ספר משפחה    BRATIA FÜRST     אחים פירסט

אחרי המלחמה

 סיפורו של נפתלי

 שמואל אומר תמיד, שלמדתי טוב ממנו, אני לא חושב ככה. סיימתי בקושי רב את בית-הספר התיכון, כלומר תשע כיתות; התלבטתי מה לעשות ואיך להמשיך. בהתייעצות עם ההורים, הוחלט שחשוב שאלמד מקצוע ונרשמתי לביה"ס לתעשייה אומנותית בברטיסלאבה. למדתי במגמת צילום והשלמתי שנתיים של לימודים, בשנים 1949 – 1947.

בפברואר 1949, לאחר התלבטויות רבות וקשות של הורי, הסכימו שעלה ארצה עליתי במסגרת עליית הנוער לישראל. שמואל היה באותו זמן בהכשרה ועבד בשגרירות ישראל בפראג , כמזכירו האישי של הקונסול הישראלי הראשון.

השתייכתי לקבוצת "אל-על" של קן השומר הצעיר בברטיסלאבה . היינו מיועדים להשלים קיבוץ בארץ. כשעזבתי את סלובקיה  היה לי ברור, שההורים ושמואל יבואו אחריי. לא היה חשש או מחשבה שאנחנו נפרדים לשנים. המשפחה כולה ליוותה אותי לתחנת הרכבת. שמואל המשיך איתי עד לגבול האוסטרי, משם נסענו ברכבת עד העיר בארי שבאיטליה. לאחר שלושה ימים , עלינו על ספינה קטנה בשם "MEDEX". היינו כמאתיים ילדים על סיפון ספינה החלודה והעלובה . אמנם לא עליתי בחיים על אוניה ולא ראיתי אף פעם ים, אבל אפילו אני יכולתי להבחין, שהספינה הזו באמת קטנה ועלובה. למרות החששות, לאחר כשבוע הצליחה להגיע לנמל חיפה. היינו שמחים  ונלהבים להגיע לחופי ארץ ישראל .

מיד אחרי הירידה מהאוניה עברנו תהליך חיטוי ב  ד. די. טי. הידוע לשמצה. העבירו אותנו לבית עולים בחיפה. בתחילה דובר שאולי נשלים את קיבוץ כפר מסריק. ביקורנו בכפר מסריק. ראינו קיבוץ בפעם הראשונה. לבסוף הוחלט בקיבוץ הארצי שניקלט בקיבוץ מענית .לאחר  כשבועיים בחיפה , הגענו לקיבוץ למענית. המשפחות של חברי הקיבוץ עוד לא היו בקיבוץ. מלחמת השחרור עדיין לא הסתימה והמקום היה מסוכן, היו יריות מהגבול הירדני.  נקלטנו במסגרת חברת נוער במענית . התחלתי פרק חדש בחיי.

בקבוצה היינו כשישים ילדים בני שש-עשרה  ושבע-עשרה. התחלנו ללמוד  ולעבוד.

עבדתי בנגרות, מקצוע שליווה אותי כבר תקופה ערוכה. מקצוע שאהבתי,  נהניתי ממנו ועד היום אני מאוד אוהב אותו.כנערים אהבנו ספורט. שיחקנו בעיקר כדור-עף. הייתי בין המצטיינים בתחום הזה.

היה לנו מוזר שנושא השואה  לא עניין את אף אחד ולא הובן בקיבוץ. לדוגמא: אנחנו התלוצצנו, שאין לנו מספיק אוכל והמדריכה התחילה לספר על הקשיים בארץ ,שהיו צמצומים וביצה אחת חילקו לשני חצאים וכו'…, כלל לא התייחסו לזה שאנחנו כבר רעבנו שנים, ואפילו חצי ביצה לא אכלנו. המושגים של הקיבוצניקים ושלנו בקשר לרעב ולאוכל היו שונים.

חיינו ולמדנו בקיבוץ עד שנת 1950, אז התגייסנו לצה"ל, במסגרת הנח"ל. היינו מחזור ג' של הנח"ל, במחנה שמונים.

הצבא לא עניין אותי. לא אהבתי את המיליטריזם. לא אהבתי את האימונים, לא את הפקודות ולא את המסגרת. למרות זאת  מצאו אותי מתאים והציעו לי ללכת לקורס קצינים. אולם אז הייתה אפשרות לסרב, וסירבתי. דבר שעניין אותי  והתקדמתי בו היה הכדור-עף. שיחקתי והצטיינתי גם במסגרת הצבא. הייתי בנבחרת הנח"ל ובנבחרת צה"ל. לאחר השחרור מצה"ל, חזרתי לתקופה קצרה לקיבוץ מענית.