ילדים של היום-מנהיגים של מחר
לא מזמן נפגשנו..כן נכון..את לא זוכרת...גם באסיפת ההורים שכחת כאילו לרגע קט,ואני כל כך ציפיתי שתשני ממנהגך הפעם........חבל שאת שוכחת
יש לי הרושם שאנו מדברים על ישראל אחרת,שתינו ,בישראל שלי לא מרשים להקליט בכיתה-"ני זה פוגע באינטימיות של המורה עם הכיתה",בישראל שלי
מי שלא מכין שיעורים גוערים בו לפני כל הכיתה-שלא יתנו לו את זכות היתר להיבחן בע"פ, בישראל שלי,אין כיסוי לעוולות חינוכיות ....מעין אלו,אנא מצאי לי את ישראל שלך
בישראל שלי יש עוד הורים הנאבקים יום – יום
בישראל שלי-ילדים בוכים יום-יום
בישראל שלי יש עוד אטימות וחוסר סובלנות לאחר
.....בישראל שלי יש שווים יותר
?ואיפה ישראל שלך
בישראל שלי-נותר לי להקים אתר ולבכות שם
בישראל שלי- בי"ס מהווה איום חברתי
...בישראל שלי - אין שותפים לרע...רק ל
בישראל שלי- אין אהבות שמחות
שלך-המורה
מחאה........מחמאה .......לאלוהים הפתרונים
www.dyslexia-il.co.il
http://www.ldiec.net/
למורה שלום
אין בי כוחות הנפש לאמוד ולספר לך את הלבטים היום-יומיים, על רגעי
הפחד והחרדה בצד רגעי האושר הקטנים , רגעי ההצלחה המעטים בצד התסכול
המתמשך , על אותו "ליטוף" אמיתי של מורה זו או אחרת בצד
התעלמות וחשדנות של אחרת , על העידוד והתקווה בצד קול המחאה החלוש
זה שכמעט לא שומעים או חשים , על תחושת השייכות החברתית החשובה מאד
, בגיל ההתבגרות בצד הריחוק , הצחוקים מאחורי הגב וההערות הציניות
על מחשבות שנאמרות בבית , בצד חוסר הכוחות הנפשיים להתמודד איתם בחוץ
......., על הרצון העז להיות חלק מ.. בצד להיות חלק שולי מ
על אותם לילות וימים ארוכים של חרדת הורים...על מלחמת ההישרדות שהם כל
, כך מטמיעים, על הטקטיקות שמעסיקים אותם כיצד להיום כן בעניינים
........ על מציאת פתרונות להתגוששות היום - יומית, במיוחד עם
על חוסר האונים לקרוא מהלוח כל שכן להעתיק מה שנכתב , בצד דרישת
המורה לדעת את שכתוב ,על חוסר היכולת לכתוב תשובות מפורטות במחברת
בצד הרצון העז להיות כמו כולם , בצד השאיפה להכין שעורים ולקרוא אותם
בקול גאה בכיתה , על האנרגיות העצומות הנכנסות לפעולה מידי בוקר בצד
השחרור הצף כל יום בארוחת צהרים . על ריצת המרתון היומית אחרי שעורי
בית ולו כמחצית , אחרי כל שנכתב על הלוחות של כל ששת המורים המקצועיים
המלמדים יום יום , ועוד יום ..וזה לא נגמר אף פעם .כי את המורה או אתה
המורה חושבים שכל אחד מכם הוא בן יחיד לאמו , וכל מקצוע הוא חשוב ,ואני
מסכימה אתכם ..עם כול-כם אבל אי אפשר ריבונו של עולם ללמוד בבוקר
בבי"ס במתח נוראי של למידה וחברה ואח"כ לחזור על זה באופנים אחרים בבית
בי"ס ידידי - הוא לא כל החיים ,ובטח לא בגיל ההתבגרות , ובוודאי לא
לילד ליקוי למידה , ובטוח לא למי שרוצה ולא יכול , ובוודאי לא למי שיש
כשרים שכליים ותרבותיים ואין לו יכולות כתיבה ו/או ארגון לוקה, ובטח
לא בהתמודדות יום-יומית ,לעיתים שעה , שעה . ובטח המורה .זה לא אצלך
בבית , ולכן יש לך הכוחות להביט על כך מרחוק, בחיוך , אולי ללטף אבל לא
להשתתף - אז בואי הפעם שני מהרגלך, היי שותפה אמיתית , בני להם
תוכנית לימודים ומבחנים המותאמת ליתרונות היחסיים שלהם ,כדי שירגישו
שווים ,כי "כל בת שווה וכל בן שווה" ,מאותה נקודה בה הם מרגישים
"חזקים" יותר, העלי אותם בדרגות החשיבה מהמקום בו הם נמצאים, ולא
מהמקום בו את נמצאת בחומר השוטף ,תראי שלרוב הם ימריאו אתך למרחבים
אליהם לא ציפית. הם יפתיעו אותך. אתכם.
