שואה
אנחנו, בינתיים, התחלנו להתארגן בתוך המחנה. מחנה סרד הפך למחנה ריכוז.
החלו המשלוחים . עבורנו שוב התחדש קרב ההישרדות .
שנינו חזרנו לעבור בנגרייה. אמא עבדה , אך איננו זוכרים במה.
בנגרייה, עברה עלי חוויה, שלא תישכח: יום אחד עבדתי בייצור סוסי עץ, שייפתי
וניקיתי, עבר שם סיור של
Adolf Eichmann
ו Alois
Brunner,
שבאו לבקר והראו להם את הנגרייה. ברונר היה האחראי על המשלוחים מסלובקיה,
ואייכמן על ההשמדה בכלל .שניהם עברו ממש לידי והסתכלו איך אני עובד.
נדמה לי שאפילו נשאלתי שאלה.
בסרד פגשנו המון מכרים. לילה אחד הגיע משלוח עצירים חדש ביניהם היו הדודה
אלווירה, ומשפחתה.זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותם. למחרת הם נשלחו לפולין ולא
יכולנו להציל אותם.
כיוון שהיינו מ"ותיקי" המחנה ומהראשונים שהוחזרו לשם, היה לנו כביכול מעמד של
תושבים קבועים. זאת הייתה אשליה, משום שאם היו צריכים להשלים מחסת משלוח, לא
הייתה להם בעיה לצרף כל אחד. למזלנו העדיפו למלא את המשלוחים באנשים שהובאו למחנה
בימים האחרונים. המשטר במחנה היה כעת שונה לגמרי. היה משטר של גרמנים ביחד עם
הסלובקים.החלו המסדרים למשלוחים.
כיוון שאנשים ניסו מידי פעם לברוח, נעשו כל מיני פעולות עונשין חמורים. אנשים
שניסו לעבור מצריף לצריף נורו.
באחד הימים יצאו כעשרה בחורים באישור להביא סחורות. אחד מהם ברח ולא חזר. כעונש
העמידו את החוזרים ערומים לפני המפקדה ועינו אותם, כדי שיגלו איפה נמצא הבורח.
הבחורים לא גילו. כעונש הוציאו באמצע הלילה את כל המחנה למגרש המסדרים ופקדו
עלינו לרוץ במעגל. כל המחנה רץ במעגל ענק. כול מספר מטרים עמד גרמני עם שוט
והצליף באנשים. גם ארבעתנו רצנו. אנשים נפלו, צרחו והעינוי הזה נמשך לפחות
שלוש-ארבע שעות. לבסוף מנהל המכבסה, שהכיר את אמא הוציא אותנו מהמעגל , והסתיר
אותנו במכבסה עד הבוקר.
המסדרים נערכו בתכיפות גבוהה. .מטרתנו הייתה אחת: לא להישלח במשלוחים.
בכל פעם שהיה מסדר, ערכנו חישובים: איך לעמוד? מי אחורה ? מי קדימה? בחירת האנשים
הייתה שרירותית לחלוטין, למשל: "כל שורה רביעית – החוצה!".
פעם אחת הצלחנו להתחמק ממשלוח ע"י ניצול מהומה ותושייתו של שמואל. היו דמדומי ערב
ופשוט החלטנו לחצות את מגרש המסדרים, ובריצה מקבוצת הנשלחים עברנו לקבוצה
הנשארים. כאילו מישהו שלח אותנו לשם.
החגורה הלכה והתהדקה סביבנו. מספר יהודי סלובקיה הצטמצם ומספר הנדרשים למשלוח
נשאר קבוע. מטרתם הייתה לשלוח את כולנו.
פעם נוספת שניצלנו וזכור כאחד הימים העצובים בחיינו . נפרדנו מסבתא לתמיד.
עמדנו ארבעתנו במסדר, שאלויס ברונר בעצמו, עשה בו את הסלקציה. אנחנו, שנינו,
היינו בלונדינים ובעלי עיניים כחולות. אמא הייתה יפהפייה, בלונדינית בעלת אף
סולד. ברונר לא יכול היה להעלות את דעתו, שקיימים בעולם יהודים בעלי מראה ארי
שכזה. הוא התקרב, נעמד מולנו ושאל: "נכון שאתם מישלינג ( מנישואיי תערובת
)?".
