סיפורו של שמואל
לאחר שביקרתי את נפתלי בבית החולים, הוא נעלם לגבי.היה קשר עם בית-החולים ונאמר
לי שנפתלי חי. אני לא ראיתי אותו יותר. כאמור, זה כבר היה קרוב מאוד לפינוי המחנה
וכמו תמיד במקרים כאלה, היו לבטים אם לנסות להסתתר, והישאר או ללכת. היה קשה לדעת
מה יותר טוב. החיים במחנה התערערו, אפילו האחראים לא ידעו מה עומד לקרות. אנחנו
יודעים שהם נשארו בחיים לאחר השחרור. אני לא יודע איפה הם השתחררו. המחתרת במחנה
הייתה מאורגנת, עם מעברים תת-קרקעיים וידוע, שדאגה לאנשיה.
ב 10 באפריל 1945 יום הפינוי הגיע. והייתה הוראה לצאת מהצריפים ולהתייצב בכיכר
המרכזית של המחנה, למסדר יציאה. באמצע המסדר הופיעו מטוסים אמריקאיים ומפחד
הפצצות, נוצרה מהומה. חלק מהאנשים התחילו לברוח, אני נמצאתי במקום שלא יכולתי
לברוח ונשארתי תקוע בתוך ההמון. ב-10 באפריל, אחה"צ, הוציאו אותנו מהמחנה והתחלנו
לצעוד. לפני היציאה קיבלנו חבילת מרגרינה וכיכר לחם. אמרו לנו שזה יהיה מסע ארוך.
זה הזמן לספר שמחנה בוכנוולד מוקם ביער בוכנוולד, שהוא ממש יער אמיתי.
זה המחנה היחידי, שהלכתי לראות, כשהוזמנתי אם חלק מהאסירים, לרגל חמישים שנה
לשחרור בוכנוולד. זה היה בחודש מאי, ושוב ראיתי עד כמה היער הזה יפה ונהדר.
מכל מקום, יצאנו מהמחנה וצעדנו ביער. היה יום אביבי יפיפה, עם פריחה נהדרת והכול
סביב היה ירוק. צעדנו עד לתחנת הרכבת של העיירה ויימאר
WEIMAR,
שהייתה מרוחקת כ 9 ק"מ, שם הטעינו אותנו על קרונות ללא גג. בכל קרון הצטופפו כמאה
איש, מה שאפשר לעמוד בקושי רב. כבר ברגע שנכנסנו, החלו מריבות קשות בין האסירים ,
היו בקרון כל סוגי האסירים ומכל הגילאים. לא עבר הרבה זמן, עד שמתו כמה אנשים
וקשה לומר, אם זה היה כתוצאה מהצפיפות, מהמריבות או מהחולשה, עוד בתחנה היו כבר
כמה מתים. לקראת הלילה, הרכבת החלה לנוע. הלילה הראשון לא היה בעייתי יחסית, אם
כי במשך הזמן אנשים נפלו ושכבו אחד על השני, משום שלא יכלו יותר לעמוד. ביום
הראשון והשני, הגרמנים לא נתנו להוציא את הגוויות מהקרונות, והמשכנו לנסוע עם
המתים. בצורה כזאת, גם לא התפנה מקומם של המתים. תוך זמן קצר הגוויות התחילו
להסריח. בלילה השני, המבוגרים שבקרון השליכו את הגופות תוך כדי נסיעה וכך התפנה
לנו מעט מקום. התחיל לרדת גשם והוא לא הפסיק לרדת משך רוב זמן המסע בקרונות
פתוחים.
אם בהתחלה חיינו עוד מכיכר הלחם שנתנו לנו, הרי שתוך שלושה או ארבעה ימים, הלחם
אזל ונותר לנו לחיות רק ממי הגשם. הרכבת נעה רוב הזמן, לפעמים עצרה. בינתיים
נוצרה בקרון איזושהי היררכיה והחזקים התמקמו לאורך דפנות הקרון, מקום יותר נוח
ויותר מוגן. אי אפשר היה לשכב, אבל ניתן היה להישען. השינה הייתה יותר נוחה.
אנחנו הילדים, וחלשים ישבנו באמצע.הכרתי שם נער פולני וכדי שיהיה לנו יותר נוח,
הסתדרנו כך, שנישען אחד על השני בלילה, וככה ישנו. כמובן שהיה קשה מאוד לישון
בצפיפות ובגשם, מה עוד שהגשמים של העונה הזאת מאוד קרים. לאחר שנרטבנו לגמרי,
קפאנו עוד יותר.המסע נמשך יום יום ,לילה לילה ובמשך הזמן מתו עוד ועוד אנשים.
