הערה חשובה: כל הדברים הנאמרים באתר הם
בבחינת דעות בלתי מוסמכות הנאמרות כנקודות למחשבה
איך דיון אחד יכול לעורר שערוריה כה אדירה שתוביל למהפכה חברתית
ולמיגור השחיתות?
נניח שבדיון תקשורתי מומחים
שונים יביעו דעה שהיקף השחיתות במדינה הוא 20%, 30%, 50%, ושמימדי השחיתות במדינה הם לדעתם:
10, 20, 50 מיליארד ש"ח בשנה -
יזרקו מספרים, איך זה יצית שערוריה מטורפת שלא תוכל לרדת מסדר היום?
שאלה קשה, התשובה לא תהיה פשוטה. היא מחייבת חשיבה
החורגת מן החשיבה הקונבנציונאלית, נכונות ופתיחות מחשבתית מיוחדת. עד
כאן התנצלויות, כעת ניגש למשימה.
אילוסטרציה:
ניעזר בדמיון מודרך:
נדמה את השיח הציבורי במדינה לדיון באולם חשוך. הקהל מתבונן על הבמה, במרכזה סביב
שולחן מואר יושבים מומחים שונים, חוץ מהשולחן הכל חשוך. איש התאורה (שהוא כמובן
לא אשם בשום דבר, הוא בסה"כ איש תאורה) מכוון את זרקורו לכיוון מסויים,
רואים מה שרואים, והפאנל מתחיל לשוחח על מה שנגלה. לאחר מכן איש התאורה מפנה את
זרקורו לכיוון אחר, ופאנל המוזמנים משוחח על הנושא החדש. וכך הדיון הציבורי
ממשיך ומתנהל מדי יום
ביומו.
הקהל באופן טבעי רואה רק את מה שהוא רואה. אין לו מושג לגבי מה שהוא לא רואה, הוא לא יודע שזה קיים, אם בכלל.
יום בהיר אחד איש התאורה מכוון את הזרקור לכיוון חדש. מה יקרה? באופן טבעי הקהל סבור / משוכנע / יודע
שיראה "עוד משהו" כפי שקורה תמיד. איש אינו יודע מה באמת יתגלה, כי
אף פעם לא התבוננו שם בצורה מסודרת. לכאורה אין צורך בכך, שהרי לתומנו אנו
בטוחים שבסה"כ אנחנו די מכירים את התחום. הקהל משוחח עליו רבות בינו לבין עצמו,
פעמים רבות כשמאירים לידו בלאו הכי נחשפים חלקים ממנו, לצורך מה יש למקד עליו את הזרקור באופן מיוחד?
מיותר.
אבל, הנה יום בהיר אחד זה קורה, פתאום הזרקור מכוון בדיוק לשם. ומה רואות עינינו?
אפשר רק לנחש, הנה הניחוש שלי: לדעתי נראה פרה קטנה, צמוקה, שדופה, לצווארה צמודה עלוקה
ענקית (פי עשר מגודל הפרה עצמה). הפרה כל הזמן מתחננת אליה: "עזרי לי,
אני לא יכולה יותר", והקרציה עונה בהתלהבות: "אין שום בעיה, אני כבר עוזרת לך, אל
תאבדי את התקווה". למרבה הפלא היא אף פעם לא מצליחה לעזור לפרה, היא
מצליחה לעזור אך ורק לעצמה.
הקריקטורה דומה אך לא מדוייקת. אני חוזר שוב: עלוקה ענקית צמודה לפרה קטנטנה. זו תמונת המצב האמיתית (לעניות דעתי) של המציאות החברתית
הישראלית. הנמשל: האליטות מוצצות את המדינה, מספרות לאזרחיה שכבר, אוטוטו
תיכף הן עוזרות להם, אבל משום מה הן מצליחות לעזור רק לעצמן. מימדי היניקה
עצומים (בלשון המעטה). מי שסבור שמדובר בסדר גודל של כ- 40% שחיתות מערכתית הוא
לא מגזים בטירוף, הוא תמים. התשובה הנכונה היא: 90% וככל הנראה אף יותר. מי
שחושב שמדובר בכ 10 מיליארד ש"ח בשנה אינו מגזים בטירוף, הוא תמים.
