ספר משפחה    BRATIA FÜRST     אחים פירסט

סיפוריהם  של אמא ואבא

 א. אמא

אחרי שהופרדנו, אמא נלקחה ישירות לטרנספורט. מבירקנאו דרך ברגן-בלזן למחנה ריכוז קטן בעיר ליפשטאט LIPSTAT בו עסקו בתפירת בגדים וציוד צבאי לצבא הגרמני. המחנה לא היה מחנה השמדה, היה זה מחנה עבודה, בתנאים של מחנה ריכוז עם ספירות, אוכל דל ביותר ותנאים קשים. הן עבדו ביחד עם עובדי חוץ, כך הגיע מעט מידע על הנעשה מחוץ למחנה וגם קצת מוצרי מזון הוברחו למחנה. אמא התחברה עם ואלי פרנק VALI FRANK, היו שותפות לעבודה ולדרגש .אחת תמכה בשנייה. החברות תרמה למורל ולהישרדות של שתיהן. ואלי הייתה נשואה, אולם בעלה לא שרד את מהמחנות. הודות להיכרות עם אמא, התחתנה אחרי המלחמה עם הבן דוד של אבא לאפש פרנק.

אמא עבדה ו סבלה במחנה זה עד גמר המלחמה,שם היא גם שוחררה.עיירה זו נמצאת במרכז גרמניה. לקח זמן רב עד שצבאות השחרור הגיעו  ושחררו אותה.  מיד לאחר השחרור ניגשו אליה שני חיילים אמריקאים ובישרו לה,סתם כך על-פי המראה שלה: "לך יש בן בבוכנוולד!!! " כנרה שהחיילים היו קודם בבוכנוולד ופגשו אותי במקרה ועל פי הדמיון בינינו, אמרו לה שיש לה בן בבונוולד. מאותו רגע אמא חייתה בתקווה, שבאמת יש לה בן חי בבוכנוולד, ואכן היה לה!  מדהים!

על שחרורה של אמא שמענו ברדיו. לאחר שחרורה  שבה לברטיסלאבה, שם נפגשנו.

 ב. אבא

 כשהופרדנו, אבא שהה עוד זמן קצר בבירקנאו .בתום שבועיים, נלקח לעבודה למחנה ריכוז דכאו. אבא עבד כנגר ושהה בתנאים קשים ביותר. מספר אנשים שהכרנו ואשר הלכו איתו, לא עמדו בתנאים ומתו. היה זה פלא שאבא שרד עד סוף המלחמה, בעיקר לאחר השיתוק החלקי שלקה בו בעבר.כאשר החזית קרבה תכננו לפנות את האסירים מדכאו בטרנספורטים או ברגל, את הקבוצה של אבא הצעידו. אבא השתחרר למעשה, תוך כדי הליכה ברגל, בעיירה גרמנית יפיפייה – GARMISCH PARTENKIRCHEN.

לאחר השחרור הבעירו מדורה ,אכלו והתחממו לידה. לפתע בתוך האש התפוצצה תחמושת. אבא נפגע מרסיס שפגע בראשו ליד העין .אבא דימם ועבד דם רב, סיפר לנו שחשב על הגרוע ביותר. למזלנו, יצא גם מזה רק עם צלקת. אבא חזר לברטיסלאבה במצב גופני יחסית טוב.

 לאמא נודע כבר, בדרך הביתה, על-ידי עיון ברשימות משוחררים, שאבא חי והשתחרר.

לשניהם נודע רק בברטיסלאבה, שגם אנחנו ניצלנו. אמא תמיד סיפרה, שבמשך התקופה האיומה במחנה, כל המחשבות והגעגועים היו, לראות אותנו שוב איתה ביחד והרגישה, שאחרי שתפגוש אותנו, לא יהיו לה יותר דרישות מהחיים. אפשר לומר שאמא עמדה בזה. לא היו לה דרישות עד סוף ימיה. לדוגמה: היה צריך הרבה זמן ושכנוע כדי שתסכים להחליף את הטלוויזיה בביתה. הייתה לה הרגשה שמה שיש מספק  אותה.

ג. שוב בברטיסלאבה

 הבית, שבו גרנו לפני המלחמה, נהרס לגמרי ולא הייתה שום אפשרות להתגורר בו. לא היו דלתות, לא חלונות ולא חשמל. ההורים שכרו דירת חדר ברחוב קוזיה 25 KOZIA בברטיסלאבה. התחלנו להתאושש. בימים הראשונים, אכלנו במטבח של הקהילה. מהר מאוד התחלנו להתארגן בבית.

עם  סיום  המלחמה בסתיו 1945 ידענו  שלא  יימצא  עוד קרוב  משפחה  בין החים  .

