פרק 7
ביום החמישי, שוב, כמו תמיד, היה זה הודות לכבשה, שסוד זה בחייו של הנסיך הקטן נגלה לי.
לפתע פתאום, בלי שדבר יוביל לכך, כאילו השאלה נולדה מתוך הגיה ממושכת אודות בעיה, הוא שאל:
"כבשה, אם היא אוכלת שיחים קטנים, האם היא אוכלת גם פרחים?"
"כבשה", עניתי, "אוכלת כל מה שנקרה בדרכה".
"גם פרחים שיש עליהם קוצים?"
"כן, גם פרחים שיש עליהם קוצים."
"אם כך, הקוצים, מה תועלת בהם?"
לא ידעתי. באותו רגע הייתי עסוק בנסיון לשחרר בורג שנתקע בתוך המנוע שלי. הייתי מודאג, כי התברר לי שהתקלה במטוסי חמורה ביותר. נותרו איתי רק מעט מי שתיה, וחששתי מן הגרוע מכל.
"הקוצים - מה תועלת בהם?"
הנסיך הקטן לעולם לא הניח לשאלה, אחרי ששאל אותה. באשר לי, הייתי מוטרד מן הבורג ההוא, ועניתי לו בתשובה הראשונה שעלתה במוחי:
"הקוצים אין בהם תועלת. לפרחים יש קוצים כדי להכעיס!"
"אוֹה!"
השתררה שתיקה. ואז התפרץ כלפי בזעם ועלבון:
"אינני מאמין לך! פרחים הם יצורים חלשים. הם תמימים. הם מגינים על עצמם ככל יכולתם. הם מדמים בנפשם שהקוצים שלהם מפחידים..."
לא עניתי. באותו רגע אמרתי לעצמי: "אם הבורג הזה לא יסתובב, אכה אותו החוצה בפטיש."
שוב הפריע הנסיך הקטן למחשבותי:
"ואתה באמת מאמין שפרחים..."
"או, לא!" צעקתי. "אני לא מאמין בכלום! עניתי לך בדבר הראשון שעלה במוחי. אני עסוק עכשיו בדברים חשובים!"
עיניו ננעצו בי בהשתוממות. "דברים חשובים!"
הוא התבונן בי שם, הפטיש בידי, אצבעותי שחורות משמן מנועים, רכון על גבי חפץ שנראה לו מכוער עד מאד.
"אתה מדבר כמו מבוגרים!"
נכלמתי, אבל הוא המשיך ללא רחמים:
"אתה מבלבל הכל...אתה מערבב הכל..."
הוא היה אחוז חימה, והטיח את תלתליו הזהובים ברוח.
"אני מכיר פלנטה אחת שגר בה איש אחד אדום פנים. הוא מעולם לא הריח פרח. מעולם לא התבונן בכוכב. מעולם לא אהב אף אחד. מעולם לא עשה משהו בחייו, מלבד לחבר מספרים. וכל היום הוא חזר ואמר בדיוק כמוך: 'אני עסוק בדברים חשובים!' זה גרם לו להתנפח מרוב גאווה, אבל הוא לא אדם - הוא פִּטריה!"
"הוא מה?"
"פטריה!"
פניו של הנסיך הקטן הלבינו מזעם, "הפרחים גידלו קוצים במשך מיליוני שנים, ובמשך מיליוני שנים הכבשים אכלו אותם בכל זאת. האם אין זה חשוב להבין מדוע הפרחים טורחים כל כך לגדל קוצים שלעולם אינם מסייעים להם? האם המלחמה בין הפרחים לכבשים איננה חשובה? האין זה רציני וחשוב יותר מסיכומיו של האיש השמן בעל הפנים האדומות?
ואם אני מכיר פרח אחד אשר הוא יחיד ומיוחד בעולם, ואיננו גדל בשום מקום אחר אלא על הפלנטה שלי, וכבשה קטנה עלולה לקטום אותו בנגיסה אחת באיזה בוקר בלי להבין את אשר היא עושה, זה איננו חשוב?"
פניו שבו והאדימו.
"אם מישהו אוהב פרח, שיש רק אחד כמוהו בין כל מיליון-מיליוני הכוכבים, די לו להביט בכוכבים כדי להיות מאושר. הוא אומר לעצמו: 'אי-שם הפרח שלי נמצא...' אבל אם כבשה תאכל את הפרח, יהיה זה עבורו כאילו כל כוכבי השמים חַשְׁכו באחת! וזה לא חשוב בעיניך!"
יותר לא יכול היה לומר כי פרץ בבכי.
הלילה ירד. שמטתי מיַדי את כלי העבודה.
מה חשיבות יש לפטיש, לבורג, או לצמא, או למוות? על כוכב אחד, על פלנטה אחת, על הפלנטה שלי - ארץ, יש נסיך קטן שצריך לנחמו. נטלתי אותו בזרועותי ונענעתי אותו.
"הפרח שאתה אוהב איננו בסכנה... אני אצייר לכבשה שלך זמם... אצייר גדר להגן על הפרח שלך. אני..."
הייתי נבוך והֶחֱשתי.
לא נמצאו לי המלים לחדור אל ליבו, לחלוק את כאבו…
מקום כה סודי היא ארץ הדמעות.