התשובה
הנכונה היא ככל הנראה סדר גודל של כמאה מיליארד ש"ח בשנה,
לא כולל ההשלכות הנלוות כמו מוות
מסרטן מיותר, סבל המוני מעוני מיותר, איכות חיים עלובה, איכות סביבה של ביב
שופכין, איכות שלטון רקובה, התדרדרות ערכית לרמה של
סדום ועמורה, התפוררות החברה, מגיפת הונאות ואלימות, קריסת ביטחון הפנים, קריסת
משק העבודה, קריסת החינוך, הבריאות, הכלכלה, קריסה חברתית כוללת ואלמנטים נוספים שאינם ברי מדידה - עד כדי סכנה להכחדת
המדינה.
מהי האמת?
הבעתי את דעתי כאזרח פרטי, עם כל הכבוד לי דעתי איננה נחשבת. נכון מאוד, אדרבא ואדרבא - אני
אינני יודע, אבל גם את/ה
לא. איש אינו יודע וזו בדיוק הנקודה: אין מידע מוסמך! אם עובר אורח חפצה נפשו הוא זורק את חוות דעתו,
אם לא - לא. הנושא מופקר לשיחות סלון. לא כך אמורים להתנהל העניינים במאה
העשרים ואחת, מאז ימי הביניים היינו אמורים להתקדם קצת...
הבה
נקרא לילד בשמו: תחום תרבות השלטון הוא חור שחור אחד ענק! את המידע
הרשמי בתחום ניתן לסכם במילה אחת: שום, כלום, מאום, נאדה, גורנישט, אפס (בריבוע). אין
מידע מוסמך, אין מספרים, אין גרפים, אין אפילו הערכות אינטלקטואליות! כמה נשים
מוכות שלא מתלוננות? יש
הערכות מומחים. מה מימדי השחיתות? אין. למה? ככה. למזלנו התנדב ד"ר
זליכה והביע את עניות דעתו: כעול הביטחון (כ-
50,000,000,000 ש"ח). אמר ונשאר בחיים. הוא צודק? הוא טועה? מה חושבים
האחרים? חפש מי ינענע אותך, אין עם מי לדבר. הנושא לעולם אינו עומד על הפרק.
באנו חושך לגרש.
יודעים או לא יודעים?
מתחילים להבין? אין תמונה כללית, אנחנו מסתובבים בעלטה! התרגלנו אליה,
איננו מרגישים בחסרונה, אבל היא שם. המדהים הוא שנורא קשה להוכיח לאנשים שהם לא
יודעים. לך תשכנע אנשים שהמידע הזה חסר. זה ממש מגוחך: אי אפשר לשכנע אנשים שהם
לא יודעים. תשובות נפוצות: "אל תדאג - יודעים, אתה לא יודע - המדע יודע, אי אפשר
לדעת, לא צריך לדעת"... אנשים לא קולטים שהם לא יודעים. הם התרגלו לכך שהנושא
שייך לתחום הבעת הדעות המזדמנות, ולא קולטים שהוא שייך לתחום המדעי ו-או הממלכתי,
הרשמי / המוסמך של נתונים / עובדות, שחברה מודרנית חייבת לדעת על המציאות החברתית שלה.
תמונת מסך, לקוח מ-
Ynet. "תקציב השחיתות" כתקציב הביטחון - האם יכול
להיות שהוא יודע על מה הוא מדבר? בואו נדבר על זה.
תמונת מסך, לקוח מ-
Ynet. המדינה "תורמת" עשרות מיליארדי ש"ח
בשנה למען הפשע המאורגן - האם יכול להיות שהוא יודע על מה הוא מדבר?