ובכל זאת באופן אובססיבי, ניסינו כל הזמן לברר מה עלה בגורלם של יקירנו שלא חזרו. עם הזמן נודע לנו, שאלה שנלקחו ב 1942 כולם כאחד נרצחו. דודה לידו ובנה  הנזי לא שרדו, כך גם הדוד לצי, אשתו סטלה ובתם מריקה – כולם נלקחו ישר להשמדה ,חלקם בטרבלינקה וחלקם במיידנק. מהקרובים שנלקחו ב 1944, משפחת רוזנצוויג, שלושה אחים עם נשותיהם, הושמדו מיד באושוויץ. היה להם אב זקן ומשותק שהגרמנים לא לקחו, האבא נפטר לקראת סיום המלחמה. איתם הושמד גם שותף שםו לינק LINK. משפחת ROZENZWIEG היו בעלי מפעל  למוצרי נייר ב PREDMIER.

עד היום, איננו יודעים מה עלה בגורלו של אחי אימנו הדוד רודי,ועל בעלה של דודתנו לילי בשם ויינר WEINER. ידוע לנו, שסבתא שלנו מצד אמא , נלקחה ישר להשמדה. דודה אניצ'קה  נפטרה  בפיאשטני  בסלובקיה, בתחילת  1944.

ניצלו מהתופת : דוד אנדור ומשפחתו 4 נפשות. דודה לילי ובתה אווה , דוד ארפד  ואנחנו ארבעתנו- כל המשפחה.

מיד עם ההתארגנות בדירה בברטיסלאבה, חזרנו ללימודים. היינו צריכים לעשות בחינות כניסה לבית-הספר. נפתלי הודיע שהוא לא הולך לבחינה, כי לא למד ובטוח שיכשל. שכנעו אותו ללכת לבחינות. הובטח לנו שיתחשבו במה שעבר עלינו. ואכן התקבלנו ללימודים.

שנינו התחלנו ללכת לתנועת נוער. נפתלי הלך ל"השומר הצעיר" ושמואל  ל "מכבי".

כקלף שכנוע לשמואל פנה נפתלי ואמר: "תשמע, שמואל, אין שום טעם שתלך למכבי, כי שולחן הפינג-פונג בהשומר הצעיר הרבה יותר טוב!" וכך, מצאנו את עצמנו שנינו בשומר הצעיר.

זמן קצר אחרי שחזרנו, הוחזר לנו גם חלק מרכושנו. מחסן העצים המשיך לפעול במשך כל המלחמה. הוא נוהל ע"י האריזטור שלקח את העסק מאבא. אבא הלך אליו ודרש ממנו, להחזיר את העסק. הגוי התנגד בטענה שקיבל אותו באופן חוקי. אבא טפח לעצמו על הכיס האחורי ואמר: "אם לא תצא, תראה מה יהיה גורלך".הגוי לא חיכה, כדי לגלות שלאבא לא היה שום אקדח בשום כיס. הוא ברח ואבא החזיר לעצמו את העסק. מאוחר יותר, הם השלימו ויישרו את ההדורים.

אבא לקח שותף יהודי. העסק פרח . זו הייתה תקופה של שיקום וצמיחה במדינה, הרווחים אפשרו לנו לעקור תוך זמן מה לבית יפה ומרווח בפרבר של העיר ואחר-כך, גם לשכור עוזרת ומבשלת. באותה תקופה שופץ הבית PETRŽALKA ביתנו בו נולדנו וגרנו עד  1938 . ההורים לא רצו לחזור ולגור בו.

ב 18.12.1945  ערכו ההורים בר-מצווה צנועה לנפתלי. אחת המתנות שקיבל הייתה: יריעת עור לסוליות נעליים. המתנה כל-כך הרשימה אותו ונחרתה בזיכרונו ובליבו, שאחרי הרבה מאוד שנים בעולם אחר, בארץ אחרת, קנה מתנה כזו לנכדו תום  כשנהיה לבר-מצווה. מתנה המסמלת את השוני בין התקופות. בדצמבר אותה שנה נפתלי יצא למחנה חורף של השומר הצעיר בהריSÚLOV  .  במקום זה הוכרז על הקמת קיבוץ להבות חביבה.

שמואל לא הצטרף,כי עדין היה חולה בדלקת פרקים ונאלץ לשהות בבית-החולים.

פחות או יותר באותה תקופה היה ברור לשנינו, שהתנועה חשובה יותר מהלימודים, כיוון שהיינו בגילאים שונים, בכיתות שונות ובמצב בריאותי שונה, התחלנו לחיות במסלולים נפרדים, בעלי אותו כיוון – עלייה לארץ ישראל, במסגרת התנועה.