סיפורו של נפתלי
ראיתי אנשים שעשו מקלחות במים קרים ואכלו כל מיני דברים מוזרים. הייתה לי מן
תחושה, שמשהו משונה מתרחש. בדיעבד הסתבר, שהתחילו לפנות את בוכנוולד ובתוך ביה"ח
נפוצה שמועה, שאת החולים לא מפנים. כיוון שכך, אלה שקצת הבריאו רצו שוב לחלות
ולקבל חום, ולכן עשו את כל הדברים, שנראו בעיניי כל-כך מוזרים ומשונים .
שכבתי במצב קשה. סטודנט פולני טיפל ועודד אותי כל הזמן.ניסה להרגיע אותי שיהיה
בסדר. איני זוכר ששמואל ביקר אצלי. הבנתי שהמחנה עומד להתפנות וחששתי שהסוף שלי
קרב.לאחר מספר ימים מצבי השתפר והרגשתי יותר טוב .אז הודיעו בביה"ח שחלק מהחולים
עובר לBordel
ואני
ביניהם. שאלתי מה זה בורדל ? כילד ידעתי שבורדל זה משהו לא מסודר - מבולגן. למחרת
הלכתי עם הקבוצה למקום המיועד.לצריף שבכניסה עמדו שתי נשים יפות, לבושות היטב
ומאופרות. נורא נבהלתי. זה לא היה מראה רגיל, במחנה השמדה. חשבתי, וחששתי שהולכים
לבצע עלינו ניסויים או כדומה.
כשנכנסתי, שמעתי אותן אומרות בגרמנית: "כזה יפה ובלונדיני, חבל שהוא כזה קטן". אז
לא בדיוק הבנתי מה הייתה כוונתם. בתוך הצריף רהיטים ושטיחים, כמו בבית נורמלי.
מסתבר שהכניסו אותנו לבית-בושת שפעל בתוך מחנה בוכנוולד. כנראה במטרה להסוות
אותו. באחד האולמות השכיבו אותנו על מזרונים . התחלתי להסתגל לחיות בבורדל. הנשים
חיבבו אותי. קיבלתי מהן הסבר על פעילות המקום,
מה זה חדר עבודה ואפו חדר שינה. קיבלתי פיג'מה אדומה קצת קרועה עם פסים צבעוניים.
התחלתי להרגיש טוב וממש הבראתי. בשלב מסוים היה חשש שיש לי מים בריאות. הרופא
ניסה לשאוב מים מהריאות בעזרת מזרק ענק ,שהכניס לי אותו בין הצלעות ישר לריאות.
כאב לי מאוד, אך מים לא היו. אני זוכר לטובה את החיבוק של האחות (זונה כנראה)
שהשתדלה להרגיע אותי. היחס היה נהדר. האוכל מצוין. קיבלתי מהנשים שוקולדים
ועוגות. מהגיהינום, פתאום הגעתי לגן-עדן.
התחלתי לאגור אוכל, בשביל שמואל, שוקולדים מתחת לכרית וכו'. לא היה חסר אוכל
במקום. היינו מבודדים ולא ידעתי מה נעשה בחוץ. מסתבר, שהאמריקאים התקרבו
לבוכנוולד והגרמנים התחילו להתארגן לפינוי המחנה ושל בית-הזונות גם.
הבחנתי שהנשים התחילו באריזה והכנות לעזיבה.הגרמנים כבר לא ביקרו בצריף . ב 11
באפריל 1945 בבוקר התחלנו לשמוע יריות. החזית התקרבה. האסירים התקוממו. ובאותו
יום בוכנוולד שוחררה.השתחררתי בבית זונות בבוכנוולד. לא כל ילד בן 12 זוכה
להשתחרר מבית-זונות! מיד עם השחרור, הלכתי לחפש את שמואל. פגשתי אנשים, שהכירו
את שמואל והסתבר לצערי, שלילה קודם הוא נשלח למסע , מסע שהיה אחד הקשים
והאכזריים ביותר עבורו. התאכזבתי קשות . ציפיתי וקיוויתי לפגישה מחודשת . שמרתי
לשמואל שוקולדים ודברים טובים, אבל שמואל לא היה כאן. כך נשארתי לבדי בבכנוולד
המשוחררת.
את בוכנוולד שחררו האמריקאים .חיילים אמריקאים גילו ותעידו את הזוועות של מחנה
בוכנוולד. מספר ימים היה תוהו ובוהו. לא נתנו לנו לצאת. התחלנו להסתובב בין
הצריפים ללא מטרה. הלכנו לראות את הקרמטוריום וחדרי העינויים, נכנסנו למחסן בגדים
והתלבשנו במדי אס-אס.
לאחר זמן החלו להתארגן קבוצות על פי מדינות, כדי לשוב הביתה. היה איש עם יוזמה
שהתחזה לאחיו של גנרל ווסט, גיבור סלובקי. הוא התחיל לארגן את הקבוצה
הצ'כוסלובקית. לאחר כשבועיים, הסיעו את הקבוצה הצ'כוסלובקית על גבי משאיות צבאיות
לצ'כוסלובקיה. הגענו עד ברטיסלאבה. קיבלה אותנו הקהילה היהודית שכבר הייתה
מאורגנת.
התחלתי לברר מי שרד ומי לא . נאמר לי שאין כל ידיעות על המשפחתי ואני הראשון
שחזר.
הציעו לי לנסוע לדוד אנדור, שחי בנובה-מסטו. נתנו לי כסף לרכבת ויצאתי לכיוון
העיירה הזו. ברכבת מישהו זיהה אותי וסיפר לי, שדוד ארפד ודודה לילי חיים
בפיאשטני. פיאשטני היא כ-30 ק"מ לפני נובה-מסטו. החלטתי לרדת בפיאשטני.
בתשע או בעשר בלילה, ירדתי מהרכבת בפיאשטני. הגעתי לאותו מקום, בו תפסו אותי
הגרדיסטים. דפקתי בדלת ואמרתי שהגעתי. סיפרתי להם קצת עלי ועל המשפחה, שגורלה עוד
לא היה ידוע. היו המומים וגם שמחים שחזרתי.
הדוד והדודה קיבלו אותי מאוד יפה. לאחר כמה שבועות, קיבלנו מסר מבית-חולים בפראג,
ששמואל ניצל ושהוא נמצא חולה מאוד בבית-החולים. בפיאשטני שמענו את הודעת הרדיו,
בו הודיעו שאמא השתחררה במחנה ליפשטט
LIPSTAT
לאחר מספר ימים נודע לנו, שגם אבא ניצל ועומד לחזור.
נסעתי לברטיסלאבה, למשפחת FORMÁNEK ברחובŠuleková 8 שאצלה קבענו להיפגש אחרי המלחמה .כשהגעתי אבא כבר היה במקום. באותו יום, גם אמא חזרה לברטיסלאבה.התאחדנו. קשה לתאר את הפגישה הנרגשת שחווינו . לפגוש את הוריי אחרי המלחמה. האם יש שמחה גדולה מזו ???
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