לנשארים בחיים, היה יותר מקום למחייה ועוד קצת סמרטוטים. מצד שני,הקור ורעב
הטריף לאנשים את הדעת. אנשים צעקו, רבו, קיללו והתפרעו. אחרים כמובן ניסו להשתיק
אותם. בכל קרון ישב גרמני חמוש, פחדנו שבגלל המהומה ירעה בנו. אחרי כשבוע של מסע,
הרכבת נעצרה במקום לא ידוע. ונתנו לנו לרדת. במקום היה דשא. מיד התחלנו לחפור
בידיים ולחפש שורשים. הרבה לא מצאנו.הגרמנים פקדו לנקות את הקרונות, וזה היה מאוד
משמעותי. במשך כל הזמן, כולם עשו את צרכיהם בקרון והזוהמה הייתה נוראה. ההפסקה
נתנה מעט הקלה נפשית והעשבים הקלו טיפה על הרעב הבלתי נסבל.
באחד הלילות, הרכבת נעצרה. כמה אסירים קפצו מהרכבת והביאו פגר של סוס שהיה מוטל
ליד פסי הרכבת .הבשר היה בלתי אכיל .לכן רק מצצנו אותו קצת, כדי לקבל תחושה של
אוכל. זה היה האוכל היחיד שהגיע לפינו במשך הימים הנוראים האלה.
אירוע מצער, שגרם לי את הזעזוע הכי קשה היה, כאשר באחד הבקרים התעוררתי והרגשתי
שישנתי יותר מדי בנוח. התברר, שהנער הפולני, שותפי לשינה מת במשך הלילה. גופתו
נשמטה ואני תוך כדי שינה, השתרעתי עליה. הרגשה נוראית. הוא היה הנפש הקרובה
היחידה שהייתה איתי בקרון הזה.
אנשים הלכו ונחלשו ועם הזמן לא כולם יכלו להגיע לפינת הקרון המיועדת לעשיית
צרכים. אנשים כבר לא ידעו מה עושים ואיפה. זה גרם למריבה, כשהאנשים החזקים יותר
איימו, שמי שיעשה את צרכיו במקום אחר, הם ישליכו אותו מהקרון בעודו בחיים. בסופו
של דבר, האיום לא יצא לפועל, מפחד השומר הגרמני.
בהמשך הדרך הגענו לצ'כיה. עצרנו בתחנת רכבת צ'כית. ראינו תושבים מקומיים הולכים
לעבודה, ביקשנו מהם שיזרקו לנו אוכל. הם זרקו לנו כל מה שהיה להם, זה היה מעט
מאוד ומלבד זה, היינו מחוץ לטווח הזריקה שלהם. ראינו שהם מנסים להתארגן ולעזור
לנו, אולם אז הרכבת זזה ואנחנו נשארנו רעבים.
בהמשך שוב עצרנו בתחנת רכבת. הודיע לנו שראש העירייה המקומי דורש מהגרמנים, לשחרר
את כל מי שצ'כי או סלובקי ואיננו יהודי, כל השיכים לקבוצה מתבקשים לרדת ולהזדהות.
חשבתי והחלטתי שאני חייב לנסות! ניגשתי למקום המיועד. עמדתי בתור. כשהגיע תורי,
שאלו אותי: למה כילד אני פה, מה עשיתי ולמה אני לבדי? המצאתי סיפור, שאבא שלי עסק
בשוק שחור ובתור עונש, שלחו את כל המשפחה למחנה.התרשמתי שהסיפור נקלט יפה. אך
בסוף אמרו לי: "טוב, אז תוריד את המכנסיים". השבתי שאיני יכול, כי אני חייב ללכת
לשירותים וברחתי חזרה לקרון. חששתי מהתוצאות אם יגלו ששיקרתי. לצ'כים לא היה אכפת
שאשתחרר, אבל לידם היו גרמנים שהשגיחו והיקשו. בסך הכל, שוחררו מהרכבת הזאת
בודדים. לאחר הניסיון הכושל להשתחרר, מצבי החל להידרדר במהירות. חליתי ובקושי
עמדתי על הרגליים. כבר בבוכנוולד התחלתי לסבול ממה שנקרא "מחלת המלחים", שנגרמה
בגלל חוסר בוויטמינים ומזון חיוני. השיניים התרופפו והתנדנדו. אח"כ הסתבר, שחליתי
בטיפוס הבהרות.מסע המוות הזה נמשך מה-10 באפריל עד ה-6 במאי 1945 – היום האחרון
של המלחמה.
במשך כל הזמן, הרכבת נסעה ממקום למקום, שכל פעם נסגר בפניה מקום נוסף. בשלבים
האחרונים של הנסיעה, הגעתי למצב ששכבתי באפיסת כוחות ולא יכולתי לעשות שום דבר.
במשך שלושה שבועות, חייתי מכיכר לחם, ממעט העשב וממציצת בשר פגר סוס; וכל זה
בגשם, בקור וגופות אנשים מתים סביבי.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
