ספר משפחה    BRATIA FÜRST     אחים פירסט

שואה

 ג. בירקנאו

 בבירקנאו יצאנו מהקרונות. העמידו אותנו בבוץ וחיקינו לסלקציה. ראינו, מה שהכינו אותנו שנראה: העשן, הצריפים וכמובן מיד הרגשנו ריח של שריפת הגוויות. היה נובמבר. שחור ואפור, שעות רדת החשיכה. הכל היה מלא בוץ, שום דבר לא היה מרוצף והמקום נראה כמו ביצה אחת גדולה. מסביב היו כלבים וצעקות הגרמנים.

לאחר זמן רב אולי שלוש שעות, פקדו: "כולם להסתדר בשורות וללכת". הלכנו באותו בוץ ובחשיכה מוחלטת בליווי הגרמנים עם הכלבים. לא היה לנו מושג לאן מובילים אנחנו. הכניסו אותנו למחנה, שרק אנחנו, המשלוח הזה היינו בו. אח"כ נודע לנו, שהיינו המשלוח הראשון, שלא הוכנס ישירות לתא הגזים.

ההוראה החדשה הייתה, שמתאריך ה-1 בנובמבר 1944, מפסיקה לעבוד מכונת ההשמדה הכללית, שלפיה ישר מהמשלוחים שלחו את האנשים לתאי הגזים. כשהגענו, עוד יצא עשן מהמשרפות.

הם השמידו אנשים בכמויות גדולות יותר מהיכולת לשרוף אותם לכן הקרמטוריום המשיך לעבוד במלא הספקו, השריפה נמשכה והעשן יצא מהארובות .

אותנו הכניסו לבלוק, שנקרא: בלוק הקרנטינה. התמקמנו במחנה, והלכנו לגדר של בלוק ב'. שאלנו את האנשים: איפה אנחנו ומה קורה איתנו כאן? הם הצביעו על בניין המשרפה ואמרו: "אתם רואים שם את הלהבות? – לשם אתם עוד מעט הולכים! אין דרך אחרת החוצה".

חזרנו לצריף ותפסנו לעצמנו מקום על דרגש. בלילה, אחרי שהלכנו לישון, שמענו פתאום צעקות איומות ומכות. פחד אימים. לא יכולנו להתעלם מהצעקות.

הלכנו לראות מה קורה. הצריף היה בנוי בצורה מעורכת, פרוזדור ובאמצע מעין מבנה של תנור. ברחבה הזאת ראינו מעגל של אנשים ובאמצע שלושה אנשים, שבועטים בהם ומרביצים להם עם מוטות ברזל מכות רצח. הם התחננו על חייהם, אך בחורים המשיכו להכות בהם, עד שהרגו אותם לעיני הקהל. נלחצנו ושאלנו: מה קורה? והיהודים שעמדו מסביב, אמרו: "זה בסדר, זה בסדר". הסבירו לנו שאלה מלשינים בסלובקיה, שהמחתרת שלפה אותם מהרכבת עוד לפני שהגענו לבירקנאו. ( זה היה פשר העצירה הקצרה , וקריאה בשמותיהם) . שלפו אותם מהקרונות, הביאו אותם לצריף והרגו אותם בפני כולם. אחר-כך, זרקו אותם על הגדר החשמלית ובזה נגמרה הפרשה .לגבינו, החוויה הייתה זוועתית ונוראה.

למחרת, לא קרה שום דבר. אחרי הצהריים הגיעו לבצע רישום.

היו שם קפואים מקומיים, שקלטו אותנו ואמרו, שהפעם קורה משהו מיוחד שבבירקנאו עוד לא קרה: ילדים – והייתה שם אפילו משפחה עם תינוק בן שבועיים שקיבל מספר על היד. הציבו בפני ההורים ברירה: או שהילד יקבל מספר על היד, או ש"יטפלו" בו במקום. לבסוף התינוק קיבל מספר.

אנחנו השתדלנו להיות צמודים ולקבל מספרים עוקבים ואכן, כך היה: אבא קיבל מספר B-14024; שמואל B-14025; ואני B-14026.

רצינו מספרים עוקבים, כדי לזכור אותם וקיווינו ,שאולי זה יעזור לנו להישאר ביחד. לא היה נעים לקבל קעקוע כזה. דרך הגדר צעקו אלינו, שנשמח שאנחנו מקבלים מספר, משום שזה אומר, שאנחנו לפחות ממשיכים לעוד שלב.

שהינו שם בין חמישה לשבעה ימים ואז, הפרידו בין הגברים לנשים. אנחנו נשארנו עם אבא . נפרדנו מאמא, ועד סוף המלחמה לא ידענו מה גורלה.

במחנה הזה כבר התחיל הרעב וצמא. בתוך המקלחות היה שלט "המים אסורים לשתייה - המים נגועים בטיפוס ". זו הייתה בעיה מאוד גדולה בשבילי. נפתלי: השתייה תמיד הייתה חשובה לי יותר מהאוכל. קיבלנו מרק פעם אחת ביום. בבוקר קפה דלוח ופעם ביום חילקו 1/4 לחם. הצמא הציק לי מאוד ובסוף מחוסר ביררה שתיתי את המים במקלחות למרות האזהרה. לא חליתי.