שמואל, ברוב תושייה ואומץ, השיב לו בגרמנית:" כן. ואנחנו לא יודעים למה
מחזיקים אותנו פה כל-כך הרבה זמן" ! לפי הוראתו העבירו את אמא ואת שנינו לקבוצה
של משפחות מעורבות. סבתא נשארה במקום. יש לנו הרגשה שסבתא הבינה בדיוק מה מתרחש
ורמזה לאמא שתלך עם הילדים כדי שנינצל. לו היה מתגלה שאנו משפחה אחת, הכול היה
אבוד.סבתא הייתה בת שישים ושלוש, אישה מאוד חכמה ובשיא כוחה. הפרידה מסבתא הייתה
מאוד עצובה קשה וביילתי נשכחת. אירוע של רגע אחד, רודף אותך כל החיים. למרות שזה
היה מעשה הגיוני להיפרד מסבתא ולא להישלח יחד אל מוות בטוח. חוויה נוראית ועצובה
זו ליוותה גם את אמא עד סוף ימי חייה. הוציאו אותנו למבנה, שבו בודדו את המשפחות
המעורבות, ליד חדר האוכל. חלק מהאנשים הכירו אותנו והתחילו לרטון: "אתם תזיקו
לנו, אנחנו באמת מנשואי תערובת ואתם משקרים! תביאו עלינו אסון" ! השבנו להם:
"אנחנו כאן לא על חשבונכם". היו מצבים קשים. בכל אופן, כך ניצלנו מהמשלוח הזה.
במבנה של "בני התערובת" ישבנו וחיכינו, כביכול שאבא שלנו הגוי יבוא להוציא אותנו
ולקחת אותנו הביתה. הייתה תמיהה על כך, שאבא שלנו לא בא.
שמואל: קראו לי למפקדה ונאמר לי, שאצא לארבעה או לחמישה ימים ואביא את אבא,
שישחרר אותנו. אם אחזור בלעדיו, סימן שכל זה בלוף. אני לא יודע מי סידר, אבל
סידרו בשבילי, שאלך ליהודי אמיד
שמו וינטר
VINTERשחי
עדיין בפישטני. אדון
VINTER
בנה בזמנו את המרחצאות בפיאשטני והיה בעלם .
סודר שאתאכסן אצלם, היה זה כמעט ארמון ואני באתי מהגיהינום, ממש קשה לתאר מה זה
היה בשבילי. נפגשתי שם עם אדם שהיה מוכן לעזור לי. בהתייעצות סיכמנו - שאני אגיד
שחיפשתי את אבי ולא מצאתי אותו. אביא ניירות, שמוכיחים שאבא גוי. ובאמת אדון
וינטר ביחד עם אותו אדם, שעד היום אינני יודע מיהו, הביאו, כעבור שלושה או ארבעה
ימים תעודה שמעידה על כך שאדון פירסט הוא נוצרי. ועוד תעודות שונות. חזרתי למחנה
עם התעודות. אני חושב שזה היה בערב. הובילו אותי בפרוזדור בו ששכבו גופות של
שלושה או ארבעה אנשים הרוגים, אפשר היה להבחין שהרגו אותם רק הרגע.
נכנסתי פנימה, התייצבתי שוב בפני ברונר סיפרתי לו שאבא לא היה בבית, לא מצאתי
אותו והדבר היחידי שמצאתי, זה הניירות האלה . הניירות נתקבלו ללא תגובה . אמרו לי
שמקווים שאלה ניירות טובים, אחרת אני בצרה צרורה.
כשיצאתי שכב שם רק אדם אחד. בשבילי לעבור ליד גופת אדם, שרק עכשיו הרגו אותו, היה
זעזוע איום. קרו כבר דברים מהסוג הזה במחנה, אבל זו פעם ראשונה שראיתי גוויות ממש
ממרחק חצי מטר.זה השפיע עלי קשה, פחדתי נורא.מה גם, שלא קיבלתי שום תגובה בקשר
לניירות שהבאתי, לא ידענו מה זה אומר: האם במשלוח הבא אנחנו נשלחים, או ששוב
ניצלנו ?
בינתיים, מידי יום הגיעו למחנה אנשים חדשים, שנתפסו ברחבי סלובקיה. יום אחד,
מישהו הודיע לנו, שתפסו את אבא והוא במחנה סרד. היינו מאוד מופתעים, כי היינו
בטוחים, שהוא נהרג מיריות הגרדיסטים, כאשר ברח מביתה של סבתא. נאמר לנו בפירוש,
באיזה בלוק הוא ושתפסו אותו יחד עם הדוד רודי, אח של אמא, אצל הפרטיזנים.
קיבלנו את הידיעה ברגשות מעורבים של שמחה ודאגה. נקלענו למצב חדש ומבלבל:
אם יגלו שהוא אבינו, הרי שכל התרמית שלנו תתגלה; אם הוא יישאר בבלוק ההוא, יישלח
למחרת או כעבור יומיים לאושוויץ. במאמצים הצלחנו להעביר מסר לאבא: שישנה את שמו!
ואנחנו פועלים להוציא אותו בלילה מהבלוק ולהסתירו.
