שואה
התחלת המסע לא נראתה כל-כך נורא. עד מהרה, הקור חדר לעצמות וההליכה הבלתי פוסקת
עד הערב, הייתה פשוט מעבר לכוחות האנושיים. הבגדים שלנו לא היו מתאימים וכבר ביום
הראשון, ראינו, שהשורות מדלדלות.
השתדלנו לא להסתכל אחורה והקפדנו להישאר בקבוצה המובילה, לא בשורה הראשונה, אולם
באמצע החלק הקדמי, אלה היו כללי ההישרדות. ולמרות שלא היו הפרשים גדולים בין
הכוחות של שנינו, כבר לקראת סוף היום הראשון, היה המבוגר בינינו צריך לעזור
לצעיר, שלא יפגר.
זה היה לא רק עניין של כוחות, אלא גם של יכולת להתמיד וללכת מבלי להישבר.
בהמשך, הסתבר לנו, שהמסע נמשך כבר כמה ימים והתחיל במקומות אחרים. ראינו המון
גוויות בתעלות לצידי הדרך, וכן אנשים תלויים על עצים לצד הכביש, בו הלכנו כל
הזמן. שמנו לב, שמי שהתחיל לפגר בהליכה ונשאר מאחור עד שהגיע לסוף התור כי
כוחותיו אזלו או יצא מהשורות- השומרים הגרמנים ירו בו.
צריך להבין או לחוש מה זה הקור הפולני בינואר 1944 .
ללכת שם במכנסיים ללא בגד תחתון ובחולצה או במעיל דק שהיו לנו ובלי כובעים, זה
פשוט נורא. מה עוד, שלא ידענו לאן הולכים ועד מתי. תמיד, כשראינו אור מרחוק,
חשבנו, שאולי נעצור וקצת ננוח , אבל תמיד, כשהגענו לאור הזה, עברנו אותו ועוד
המשכנו.
החושך ירד כבר בארבע או בשלוש וחצי ונותרו לנו עוד שעות של צעידה לאחר החשיכה.
במחשבה על הצעדה הזאת, בהשוואה לתקופה שקדמה לה, הרי שבכל החודשים הקודמים היינו
סבילים . עשו איתנו דברים ולנו לא הייתה השפעה על הנעשה. לעומת זאת, כאן בפעם
הראשונה בצעדה, אנחנו היינו אלה שצריכים לבצע ולהוכיח את כוח הרצון להישאר בחיים.
במחנה פקדו עליך לעבור מבלוק לבלוק - העבירו אותך. כאן – אתה היית צריך לצעוד
ולסבול , כאן יכולת להחליט – אני מוותר ונכנע. לא הולך יותר! מצב קשה . אחד
המבחנים הקשים בחיינו. הראש אומר כל הדרך - לשרוד! לשרוד! ולגוף קשה קשה להיענות
לצו זה.
ידענו שכוונתם לחסל אותנו. במעמקי ההכרה לא התקבל על דעתנו שנמות. לכן תוך כדי
הצעידה, אמרנו כל הזמן אחד לשני: "מוכרחים להתגבר, מוכרחים להמשיך".
חייבים לציין, שלשנינו היה מזל גדול שהיינו עדיין בריאים לגמרי. אילו לא כן. לא
הינו שורדים את מצעד המוות. לא הגענו בשום מצב לשבירה טוטאלית, עוד לא נכנסנו אף
פעם למצב, שראינו את מותנו ממש מול העיניים. מאידך כדאי להזכיר, שצעדנו עם קבוצת
מבוגרים והיינו הכי קטנים. המסע של העברת המחנות מפולין לגרמניה היה של מבוגרים.
אנו הילדים היינו צריכים להחזיק מעמד לפחות כמוהם, כשסביבנו נופלים חללים אין
ספור.
היום השני היה
כמובן, הרבה הרבה יותר קשה. ביום הראשון הרשינו לעצמנו לאכול מהצידה. בהמשך שררה
אי ודאות בקשר לזמן ומרחק המצעד,
החלטנו לחסוך בלחם.
שמואל: בקשר ללחם אני זוכר, שראיתי איכר פולני עובר במזחלת שלג ליד השיירה ועל
המזחלת הייתה מונחת כיכר לחם. הלחם הזה מבחינתי, היה דבר לא ממשי, כאילו הופיע
מעולם אחר. דבר כזה לא ראינו זמן רב ! מהמפגש הזה קיבלתי עידוד, שבכל זאת יש חיים
אחרים ועולם נורמאלי. ולא כולם במצב העלוב כמונו, בצעדה אין סופית.