אם נבדוק את הסקטור הציבורי יתכן ונגלה
זוועות. אבל כדי לבדוק צריך "לשבת על הזנב": לחקור ולחזור, לנבור ולדוש,
להסיק ולהתקדם. כלומר להשאיר את הנושא נון סטופ על סדר היום. זה לא יקרה אלא אם
כן הציבור יחטוף הלם ממימדי השחיתות, אלא שיש בעיה קטנה: תמונת מצב מוסמכת -
אין בנמצא.
הדבר היחיד שיש זה הדירוג של ישראל בסולם השחיתות העולמי. מה זה נותן לנו?
כלום. יש אפילו הסבורים שמדובר בבלוף,
אבל גם אם הדירוג היחסי נכון, מה הנתון הבינלאומי הזה נותן לנו על תמונת המצב
הפנימית? שום דבר. אנו חיים באשליה שהנושא נמצא תחת טיפול: יש מדדים
בינלאומיים, יש תנועה לאיכות שלטון, יש עיסוק תקשורתי די מאסיבי ומתיש בשערוריות שחיתות
הצצות חדשות לבקרים. הכל אשליה, מסך עשן, ערפל קרב שמסתיר מאיתנו את העובדה
הפשוטה: בנושא תרבות / איכות השלטון אנחנו לא יודעים כלום!
יש עם הבורות הלאומית הזו רק בעיה אחת קטנה: ככה לא בונים חברה!
פילוסופיה מעשית
כמה מילים על פילוסופיה בגרוש (במקרה שלנו כנראה קצת יותר יקרה - טריליונים): תפקידה
של הפילוסופיה להטיל ספק. מרוב התלהבות מעצמם הפילוסופים רצו קדימה
כל כך מהר, שהם שכחו להטיל ספק בדברים הכי אלמנטריים: למשל, האם באמת מי
שהחליט שמקומה של "תרבות השלטון" הוא אך ורק לשיחות סלון - צדק?
התרגלנו, ההרגל מסמם. כל פילוסוף מתחיל יודע שהבעיות ימצאו בדיוק במקום בו
מתייחסים לנושא כאל מובן מאליו.
הפילוסופים המכובדים הללו מרחפים באטמוספירות כבר הרבה מעבר לרקיע השביעי - אבל
את "קשר
האליטות" הם פיספסו. כ- 100% מן הנורמות במשק פועלים לטובת האליטות על חשבון
הציבור!!! - איש אינו מצליח להבחין בכך. כל יום מתווספות עוד אינסוף הוכחות לכך, יש כבר
אינסוף אינסופים של הוכחות לכך שהמדינה מתנהלת כאילו היא עסק פרטי של האליטות,
כולם "יודעים" את זה, כולם בטוחים שהם מבינים את זה, ואף אחד לא מצליח להבין מה
שהוא מבין.
צריך להבין איך אנחנו נראים: חבורת נמלים מסכנות שפיל דורך עליהן והן צועקות איי
איי, אצות רצות אנה
ואנה בתקווה למצוא ישועה. אחת בודקת את זנבו ואומרת: זה יצור כמו מטאטא, השניה
את רגלו: זה כמו עמוד, השלישית את החדק: זה יצור דמוי צינור. כל אחת מנסה להביא
עוד מידע על היצור הנורא הזה, ואף אחת לא מעלה על דעתה לעלות על כדור פורח
ולהתבונן מגבוה על המתרחש. ברגע שנעשה זאת מיד הכל יהיה ברור משום שכל
האינפורמציה (העודפת והגודשת מעל ומעבר) כבר מזמן בידינו. כולם כ"כ עסוקים במאמצים
עילאיים למצוא עוד ועוד ועוד ועוד עצים, למי יש
פנאי לחפש את היער... מספיק לקושש עצים! פעם אחת צריך לחבר את
הפסיפס ולגבש תמונת מצב. פעם אחת - זה מה שנחוץ.