השבוע הזה היה מאוד קשה. היה גשם ובוץ, קר בצריף, היה נורא. אך הפחד מהמשך היה הנורא מכל .

אחרי שלושה או ארבעה ימים במחנה, לקחו אותנו לצריף המקלחות ומסירת הציוד. נכנסנו לאולם ענק, שבו היו ספסלים וקולבים וקיבלנו הוראה להתפשט. לאחר שכולם היו ערומים לגמרי, קיבלנו הוראה להמשיך ללכת לחדרים הבאים. הלכנו ונעשה לנו ממש "שחור בעיניים", כי שם היו המקלחות ואנשים ידעו מה המשמעות שלהן.

היינו בטוחים, שהגענו לסוף הדרך. למזלנו, במקלחות האלו מהברזים באמת זרמו מים, אפילו סבון היה. כולנו התקלחנו. הועברנו לאולם שלישי, שבו ספרים גילחו לכולם את השיער מכל המקומות. כשהגיע תורי הספר צעק עלי שאין לי כלל שערות. הסתבר,שהוא אסיר כמונו ורק התבדח. לאבא הורידו גם את שערות החזה, כי הוא היה גבר שעיר. כולם נראו משונים, קרחים וללא בגדים. באולם הרביעי התחילו לזרוק לעברנו בגדים. הדבר היחידי שהשאירו לנו היו הנעליים. לנעליים מהבית, הייתה תרומה משמעותית ליכולתנו להתמודד על חיינו.

יצאנו החוצה וראינו קבוצה אדירה של נשים ערומות, מאות נשים ערומות בכל מיני גילאים, עומדות במסדר. מובן שלא ראינו דבר כזה מעולם והמראה היה קשה.

פגשנו במקום ידיד נעורים של אמא מכפר וורבובה בשם ורטהיימר WERTHAIMER שהיה אסיר במחנה משנת 1942. הוא שזיהה אותנו. נתן לנו כיכר לחם, דבר יקר ערך בתנאים ההם. עודד אותנו להחזיק מעמד. שאל: איפה אמא? אמרנו לו, שהפרידו בייננו , ונדמה לנו, שראינו אותה במקום מסוים. היה לו תפקיד באדמיניסטרציה של המחנה והבטיח לבדוק מה איתה.

למזלנו שנשארנו לפחות עם אבא. אבא עשה את כל שביכולתו, כדי להישאר ביחד. לדוגמה, עוד שהיינו עם אמא וגם אחר-כך, שנשארנו רק עם אבא, מדי פעם היו באים ושואלים: "מי כאן בעל מקצוע – נגר, סנדלר, רופא?" וכו'. לאבא היה כלל: לא להתנדב! הוא הבין, שמחפשים אנשים לכל מיני תפקידים לא נעימים או למשלוחים ,ומסווים את זה בכך שכביכול, מחפשים בעלי מקצוע מסוימים. הכלל שלו היה: אף פעם לא להרים יד ולא להתנדב. בזכות זה הינו עוד מספר ימים ביחד.

בתקופה זו, האוכל נעשה עוד יותר גרוע והארוחות נעשו יותר ויותר דלילות. עקב המחסור הגובר, גם הקפואים גנבו לעצמם יותר ויותר. השיטה הייתה שאם היו צריכים לחלק כיכר לחם לחמש חתיכות, קודם כל, לקחו לעצמם חתיכה טובה מהאמצע ,ואחר-כך חילקו את הנותר לחמש יחידות. תמיד התלבטנו אם לאכול את כל הלחם מיד או לשמור חלק לאחר-כך. בדרך-כלל אכלנו כשקיבלנו. פחדנו שיגנבו לנו .היו מקרים שלאנשים שישנו ושמרו את הלחם מתחת לראש, היו גונבים אותו.

בשלב זה, לא עבדנו. הרעב והמסדרים (אפלים) היו עינויים אמיתיים.

כל יום, בארבע אחר הצהריים, היה אפל של כל המחנה. כל הצריפים צריכים היו להיות ריקים. האנשים עמדו לפני הצריפים בשורות והאחראי על הצריף, היה צריך לספור אותם ולתת דין וחשבון למפקד או לסגן המפקד. כך ספרו את האנשים במחנה כל יום וזה היה צריך להתאים למצבה, שרק הם ידעו מה היא הייתה.

זה נמשך במקרה הטוב שעה וחצי. ואם מישהו היה נשאר בצריף או מת הספירה לא התאימה להם, זה היה יכול להימשך גם שלוש וארבע שעות. גם את המתים היה צריך להוציא למסדר. מדי פעם בתור עינוי, חייבו אתנו לבצע תרגול משפיל : בפקודה להסיר את הכובע ופקודה לחבוש את הכובע .עד שלא ביצענו את זה באופן אחיד לטעמם, טרטרו- תרגלו אותנו שוב ושוב, לפעמים עשרות פעמים.

המספרים