ביום הראשון, היינו קצת אטומים לגוויות, שנתקלנו בהם בדרך, אבל ככל שהתקדמנו כמות
הגוויות סביבנו, היריות, הגניחות והצעקות התגברו. בקרב ההולכים היו כל הזמן
דיבורים. אנשים שבכו ואנשים שלא יכלו לסבול יותר, והגיעו לקצה היכולת. אנשים
חולים ,יחפים בלי נעליים, זקנים, מורעבים ופצועים. גם לנו היה קשה מאוד,הראש לא
יכול היה לשאת את עצמו. ביום השני כבר היינו הרוסים. ביום ראשון של הצעדה הייתה
סופת שלגים וביום השני זרחה השמש רוב היום דבר שהקל מעט את הסבל . הלכנו בקבוצה
של מבוגרים "חכמים" שידעו לאן אנחנו הולכים. הם תמיד "ידעו" איפה אנחנו נמצאים.
לא התייחסנו להערכות מצב שלהם. התרכזנו במאמץ להתגבר, ידענו שאחרי כל צעד – בא
הצעד נוסף , שאין טעם לבנות על כך שמחר יהיה טוב יותר, למרות שמאוד רצינו להאמין
בזאת. ביום השני הגענו אחרי הליכה ממושכת לבית-ספר, בו הלינו אותנו. תפסנו לעצמנו
מקום ליד תנור, שעוד היה קצת חם. למחרת בבוקר, הייתה לנו חוויה מאוד מרגשת –
כשהסתדרנו להמשך הצעידה, ניגש אלינו איש ונתן לנו סנדוויץ' עם פרוסות כבד אווז.
אדם מהישוב שכנראה גר בסביבה, פשוט ניגש אלינו ודחף לנו את הסנדוויץ' לידיים.
מעשה אנושי שזכור לנו עד היום. מעשה המחזק את האמונה, שגם בין המקומיים היו אנשים
הגונים עם רגשות. לא שזה הציל אותנו, אבל פרטים קטנים כאלה בהחלט עזרו, פיסית
ונפשית.
ביום השלישי יצאנו לדרך. כמובן שלא עם אותם אנשים. לא זכרנו את האנשים מהיום
הקודם, הכל התערבב. מזג האוויר היה קשה ביותר. גושי אנשים הלכו וסבלו,תמונות
הקשות מיום קודם חזרו. מספר האנשים שכשלו הלך וגבר. מצב בלתי נסבל.
בשעות אחה"צ, הגענו לעיר ברסלאו
BRESLAU
שהיא צומת רכבות גדול בפולין. הכניסו אותנו לסככה , שבה מסובבים ומחממים קטרים,
בתוך תחנת הרכבת. במקום היו המוני אנשים, שהגיעו לפנינו. התחלנו להסתובב ולחפש
מכרים. למעשה, חיפשנו את אבא. קיווינו שנמצא אותו או לפחות מישהו מהמכירים.
בלילה, בחשיכה, התחילו להוציא אותנו בקבוצות ולהעמיס אותנו לתוך קרונות רכבת.
הקרונות היו פתוחים, מלאי שלג בגובה מטר. לתוך השלג דחסו כ 80-90 איש. לא הייתה
אפשרות לשבת,גם בגלל השלג שהיה בקרון וגם בגלל הצפיפות .כבר בזמן הדחיסה לקרון
מתו מספר אנשים. חלק לא יכלו לעלות, אז פשוט זרקו אותם על האנשים שהיו בקרון. על
חלק דרכו בגלל הצפיפות. לאחר זמן קצר סגרו את הקרונות והרכבת יצאה לדרך.בהמשך מה
ש"עזר" קצת למרחב המחייה הייתה הסיבה, שאת המתים ערמו לפינת הקרון.זה אפשר לאחרים
לרדת על הברכיים או להתכופף מעט. יש לזכור שמאז שיצאנו למצעד לפני 3-4 ימים, ועד
ברגע זה, עדיין לא קיבלנו אוכל.
המסע ברכבת הפתוחה בינואר 1944 נמשך בערך יום וחצי, הרכבת נסעה ללא הפסקה. עוד
רבים מתו בתוך הקרון, התאפשר לשבת. לשבת בקרונות פתוחים ברכבת נוסעת ברוח וקור
אימים, יום ולילה ,זה מצב שלא ניתן לתאר במילים.היינו קפואים ורעבים. הוצאנו חלק
מהתרופות שלקחתי מהמרפאה, ומצצנו את הכדורים, שהיו מצופים בציפוי מתוק. באחת
התחנות כנראה בדכאו – הרכבת נעצרה. נתנו לנו לרדת, הלכנו לקטר, ומהקיטור שיצא
מאחד הצינורות מילאנו פחית במים חמים.שמנו לתוכם את המרגרינה שנשארה עוד מתחילת
הדרך. שתינו את מי השומן כמרק. גם זאת ארוחה בלתי נשכחת.
בקרון ישב חייל גרמני גוסס וקפוא, ללא אכול. כולנו היינו כבר במצב של אפיסת
כוחות, לא ידענו מה עומד לקרות. כמה זמן עוד ניסע ? יום או יומיים. נסענו יומם
ולילה, את הצרכים עשינו בפינת הקרון. מצבנו היה קשה בצורה שלא ניתן לתאר, פשוט
מעבר לתפיסה האנושית.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
