אחרי המלחמה
סיפורו של שמואל
אחרי שנה וחצי של לימודים החלטתי להפסיק ויצאתי להכשרה, בעיר קושיצה
KOŠICE
ולאחר מכן לעוד שנה בהכשרה חקלאית בצ'כיה.
אידיאולוגית בתנועה הייתה, שהכי חשוב להיות עובדי אדמה, ליישב את הארץ ולהיות
חלוץ. היה לי ברור, שאין לי בשביל מה להישאר בסלובקיה, זה הלך ונעשה יותר ויותר
ברור עם הזמן.לאחד כשנתיים המשטר הקיים קרס.תחתיו קם משטר החדש, הקומוניסטים עלו
לשלטון. התחילו שוב להציק למשפחה. אבא היה כבר אדם אמיד והדבר לא כל-כך נראה
להם.מעבר לזה, השלטון החדש התבסס על אלמנטים אנטישמיים .אבא לא רק שהיה עשיר, היה
גם יהודי. בשלב מסוים הגיעה אלינו שליחים שרצתה לגרש אותנו מהדירה. לטענתם, הדירה
הייתה גדולה מדי לשלושה אנשים. אני בדיוק הגעתי ממחנה עבודה של התנועה
הסוציאליסטית, מצויד בתעודת הצטיינות והוקרה על התרומה שלי למען המדינה.התייצבתי
לפני השליחים ושאלתי אותם: איך יתכן, שמצד אחד, נותנים לי תעודת הוקרה והצטיינות
ומצד שני, מגרשים אותי מהבית? אני חושב שזה היה אחד הדברים שמנעו את הוצאת המשפחה
מהבית.
למרות זאת, ההורים בהחלט התכוונו להישאר לגור בברטיסלאבה. אני ניסיתי לשכנע אותם
לעלות לישראל, שהמסר מצידי היה, שבכל מקרה, גם אם הם יחליטו להישאר בסלובקיה, אני
עומד לעלות לארץ.
ההכשרה האחרונה שהייתה בצ'כיה, הייתה בכפר
UNHOŠT
כ 50 ק"מ מפראג. זאת הייתה הכשרה חקלאית אמיתית. אחת הבעיות הייתה, שלא לכולם
הייתה תעסוקה וחלק מאיתנו יצאו לעבוד בפראג. חברים עבדו בארגונים הציוניים של
הסוכנות. בחלקי נפל לעבוד בשגרירות הישראלית, כמזכירו של רפי בן שלום, שנפטר לא
מזמן. במסגרת העבודה הזאת, טיפלתי בעיקר בנושא של דרכונים, תעודות מעבר ונושאים
קונסולאריים. רפי בן שלום מעבר לזה שהיה המזכיר הראשון, היה גם קונסול כללי של
מדינת ישראל.
במקביל, טיפלתי בקבלת רשיון להעביר ציוד של מכונות לנגרייה, למסגרייה ומשאיות
לקיבוץ העתידי שלנו. עוד בהיותנו בהכשרה וגם קודם בתנועה, הקמנו מגבית שחלק מהכסף
היה מירושות וחלק מתרומות שאספנו. הרעיון הבסיסי היה להגיע לארץ עם רכוש שיאפשר
הקמת מקורות פרנסה לקיבוץ. הרעיון הזה הצליח חלקית, קיבלנו אישור להעביר רק מעט
מאוד. יתרת הכסף הועבר דרך אוסטריה לגרמניה , שם נרכש הציוד הדרוש והועבר לארץ.
ההכשרה הזאת כבר התנהלה תחת השלטון הקומוניסטי, שהשתלט על צ'כוסלובקיה. היה ברור
אז לכל הקהילה היהודית של צ'כוסלובקיה שהאפשרויות לעלות ארצה הולכות ונסגרות .