מי נגד מי? מה הם כוחותנו? מי האויב? מהי עוצמתו? מהן נקודות התורפה שלו? לא
קופצים
להסתער לפני שיודעים על מי. נלחמים בשחיתות - מי זו השחיתות? הון-שלטון
- מה זה בדיוק? לרוץ קדימה זה חשוב, לדעת לאן - לא פחות. לנופף חרבות באפילה
מתוך תקווה שאולי זה יפגע - כך לא נגיע רחוק. אולי יש "חפרפרות"? אולי מי
שחשבנו שהוא לנו, הוא בעצם לצרנו? אולי התקשורת עם האויב? אולי מערכת שלטון החוק
היא בעצם עם האויב? אולי האקדמיה עם האויב? אולי כולם עם האויב? אולי ההמונים
נותרים לבדם מול כל האליטות? לא במקרה כ"כ קשה לנצח את השחיתות, יכול להיות
שהיא הרבה יותר חזקה ממה שחשבנו. מודיעין לפני קרב זה לא בהכרח מותרות.
מצד אחד העלטה אכן משחקת לידי האויב, מצד שני היא המחסה היחידי שלהם. ברגע
שידליקו את האור יחשף קלונם, מיד הם ינסו להסתיר את ערוותם אך ללא הועיל. כל
שצריך לעשות הוא בסה"כ לומר: "חיים, תדליק את האורות בבקשה", ובאותו הרגע כל
המעצמה האדירה הבלתי מנוצחת הזו כביכול נמסה כבובות שעווה בשמש, ממש כמו המכשפה
מארץ עוץ. כולם יודעים שאין פתרון קסמים. בוודאי שאין, למהלכים בחשיכה שום דבר
לא יעזור, אבל יש דבר אחד קטן שכן יכול לעזור: להדליק את האור. איך לא חשבו על
זה קודם...
דוגמה נוספת: כדור הארץ - עגול? שטוח? יש בו יבשות? אוקיאנוסים? בתקופת גלילאו
לא ידעו, אנחנו יודעים. כמו קולומבוס אנחנו מנסים לגלות אמריקה, שולחים אוניות
לגלות איפה אנו חיים, כל פעם מגלים עוד פיסת יבשה. זה פרימיטיבי! פעם אחת
שולחים לויין לחלל, וזהו. מהם מימדי השחיתות בישראל? אף אחד לא יודע! דיון
ציבורי בנושא תרבות השלטון בישראל כמוהו כלוויין השולח זרקור לכיוון כה"א ואנו
יושבים ומנסים לפענח את המימצאים.
נקודה פילוסופית נוספת: כיצד יתכן שדיון בתקשורת יעורר סערה אדירה, בשעה
שכל הזמן מברברים בתקשורת ולא קורה כלום? התשובה היא: נושאים רגילים הם נושאים
רגילים, אבל ברגע שעולה לדיון ציבורי נושא מסוג "בגדי המלך החדשים" - מה שקורה
ש"מידע" שהיה ידוע לכל ברמה של "מתחת לשולחן" עומד "על השולחן". זה פיצוץ. הנס
כריסטיאן אנדרסן הבין את זה, הוא לא כתב את האגדות שלו רק לילדים. למשל:
האם הסכם
אוסלו היה מחדל? כולם יודעים שהוא היה מחדל, אבל עד שהשאלה לא תעלה
רשמית על השולחן - כל אחד יכול להמשיך "לדעת" מה שהוא רוצה.
לדידנו רלוונטית
השאלה: האם מדינת ישראל תקינה או מושחתת? רשמית (ביחד) - כולם "יודעים" שהיא
תקינה, אופרקורד (לחוד) - כולם
יודעים שהיא כבר רקובה ומושחתת
מן המסד ועד הטפחות. ברגע שהשאלה תעמוד על השולחן - הדעה הבלתי מוסמכת הופכת
למוסמכת, התוצאה: אשליית השלטון התקין קורסת. אובדן אמון רשמי בכל המנגונים.
לכן נאמר: לפעמים חשוב יותר לשאול את השאלות הנכונות מאשר לדעת את התשובות
הנכונות לשאלות הלא נכונות.
