שואה
ואז, ב- 2 בנובמבר 1944 העלו אותנו לקרון הרכבת . בפנים היה צפוף צפוף כ 80-90
אנשים . מיד התחילה המהומה.חלק מהאנשים בקרון היו חופשיים עד שבוע לפני שהטעינו
אותם, חיו חיים לגמרי נורמליים, אולי הסתתרו או חיו תחת אישורים מיוחדים, הם לא
צברו ניסיון של חיים בצפיפות חיי כלה או מחנה.גם עבורנו הייתה זאת חוויה קשה
מאוד. הכניסו שמונים או תשעים איש לקרון, כך שאפילו לשבת לא ניתן. היה בכי צעקות
וסירחון לא רגיל.
בשלב זה עוד קיווינו שהדוד ארפד, שהיה "מאכר" גדול יצליח בתחבולה כלשהי לשחרר
אותנו מהרכבת. שלחנו לו מסר,שאנחנו ברכבת היוצאת ב 2.11 לפנות ערב. הרכבת באמת
עצרה ŽILINA
היה מישהו על הרציף שקרא בשמנו, חיפשו אותנו , הוא בעצמו או איש אחר שנשלח בשמו
.אנחנו לא יכולנו לראות החוצה. לא התרחש כלום והרכבת המשיכה בדרכה. התקווה נגוזה.
הייתה לנו עוד תקווה גדולה, שיפציצו את פסי הרכבת לאושוויץ. כל הזמן קיווינו
שיקרה נס.
המשכנו לנסוע ובלילה אבא התחיל לפעול לפריצת הדלת. הגיע למסקנה שזאת האפשרות
האחרונה כדי להימלט מהרכבת .אבא גילה שחסר לו מקדח או כלי מסוים, כדי לפרוץ את
המנעול. בקרון היה איש אינסטלאטור שהביא איתו ארגז הכלים. אבא ביקש ממנו לפתוח את
הארגז, כדי לראות אם יוכל להיעזר בכליו. כך התברר לחלק מהאנשים בקרון, שאבא עומד
לפרוץ את דלת הקרון. התחיל וויכוח. היו אנשים צעירים שתמכו בו ורצו לעזור, אולם
רוב הקהל התנגד. הייתה מהומה ולא נתנו לנו לגשת לדלת. כשהבנו שזה אבוד ולא נצליח
, זרקנו דרך החלון את כל הכלים שיכלו להחשיד אותנו. בזה הסתים ניסיון הבריכה
מהרכבת.
נסענו ונסענו. רעבים עוד לא הינו, כי לקחנו אוכל אתנו לדרך. התנאים נהיו גרועים
יותר מידי שעה.הסירחון גבר. חלק מהאנשים כבר עשו את צורכיהם על הרצפה. אחרי נסיעה
של בערך יום וחצי, בשעות אחר הצהריים הרכבת נעצרה ובפעם הראשונה . נפתחה הדלת.
קראו למספר אנשים בשמות שלהם והוציאו אותם מהקרונות. לא ידענו למה ואת מי. לאחר
שירדו, הקרונות נסגרו והרכבת המשיכה בנסיעה . הגענו לבירקנאו .
פקדו עלינו להשאיר את כל חפצינו בקרונות ולרדת.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
