ילדות ומשפחה
ג. אמא ואבא
הכי חשוב, מבחינתנו, הוא כמובן, הסיפור על אבא ואמא.
אמא הייתה יפה בצורה לא רגילה, נחשבה ליפהפיית הכפר והיו לה המון מחזרים מקומיים.
הנדוניה שלה לא הייתה כל-כך גדולה, אבל היא הייתה אישה משכילה לגבי אותה תקופה.
למדה בביה"ס עד גיל 16 או 17, שלטה בשתי שפות וניגנה קצת על פסנתר, כפי שמתאים
לילדה יהודיה מבית טוב. ואז, הופיע "האביר על הסוס הלבן", מהעיר הגדולה.
איננו יודעים איך בדיוק נוצרה ההיכרות הראשונה ביניהם. לאחר כשנה או שנה וחצי של
היכרות, ב 1929 נישאו ההורים בעיר הקיט פיאשטני, במלון הכי מפואר בשעתו, מלון
טרמיה TERMIA.
למרבה המזל , נשארה לנו תמונה מהחתונה שלהם.
מיד לאחר החתונה, אמא עברה לגור בברטיסלאבה עם אבא, שאז כבר היה בעל המחסן
והחברה, רק הבית עוד לא היה קיים.
ב-1931, נולד שמואל, הבכור. אמא ילדה אותו בבית. אחד מבני משפחת פרנק היה רופא
נשים בברטיסלאבה והוא אמר:" בבית-חולים, יש סכנה לזיהומים. אני איילד אותך בבית
", וכך היה.
אותה תקופה הייתה תקופת פריחה ושגשוג כלכלי עצום בצ'כוסלובקיה, נוצרו כל התנאים
ליזמות ולחופש מסחרי ותרבותי. כמובן, שהיהודים, שראו עצמם חלק מהמדינה, עשו כמיטב
יכולתם לקדם עצמם ותרמו רבות להתפתחות הכלכלה והחברה בצ'כוסלובקיה.
במסגרת הזאת, חלה גם התפתחות העסק של אבא. העסק שגשג ופרח. מעבר לעיסוקם במכירת
חומרי בנייה ועצים, הם עסקו גם בסחר סיטונאי בעצים והיו קונים רכבות שלמות של
עצים ומוכרים אותן הלאה. דבר זה קידם מאוד את המשפחה מבחינה כלכלית וכשמואל נולד,
כבר הייתה מכונית פרטית ליד הבית, טלפון, מבשלת, עוזרת וכמובן, אומנת לילדים. עם
הזמן המצב רק הלך והשתפר וגם הקהילה היהודית בסביבתנו הקרובה הייתה אמידה.
עשרים ושניים חודשים אח"כ, נולדתי אני, תחת השם דיורו (נפתלי); ולשמואל, הודיעו
בכבוד רב, "נא לפנות את העגלה, כי הגיע מועמד חדש למקום הזה!", אולם הבעיה לא
הייתה רק לצאת מהחממה, אלא ללכת ברגל, בייחוד שהיינו עושים, לפעמים טיולים ארוכים
לעיר בראטיסלוה והוחלט לא לקחת את המעבורת, שהנסיעה בה ארכה כ-5 או 6 דקות, היה
עליו לצעוד שניים וחצי או שלושה קילומטר. מה גם שלפעמים, כשחצינו את הגשר הייתה
רוח קרה ולא נעימה. יחד עם זאת, ניתן לומר, ששנינו חיינו בגן עדן.
מהשנים האלה אנחנו זוכרים בנוסף למשחקים ששיחקנו, איך אבא לימד אותנו לשחות באגם
שליד הנהר, לשם הלכנו לטייל. אבא היה מאוד קפדן והיה לנו הרבה כבוד אליו. אבא לא
היה צריך לעשות לנו שיחות חינוכיות, הסתכל עלינו וזה הספיק. כבר ידענו לבד,
שעברנו את הגבול או שצריך ללכת לישון. אמא הייתה יותר רכה. היא הייתה מכסה על
דברים שעשינו. האהבה הייתה ענקית בבית והכבוד היה חלק מהחינוך.
אמנם סבא תמיד פחד שנשבור משהו ובכל פעם שעלינו על האופניים שאל שמע ישראל, מה
יקרה ? מה יהיה? לא הייתה שם המשמעת שהייתה בבית.
סבתא וכל הדודים והדודות פינקו אותנו. מאחורי הבית היה גן עם פירות, ירקות, נחל
זרם מאחור.שם באמת נהנינו ועשינו חיים יוצאים מהכלל.
שמואל: למדתי בית-ספר סלובקי עממי רק כשנה וחצי. את כיתה א' גמרתי בהצטיינות,
ודבר אחד אני זוכר: אני ידעתי לקרוא שעון, כשאף ילד אחר בכיתה עדיין לא ידע. היה
רק שעון אחד גדול בביה"ס. למורה ובטח לא לתלמידים, היה שעון. המורה היה פונה אלי:
"אתה, לך עכשיו לשם ותגיד לי מה השעה". זה היה הישג גדול עבורי.קודם כל, כי זה
אפשר לי לצאת מהכיתה , שנית הרגשתי גאווה גדולה. דבר נוסף, שאני זוכר מכיתה א'
הוא, שלפעמים הילדים צחקו מהסלובקית שלי, כי אף על-פי שדיברתי עם הילדים, השפה
לא הייתה מושרשת אצלי.
 |
 |
| ההורים ואנחנו - אחרי המלחמה | שמואל ונפתלי (הקטן) פירסט |
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