אגב, רק מי שינסה לפעול למען דיון כזה יבין כמה בלתי אפשרי ליישמו. לכאורה כולם בעד:
"כן כן,
בטח, לא עכשיו מחר-כך, פועלים במרץ בלי רעש וצלצולים, למה לא, בוודאי
שבטח". תוצאה סופית - לא יהיה. דיון כזה לא יהיה! אני יודע את זה.
תוצאת הדיון המצופה
התובנה החברתית הקולקטיבית / רשמית / מקובלת תהיה לבסוף כך: הגולם קם על יוצרו,
המנגנונים שהקימה החברה כדי לשרתה החליטו משום מה שהם מעדיפים במקום לשרת את
החברה, שהחברה תשרת אותם. הם עשו יד אחת ביניהם (לא בכך שהתכנסו כולם באישון
לילה באיזה מרתף אפלולי, אלא בהבנה שבשתיקה על פי זהות אינטרסים). מדי פעם הם "עושים
קולות" כאילו הם באמת מנסים לנהל את החברה, אבל למרבה הצער משום מה הם מצליחים
לעזור רק לעצמם.
לא בכדי המציאות נראית ככפפה ליד לידי קובעיה. לא בטעות המדינה הפכה להיות
מדינת כל בכיריה ועשיריה. לא במקרה היא מתנהלת כגן עדן של הפקרות לחזקיה
וגהינום של הפקרות לחלשיה. כמאה אחוז מן הנורמות על פיהן פועל המשק פועלים
לטובת האליטות על חשבון הציבור, לא צריך להיות מומחה לסטטיסטיקה כדי להבין שמאה
אחוז הינו מובהק דיו. קשר האליטות יחשף.
הם עושים מה שבא להם ואנו זועקים - זו חלוקת התפקידים. הם מרשים לנו לבכות,
להוציא קיטור, משפדים לנו מפעם לפעם איזה מושחת תורן על הגריל כדי שנחשוב שהם מנסים
לתפקד, וכך העסק איכשהו סוחב. הם יודעים שבשורה התחתונה אנו חסרי אונים כי הכל בידיהם: ההון,
השלטון, התקשורת, החוק, האקדמיה, הכל. מי שלא נכנע לחוקי המשחק וחובר אליהם
נבעט בלי סנטימנטים מיותרים החוצה ואף עלול להיות נרדף עד אומללות. להביס אותם
בלתי אפשרי! הדילמה היא: האם תצטרף
לחגיגה ותהנה גם אתה מתפנוקי גן עדן על חשבון הציבור, או
שתחטוף ותסבול נורא? תבחר...
כך הכלבים נובחים והשיירה עוברת.
הימים חולפים, ממשלה מתחלפת, אבל תרבות השחיתות לעולם נשארת. זהו אכן הפשע
ה(כמעט) מושלם. כמעט...
אנשים אינם מודעים לכך. זהו יתרון החשיכה: יכולה להיות מעט שחיתות, יכולה להיות
רבה, יכול להיות ריקבון טוטאלי, מה האמת? לא נוכל לדעת לפני שננסה לברר את
התמונה הכללית. בכך חשיבותו של דיון תקדימי העוסק בנושא שמעולם איש לא עסק בו,
לא חש ולא חשב שיש צורך לעסוק בו. היינו: נסיון של הפרטים בחברה (בלי "טובות"
ממוביליה) לשרטט לעצמם בעצמם את תמונת המצב הכללית של תרבות ו-או איכות השלטון
בחברה בה הם חיים. אם נחכה שהאליטות בעצמן יואילו בטובן לפזר את האפילה עבורנו
ניאלץ לחכות עוד הרבה, הרבה, הרבה, הרבה זמן (וגם אז זה ידחה עוד קצת)...
שורה תחתונה
תכלס,
כיצד אם כן יסייע דיון ציבורי בנושא תרבות ו-או איכות השלטון בישראל לפריצת
המהפכה החברתית הנדרשת?
