנשים מסוימים, סיפרתי חלק קטן מאותן החוויות, שבהן התנסיתי בילדותי.
לא פעם דובר במשפחתנו על הצורך בתיעוד התקופה והזיכרונות, אך לא
עשינו זאת. כנראה שלכל עשייה קיים תהליך הבנה והבשלה משלה. אצלנו תהליך זה נמשך
חמישים שנים.למחשבות ולזיכרונות היה כנראה צפוף במוחי, המאבד מכושרו לזכור והן רצו
להשתחרר .
שינוי הגישה בארץ לאנשים כמונו, הבקשה של בתי רונית, וההסכמה של
שמואל, הביאה אותנו לכך, שאנו מעלים את תולדות המשפחה על הכתב.
לפני שאנחנו מתחילים את הסיפור הארוך והמפותל הזה, ברצוני לגעת
בקצרה במספר נושאים, שהיו ושעודם מאוד משמעותיים, מבחינתי.
ראשית, חשוב לי לציין, שלמרות שאני רגשן ובוכה די בקלות, דווקא
במשך כל תקופת המלחמה, לא זכור לי שבכינו לא הילדים ולא ההורים. קשה לי להבין זאת.
גרמנים – אני מתעב את הגרמנים מן התקופה ההיא, ובפרט
את לובשי מדי ה- S.S
וגסטאפו. לא מצאתי לנכון ששמם יהיה כלול בדפים אלו.
שואה – מלה שהשימוש בה נהפך ליומיומי להגדרת
אירועים שונים ומשונים בתדירות. כך שאיני מוצא בה את העוצמה הראויה .
ניצולים – כי אינני ניצול. ניצול הוא אדם שלא השתתף
באירוע, שלא היה שם. למשל, ילד נוצרי ממונקו או משוויץ, שלא ידע מלחמה מה היא.
אנחנו שרידים. אנחנו הגחלים, שלא נשרפו בשריפה הגדולה.
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