מורתי הנכבדה , שני מעט ממנהגייך.הסתכלי לתוך העיניים שלי...ושלהם
ושדרי להם מסר אחר .מסר של שווים ולא של נכים , והחזירי להם את האמונה
בכוחם , את האהבה והחום , ותני להם תפקידים משמעותיים בכיתה
מהסוג שמכבד את כבודם ,תתרמי באמת להעלאת קרנם בקרב חבריהם הרגילים, הם
. זקוקים לך
ואל תדחקי אותם שוב ושוב לפינה , ותפני אותם לעשייה מוגבלת
הביאי אותם להכרה בערך עצמם , ועשי.עשי הכל שהם יהיו כמו כולם,
כמו כל יתר תלמידייך , עם אותם הזדמנויות חברתיות ואותם גירויי למידה
ואותה חמימות . ראי זאת כאתגר חינוכי אמיתי . אולי אפילו כשליחות
.מה דעתך ? מאוד חשוב לי שתכתבי לי ותעודדי אותי אל תהססי שתינו מתלבטות
בואי נחשוב ביחד...מתי תעשי "חושבים" עם עצמך...מה מניע אותך להיות אדם כוחני, השולט בילדים חסרי ישע,מה קורה לך בדקה הראשונה כשאת נכנסת לכיתה...והופ...את אחרת
רציתי לספר לך מה ילדי חושב כשהוא רואה אותך בקצה המסדרון....אילו רגשות עולים..והוא רוצה לברוח מפנייך,מביה"ס ..מכל מה שמייצג אותך שם,ולי זה מאוד כואב
http://ldonline.org/
על אותם מחשבות ,תקוות ,דאגות לעתידו ? על ההתמודדות היום - יומית
שלי , על הניסיונות לעודד בצד לנדנד למורים טלפונית . זה ממש לא מתאים
? לי.. אבל אין הרבה ברירות חלופיות . למה
? למה
, אז . אם היה לך קצת קשה לענות על השאלה האישית שהפניתי אליך
. קראי שוב את שכתבתי לעיל
. הערה : ילד - בלשון זכר - כשם כללי , הכוונה גם לנקבה
.להתראות באסיפות ההורים
(אם לא תהיה שביתה - ואני מבין אלו
שמצדיקה אותה)
המכתב מיועד לכל מורה שרואה עצמה גם מחנכת ומעצבת פני הדור. לכל אדם
שרואה עצמו תורם חברתית לשיפור מעמדם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים
בחברה שלנו
למחאה או מחמאה
?מה אתם חושבים
חיים בבית ספר רגיל לילדים דיסלקטים
זו מלחמת שוורים אין סופית
בה אין מנצחים
ויש רק תסכולים
ואכזבות
וקשיים נערמים
והכל.......בגלל
בני אדם לא רגישים
ולא מתחשבים
ולר מלמדים בדרכים המיוחדות
לילדים השונים בכיתה
ומשמעת עבורם
זה כלי הפחדה
ולא כלי עיצוב,אז מה נשאר לנו
להניף דגל ערכי-אדום
ולבכות
ועם מה סיימנו אותה
כיתבו לנו וספרו את הסיפור שלכם....ואולי גם המורה תכתוב מהרהורי ליבה
http://www.education.gov.il/zchuyot/index.html
פורום תפוז- מדברים על זה