א. יהיו כאלו שיאמרו: האמת היא כזו, אחרים יאמרו
האמת היא אחרת. אלו יאמרו 10% מהמערכת מושחתת, אלו יאמרו 90%, אלו יאמרו
מקסימום מיליארד ש"ח בשנה, אלו יאמרו מאה מיליארד ש"ח בשנה. יפתח
מקום להמשך דיון.
ב. גם אם יהיה קונצנזוס על כך שהשחיתות היא קטנה יחסית ואם יטפלו בה כראוי יהיו
בסה"כ פחות מאה אלף משפחות רעבות, יתכן ותעלה התמיהה: מדוע אין עיסוק
ציבורי בשאלה: האם המדינה באמת עושה הכל במאבקה בשחיתות?
ג. הציבור יוכה בסנוורים. גם אם יהיו בו כאלו שידברו על מימדי שחיתות נסבלת,
ישמעו גם קולות האומרים בריש גליא שמדובר בריקבון כולל וביניקה תקציבית עצומה שאינה
מאפשרת למדינה לתפקד. יקשה לעבור על כך לסדר היום.
ד. הזעם הציבורי העצום עשוי להתפרץ. אם תהיה התחסדות והקונצנזוס יהיה סביב
שחיתות נסבלת: הציבור מיד ירגיש ויזעם: "מנסים לעבוד עלינו". אם הקונצנזוס יהיה
סביב שחיתות בלתי נסבלת - על אחת כמה וכמה.
ה. תהיה לגיטימציה לחשיפת שחיתויות. אנשים יתחרו זה בזה בנסיון לחשוף כמה המצב
עוד יותר רקוב. תפתח תיבת פנדורה שכבר לא יהיה ניתן לסגור אותה, מימדי
הסירחון לא יוכלו להשאיר את הציבור אדיש.
ו. תיחשף הבורות, האור ידחה את החושך. ברגע שתתחיל להתקבל תמונת מצב
ראשונית ומעורפלת של תרבות השלטון תורגש אי הידיעה. החור השחור הענק ישאב לתוכו
עיתונאים ואנשי מדע רבים שלא יוכלו להמנע מלעסוק בו.
ז. יפתח פתח לעיסוק אינטנסיבי במושגים כמו "קפיטליזם
חזירי", ו"קשר
האליטות". מה בדיוק מסתתר מאחוריהם? אולי שמענו אותם פה ושם, אבל דיון כזה
יגרה את המחשבה - אולי אנחנו בעצם רחוקים מלהבין את מלוא מימדי השפעתם.
ח. יתכן שתהיה הכרה בכך שהמדינה כבר רקובה ומושחתת מבסיסה, יש קשר
הון-שלטון-עיתון-חוק-אקדמיה ועוזריהם, היינו "קשר אליטות", כל הפרדת הרשויות
ישראבלוף אחד גדול. התוצאה: אובדן אמון טוטאלית - מהפכה חברתית.
לסיכום:
כדי להתחיל לעסוק בנושא מסויים צריך את המסמר הראשון שיתקע בסכר. המסמר הזה הוא
דיון ציבורי אחד בנושא תרבות / איכות השלטון בישראל. מעולם לא היה פתרון קל
יותר לבעיות קשות יותר. דרוש אותו מן העיתונאי הקרוב אליך, כי אם לא תדרוש הוא
לעולם לא יהיה. אין ספק ש"שקשוקה" יכולה להיות
מתאבן מצויין לדיון שכזה בחדר האוכל החברתי
שלנו. בתיאבון.
הערת שוליים:
היה וטעיתי, אז מה? האם הנושא לא ראוי לדיון? אין בו עניין ציבורי? רעיון יקר? מסובך?
ראוי, חשוב, רלוונטי, פשוט, לא עולה אגורה - למה מחכים? בואו נבצע אותו, אחר כך נהיה
חכמים יותר. אם לא יועיל - לא יזיק. ויפה דקה אחת קודם.
* חזרה לדף
קודם (קישור פנימי)