ילדות במלחמה
א. ברטיסלאבה
בסתיו 1938, ששמואל היה בכיתה ב', הגרמנים נכנסו לווינה. אז התחיל המפנה בחיינו.
מבלי שלנו הילדים הייתה הכנה מוקדמת, התחלנו להיות נרדפים.
האזור שבו גרנו היה שייך לחלק קטן של צ'כוסלובקיה, שסופח לאוסטריה. כל מי שלא רצה
להסתפח לאוסטריה ורצה לעבור את הגבול לצ'כוסלובקיה, קיבל שבועיים זמן לקחת כל מה
שרצה וללכת. זה היה ההסכם. אבא היה מגויס לצבא הצ'כוסלובקי ולא היה בבית; אמא
הייתה צריכה להתמודד עם בעיות העברה של כל המחסן, הבית, המשפחה והילדים לבדה.
למעשה לא היה לאן לעבור. כאן מתחיל סיפור התלאות.
אבא הצליח לקבל חופשה וחזר. במאמץ מצא מגרש לעסק החדש בברטיסלאבה. חברים של
ההורים עזרו לנו להעביר את העצים והציוד מהמחסן דרך הגשר, לצד השני של העיר.
ההעברה בוצעה על עגלות רתומות לסוסים.
אנחנו עברנו לגור בבית יחסית גדול באזור של וילות בפרבר העיר, שנקרא ביאלי קריז'
BIELI KRIŽ
. היה זה אזור שנקרא דינמיטקה
DINAMITKA
ע"ש המפעל שהיה שם, "דינמיט נובל". בסביבה היו עוד מפעלי
תעשייה, בעלי שמות גרמניים, כמו: סימנס , שטולוורק ואחרים.
הוכנסו לביה"ס עממי רגיל באותה שכונה. שמואל המשיך את הלימודים בצורה רגילה, ואני
התחלתי ללמוד. אבא והדוד המשיכו לנהל את העסק בעיר ברטיסלאבה. כילדים, לא הרגשנו
באותה תקופה שינויים משמעותיים, מלבד המעבר.
שנת 1940, עדיין לא מצטיירת כשנה מיוחדת, אלא מבחינה זו, שהיינו צריכים להסתגל
לסביבה חדשה, לכיתה חדשה ולחברים חדשים. אנחנו לא ממש זוכרים תופעות של אנטישמיות
כלפינו. ככה התנהלו החיים, בלי צרות מיוחדות, עד סוף שנת 1940, תחילת 1941.
הצרה הראשונה, שממש הרגשנו, הייתה כשהיינו צריכים לענוד טלאי צהוב.
משום מה, היינו פטורים מזה כילדים. לביה"ס לא הלכנו עם טלאי צהוב ולא ידענו על
האיבה הגוברת כלפי היהודים. בכלל, בסלובקיה עצמה באותה עת, עדיין נמשך משטר
דמוקרטי וגן העדן הצ'כוסלובקי מלפני 1938 . אבל אנחנו היינו כבר פליטים. יהודים
עוד נסעו למקומות מרפא ולא הייתה תחושה, שהשואה בפתח.
לגבינו כילדים המכה הגדולה באה, כשהודיעו שילדים יהודים לא יוכלו יותר ללמוד
בביה"ס רגיל. נאלצנו לנסוע בשתי חשמליות לביה"ס היהודי, שם ריכזו את כל הילדים
היהודים מכל העיר, ולענוד טלאי צהוב. גם הלימודים בביה"ס היהודי כבר לא היה
כרגיל. אפילו בתור ילדים, הרגשנו, שמתרחשים דברים לא טובים.
באותה תקופה, חלה החלוקה בין צ'כיה וסלובקיה. הגרמנים כבשו את צ'כיה, נוצרה מדינת
סלובקיה והמשטר הפך פשיסטי של משתפי פעולה. בשלב הבא, היהודים נדרשו למסור את כל
התכשיטים וחפצי הערך ונאסר עליהם להחזיק בבית רדיו. איננו יודעים, כיצד פתר אבא
את נושא התכשיטים, אם מסר? וכמה מסר? אולם את הרדיו הוא הוציא אלינו הילדים לחצר
כדי שנפרק, נשחק בו ונשרוף אותו. עשינו זאת בתענוג גדול, היו שם כל מיני מנורות
ודברים מאוד מעניינים.
באותה תקופה כבר נפוצו שמועות שבווינה מבזים יהודים, מכים אותם, ש "דם יהודי זורם
ברחובות וינה" ושמכריחים אותם לטאטא רחובות ולבצע עבודות בזויות. כמובן שיהודי
סלובקיה לא רצו לשמוע ולדעת. היו משוכנעים שכאן זה לא יכול לקרות, שם זה גרמניה
ופה זו מדינה עצמאית. לא רצו להאמין, שבברטיסלאבה או בצ'כוסלובקיה בכלל דבר כזה
יכול להתרחש.
בינתיים, בבית לא היה מחסור בשום דבר, אולם אז חוקקו חוק, שכל העסקים והרכוש
היהודי יעבור לידי הגויים. לפתע בלי כל התראה הופיע במחסן העצים "אריזטור"
ARIZATOR
גוי שמו
ŠTEFANOVIČ
שהודיע לאבא: "מהיום אני מנהל את העסק ואתה עובד אצלי
". לקיחת העסק היה אירוע קשה מאוד לאבא. אבא לקה בשבץ מוחי קל ושיתוק חלקי בגוף.
למרבה המזל, אבא החלים למעט עין אחת, שנשארה נפולה עד סוף ימיו. הייתה זו דאגה
עצומה למשפחה במצבנו הקשה.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
