אחרי המלחמה
סיפורם של ההורים
מנמל חיפה נשלחו ההורים לשער העלייה .שוכנו באוהל וישנו על מיטות סוכנות. כמובן
שזה היה קשה מאוד. היו מבוגרים. אבא היה בן חמישים ואחת ואדם חולה. אבא ניסה
להיעזר בבן דודו מישו הכט. מבלי להרחיב, הוא לא התנהג כל-כך יפה באותה הזדמנות.
אבא ביקש ממנו עוד מחו"ל שישכור עבורם דירה או חדר, כדי שכשיגיעו לארץ לא יצטרכו
להיכנס למחנה עולים ותהיה להם קורת גג סבירה.כשההורים הגיעו הסתבר שלא סידר כלום.
ההורים נאלצו להיכנס למחנה עולים, מקום מאוד צפוף ולא נעים. עצם השהייה עוד פעם
במחנה הייתה טראומטית.החיים באוהל, התור לאוכל והמקלחות בחוץ היו מאוד מדכאים. גם
לנו היה קשה לראות אותם שוב במחנה.
לאחר כחודש, שכרו חדר במלון "וייס", בחיפה. אבא ניסה לפגוש חברים ולבדוק מה ניתן
לעשות מבחינה עסקית , אך ללא הצלחה. אמא עבדה זמן מה בתפירה בשכר זעום והכסף אזל.
אבא היה מאוד מדוכא. בשלב מסוים, סיכמנו בינינו שאנחנו צריכים לקחת אחריות על
ההורים. לפי שעה לא הסתדרו כלכלית ולא חברתית. בנוסף, אמא חלתה . לקחנו אותה
בזמן מחלתה למענית וגם למרחביה . הייתה זאת תקופה קשה מאוד.
לגבינו, אמנם עדיין גרנו באוהלים, אולם הייתה עבודה, הייתה מסגרת, התחלנו ללמוד
עברית, היה שמח והכול היה נראה טוב.
בסתיו 1950, שמואל וחבריו הקימו את קיבוץ להבות חביבה.לאחר זמן לא רב סיכמנו,
שההורים יעברו לקיבוץ להבות חביבה במעמד של הורים. זו לא הייתה החלטה פשוטה.אמא
של נעמי (שאז שמואל עוד לא היה נשוי לה) ואביה החורג, חיו גם בקיבוץ.
התנאים בקיבוץ לא היו קלים. אבל הקרבה לשמואל הוסיפה בטחון ושקת נפשי .ההורים
שוכנו בצריף .ריהטו אותו ברהיטים שהביאו מחו"ל . אבא התחיל לעבוד בנגרייה ואמא
בקומונה. התחילו חיים חדשים בקיבוץ. ניתן לומר שמבחינת מצבם הפתרון היחידי הסביר
שיכולנו לתת להם.
ההורים אף פעם לא הצטערו שעלו לארץ, למרות שלאבא לקח הרבה זמן להשתכנע שצריך
לעזוב את צ'כוסלובקיה. אבא לא היה מאלה שחלמו על אמריקה או אוסטרליה. התנאים
בצ'כוסלובקיה ונחרצות הטיעונים שלנו שכנעו אותו, שאין ברירה אלא לעלות לארץ. לאחר
מכן הגיעו שמועות על התלאות והרדיפות שעוברים היהודים בסלובקיה , בירכנו על כל
רגע שאנחנו לא שם. הקשר עם כל המקורבים נותק, מהפחד שיתנכלו להם בשל קשר לישראל
או ליהודים.רובם הסתירו את יהדותם. ב 1950 נולד בננו איתן ואז חל שינוי מהותי
בחיי כולנו . ההורים שמחו שהם כאן בקרב המשפחה.
על אמא ניתן לומר בפה מלא שהיא חיה חיים שלמים בקיבוץ. אבא תמיד היה ביקורתי. אף
פעם לא היה סוציאליסט בנפש, אך מאידך, אבא הסתדר טוב מאוד עם החבר'ה. אהב מאוד
בדיחות. היו כמה חבר'ה מהונגריה, שזו הייתה השפה האהובה עליו. אבא הסתדר עם
האנשים. ניתן לומר, שההורים היו מרוצים ב חלקם.אבא דיבר עברית לא רע, אולם אמא
דיברה עברית יוצאת מהכלל. לא הייתה לה שום בעיה ביכולת לדבר, מדהים איך שהיא
השתלבה בארץ. אמא חייתה ארבעים וחמש שנים בישראל וארבעים וחמש שנים בצ'כוסלובקיה.
ממש מחצית מחייה כאן, וכל הזמן בקיבוץ.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