הרעיון שלנו היה, שמאחר והמשפחות המעורבות לא יוצאות במשלוחים, נצליח בדרך כלשהי
להסתיר אותו, עד שכל העסק ייגמר והסכנה תחלוף. אבא אכן קיבל את המסר והודיע
שקוראים לו עויזר. ככה הוא נרשם וכיוון שלא היו לו ניירות, זו לא הייתה בעיה.
החלטנו להסתיר אותו בנגרייה. הכרנו אותה כאת כף ידינו וידענו על כמה מקומות בהם
לעולם לא יוכלו למצוא אותו. בלילה הראשון, לא הצלחנו להוציא אותו מהבלוק. בלילה
השני הצלחנו בעזרת אדם נוסף שהיה בסוד העניין. אבא נכנס למחבוא בנגרייה, במשולש
של גרם מדרגות בין שתי קומות.
יחד עם אבא, הגיעו למחנה גם הדוד רודי, חברתו ומשפחתה. התכוונו להוציא גם אותו
מהבלוק כדי להציל אותו מהטרנספורט . דוד רודי סירב להיפרד מחברתו ונשאר
בבלוק.הייתה זו הפעם האחרונה שראינו אותו. הם נשלחו ביחד עם בעלה אל מותם.
חרטומים
אבא שהה בנגרייה מספר ימים. בכל לילה, הבאנו לו אוכל. מצבו היה קשה - לחיות
בחושך, בשקט ללא אפשרות לזוז - סבל לא רגיל . לאחר מספר ימים, אבא החליף מחבוא .
באחד הלילות נפגשנו אצלנו בחדר. הייתה התייעצות בין אמא ואבא והוחלט להמשיך
בהתחזות , כאילו שאנחנו לא משפחה ולא נתראה בפומבי.
הבעיה העיקרית הייתה, שאבא היה דמות ידועה במחנה הקודם ובסלובקיה בכלל, לכן
העניין נמשך רק עוד מספר ימים ואז, פתאום, ראינו את ההורים נלקחים ביחד למפקדת
המחנה. שנינו הבנו שזה סוף הסיפור.
כשראינו את ההורים הולכים למפקדת המחנה, צפינו את הגרוע ביותר.לאור מה שראינו
לפני כן וגם לאור מה שראינו כל הזמן במחנה. מה שקרה בפועל היה, שהם נקראו להתייצב
בפני ברונר הוא אמר להם, שאם הם זוג, שיודו מיד ויישלחו בטרנספורט הבא; ואם לא –
אז שיכחישו. הם כמובן הודו שהם זוג. התאחדנו והועברנו לצריף של יהודים כשרים .
במחשבה לאחור, הסיבה שהוא לא הרג אותם במקום הייתה שקשה היה לו להשתחרר מהמחשבה,
שאנחנו לא יהודים. הוא סירב להודות שהוא בעצמו טעה. צריך להבין את עצמת המראה
שלנו. אם היו מחפשים שני אחים לסרט תעמולה נאצי, שיראה דוגמא לעתיד הגזע הארי
הנבנה והאומה הגרמנית, אלה היינו אנחנו.היינו מפותחים לגילנו, גבוהים, מסופרים
ומסורקים עם שביל בצד, עיניים כחולות והיינו גם דומים מאוד. גם אמא הייתה יפה
ובוודאי שהייתה לזה השפעה. עם זאת, ברונר ידע לאן הולכים המשלוחים. זה לא שהוא
ניסה להציל אותנו, הוא פשוט לא היה מסוגל להרוג את כולנו על המקום .
ההורים הבינו שנישלח תוך מספר ימים. התכוננו לכך והכינו גם אותנו ככל שרק
ניתן.הוסבר לנו שנתכונן למצבים קשים מאוד. אבא אמר –ביקש - ציוה ,שמה שלא יקרה,
אנו חייבים לעמוד בכל הטלאות , לעבור את התקופה ולשרוד. חייבים
!!!
אמירה זאת של אבא נחרטה עמוק במוחנו וליוותה אותנו כל התקופה ובכל המצבים .
קבענו שאחרי המלחמה נתכנס כולנו אצל ידידנו הנוצרים משפחתFORMÁNEK
ב
BRATISLAVA,
ŠULEKOVÁ
Ulica 8
.
לאחר מספר ימים היה מסדר לבחירת אנשים למשלוח ,היינו בין 930 איש שנבחרו
לטרנספורט זה. הפעם לא ניסינו לעשות שום תרגיל התחמקות . ברור היה שאם ננסה
להתחכם, עלולים לחסל אותנו במקום .
נודע להורים שיהודי בשם
Kohn
שיתף פעולה עם הגרמנים והלשין שהם זוג נשוי. המלשין נשאר בחיים ואחרי המלחמה
הועמד למשפט בסלובקיה. אבא ,למרות ההלשנה לא העיד נגדו.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
