שואה
משהו בגישה לאסיר , בדיבור איתו היה שונה ונסבל .לאחר זמן הוברר לנו שבבוכנוולד
פעלה מחתרת חזקה. היה זה ב 23 ינואר 1945 .החזית כבר מאוד התקרבה.
השלב הבא היה הרישום. חשבנו שיש להם רישום קודם עלינו, הסתבר שלא. כל אחד קיבל
מספר חדש, בגדים במצב תקין וכובע. כמו-כן, קיבלנו סימון עפ"י צבעים של כוכבים.
אנחנו קיבלנו כוכב שחור-אדום, שמשמעותו: "יהודים פוליטיים".
הוכנסנו לצריף ענק, מאוכלס באסירים שהיו בבוכנוולד לפנינו, אנשים מכל הארצות
ובגילאים שונים.קיבלנו מקום בדרגש עליון, כלומר, בקומה הרביעית. הצריף עצמו היה
אפל והתנאים בו היו קשים ביותר, חסרי תקווה. מצבנו הגופני היה כבר מאוד ירוד, אני
הייתי כבר מאוד חלש וחולה. לשמואל קפאו האצבעות ברגל. אוכל כמעט לא היה והגניבות
בין האסירים היו בלתי נסבלות.
לאחר כשלושה שבועות, התחילו למיין אנשים למשלוחים. למה? ולאן? לא ידענו.
באחד הימים נבחר אחד מאיתנו למשלוח , פירוש הדבר היה שנגזר עלינו להיפרד.
כבר סיפרנו שעשינו תמיד מאמצים לא להיפרד, אבל הפעם היינו חסרי אונים, לא ידענו
מה לעשות ואיך למנוע את הפרידה. במשך היום הסתבר, שבצריף נמצא עוד זוג אחים, עם
אותה הבעיה. המבוגר ביניהם הציע לשמואל החלפת שמות וזהויות ובכך לפתור את
בעיותינו המשותפת - פרידה של אחים. קיבלנו את הצעתם ואפשרנו להם לבחור בין
הישארות במחנה או יציאה למשלוח. אחרי התלבטויות, הם החליטו לצאת במשלוח. החלטה
מקרית זו, חרצה את גורלם למוות, ולנו את המשך החיים. לפנות ערב הוציאו אותם לתחנת
הרכבת של העיר והטעינו אותם על הקרונות. בערב, בעלות הברית הפציצו את התחנה וכל
הקבוצה הזאת נהרגה. היו שמועות, שחלק ניסו לברוח, ואז הגרמנים ירו בהם, כך שאיש
לא נשאר בחיים.
שמואל: מאותו הרגע, היה לי כבר שם אחר.
אינני זוכר מה היה השם "שלי", אבל זה היה משהו עם
Š
שטרן, שטראוס או שם דומה. בוכנוולד היה מחנה של אסירים פוליטיים.
ילדים
לא היו במחנה.
המחתרת היוותה חלק בלתי נפרד מהמחנה. היה לה מעמד והיא ניהלה משא ומתן עם
הגרמנים. לא שהגרמנים קיבלו תכתיבים, הם הבינו שיש תן וקח, והמחתרת הייתה גורם
ממשי, שגם הגרמנים לא יכלו להתעלם ממנו. בטח שלא בסוף ינואר אותה שנה.בזמן הזה
הוחלט בלחץ המחתרת, לייסד צריף נפרד ונבדל לגמרי משאר המחנה, בשביל הילדים.
דיורו הועבר לבלוק 66 של הילדים, אולם אני הייתי רשום על שמו של הבחור ההוא,
שהוסיף לגילו והיה אמור להיות בן 17, לכן לא הוכנסתי לבלוק של הילדים. נפרדנו.
שוכנתי בבלוק 49. הייתי עצוב ונסער. ניסו להרגיע אותי, אולם לא נרגעתי.
כל הזמן ניסיתי לאתר איפה דיורו נמצא. היום אני יודע שגם הוא ניסה כל הזמן לאתר
אותי.
יום אחד הופיעו אנשים וקראו: "איפה פטר פירסט? – שמיד יתייצב כאן!" ששמעתי "פטר
פירסט", נכנסתי עמוק יותר אל תוך התא, אולם הם המשיכו לקרוא ולשכנע "תבוא, זה
בסדר". אני מאוד פחדתי, שגילו את התרמית ( החלפת שם ) ולא העזתי לצאת. כשראו שאני
לא מופיע, וויתרו והלכו. אחרי יום או יומיים, שוב חיפשו אותי, אבל הפעם הם כבר
דיברו עם נערים אחרים. נתנו להם תיאור שלי ואמרו, שמחפשים אותי, כדי לקחת אותי אל
אחי. לאחר לבטים רבים, הלכתי והתייצבתי בפניהם. ניגש אלי איש פולני, שאחר כך נודע
לנו שהוא "האבא" של הנערים. מונה מטעם המחתרת לדאוג לילדים. האיש התחיל ללטף אותי
ולהרגיע אותי, הסביר לי ואמר: "אני מבין למה בפעם הקודמת לא התייצבת. אחיך הצעיר
מחכה לך. בוא איתנו". שוכנתי והתייצבתי בפני האחראי על הבלוק שהבטיח להסדיר את
עניין השמות שהחלפנו. עזבתי את בלוק 49 .
עברתי לצריף הילדים בלוק 66 .שם פגשתי את דיורו . הינו מאושרים ששוב אנו ביחד.
בלוק 66 היה מאוכלס ב 900 ילדים, בצפיפות איומה, התנאים היו טובים משהיו ביתר
חלקי המחנה. האוכל לא היה שונה, אבל הוא חולק בצורה אמינה ומדויקת. הייתה דאגה
לנערים – רחיצה, תספורת וכו'. בערב הצריף היה מחומם. היו ערבים בהם כינסו את
הילדים וספרו על מצב המלחמה, על הנעשה בעולם, עודדו אותנו.הייתה גם שירה ביחד. את
הצריף ניהל מוסד מאורגן, שהשתדל לעודד את הילדים ולשמור על מוראל.
המסדר היומי
APEL
נערך בתוך הבלוק ולא בחוץ ,ברוח וקור. היה זה הישג גדול.
הצריף היה מחולק לשניים: חצי היה רק לנערים פולנים; אנחנו היינו בחצי מעורב.
היינו עם הונגרים ולהם הייתה תכונה אחת נוראית – הם כל הזמן בישלו בדמיון ופנטזו
על המאכלים שאמא שלהם הייתה עושה בבית : עוגות עם קצפת עוגות פרג וכה'… ככה זה
נמשך כל היום.
בתקופה הזו, מצבו של דיורו הלך והחמיר. דיורו לקה בדלקת ריאות והשתעל כל הזמן.
רוב היום שכב עם חום גבוה. הייתי אומלל וממש מחוסר אונים. האחראים על הצריף
החליטו, שאין ברירה אחרת אלא להעביר אותו לבית חולים. רק פעם אחת נתנו לי לבקר
אצלו. זכור לי מהביקור, שדיורו נתן לי חצי לחם או לחם שלם. דיורו היה בהכרה וזה
עודד אותי, כי כשלקחו אותו לבית חולים חשבתי ששם זה סופו. ויותר לא אראה אותו .
לאחר הביקור הזה, נפרדו דרכינו ונפגשנו שוב רק אחרי המלחמה בסלובקיה.
 |
| בוכנוולד |
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