כל הגורמים, בעיקר תנועות הנוער שבראשן השומר הצעיר ,עמלו, הרצו ודרבנו את כל
היהודים לעזוב . הוסבר לכולם שאם לא ייצאו עכשיו, השערים יינעלו. מיום ליום
הגזרות הוחרפו. בתחילה נראה היה שזה נגד העשירים והבורגנים, אבל מהר מאוד זה
קיבל גם צביון אנטישמי. הייתה אווירה של התקפלות של כל אלה שראו את הנולד ורצו
לעלות ארצה. תכננו שאני אעלה יחד עם ההורים. למעשה הייתי אמור לעלות לפני נפתלי,
אולם אז נוצר מצב שהרגשנו שימיה של התנועה הציונית בצ'כוסלובקיה קצרים ובמסגרת
תוכנית חירום הוחלט, שאני שמילאתי תפקידים חשובים אהיה בין הנשארים. רבים מחבריי
להכשרה עלו שנה קודם .היה ברור שגם אני אעלה, זו הייתה רק שאלה של זמן. בוזמנית ,
גם ההורים החלו בהכנות לעלייה.
לבסוף, נפתלי עלה בפברואר ואנחנו במאי 1949. דוד אנדור ודודה ברטה עלו קצת לפנינו
באפריל 1949. ההורים ארזו את כל החפצים בליפט, שנשלח ארצה .
ב 20.4.1499 עזבנו את ברטיסלאבה. נסענו ברכבת לעיר בארי
BARI
שבדרום איטליה. הגענו למחנה שבו ריכזו את כל העולים לקראת העלייה ארצה.
נפגשנו לראשונה בעולם מערבי וים, דבר שהרשים אותנו מאוד. לא ידענו איטלקית והיה
קשה לתקשר. אחרי המתנה של מספר ימים בבארי, עלינו על האונייה "גלילה". התנאים היו
קשים, דרגשים וצפיפות גדולה, טלטולים בים, וכמעט כולם הקיאו.
ב-5 במאי הגענו לחופי חיפה. נפתלי חיכה לנו בנמל לבוש במכנסי חאקי, חולצה כחולה
וחגורה רחבה. הוא התרוצץ בכל הקיבוץ, כדי להשיג לעצמו מכנסי חאקי, שיוכל להיראות
בעינינו כישראלי.לאחר שהעבירו אותנו את תהליך הדי. די. טי. נפרדתי מההורים עוד
בנמל . עליתי על משאית, ונסענו לקיבוץ מרחביה.
אני מרגיש שתהליך הקליטה בקיבוץ מרחביה היה טוב .התנהגו אלינו בהחלט בסדר. הגענו
לארץ חמה והיה קצת קשה להתרגל לאקלים, אולם מהר מאוד הגיע החורף המפורסם והמושלג
של שנת 1950 – זה השלג הכי קשה שחוויתי בארץ.
באותו חורף הקיבוץ פינה לנו את המוסד החינוכי והוציא אותנו מהאוהלים. היינו שנה
במרחביה , שבמהלכה למדנו הרבה והכרנו את הארץ.מה גם שמרחביה הייתה אז "מרכז
העולם", מבחינת השומר הצעיר.
למרות שעדיין גרתי במרחביה, עסקתי הרבה מאוד זמן בהקמת הקיבוץ החדש, להבות חביבה
שהלך ונבנה. כיוון שהייתי נגר במקצוע, עסקתי יחד עם המקימים האחרים בהכנת
הצריפים, ציפויים מבפנים, הקמת חדר אוכל וסידור הסביבה.
באוקטובר, עלינו על הקרקע במקום שעכשיו נמצא מושב שדה-יצחק; ובקיץ 1950 עברנו
ללהבות חביבה של היום. שוב היינו צריכים להעביר ולהתקין את כל הצריפים. סידורי
המגורים היו, שארבעה אנשים התגוררו חדר, שגודלם 3 על 3 מ'.
נעמי ואני החלטנו לגור בחדר משפחה. בקיבוצנו עוד לא היה מושג כזה, לכן פינינו
ליפט של הורי נעמי שהביאו ארצה. נכנסנו לגור בו ללא מים וללא חשמל.היינו מרוצים.
לאחר תקופה קצרה, התחתנו והתחלנו את חיי המשפחה.
יש לנו שני בנים ובת. הבן הגדול איתן, נישא בגיל 26 להלה הראל.
גרים ברמת-השרון ולהם שלושה ילדים – עופר, בן
שמונה עשרה; יעל, בת ארבע-עשרה; ומיה בת שבע.
נירה בתנו האמצעית, נישאה לשולי גל מקיבוץ ברעם ולהם שלושה ילדים – ליבנת, בת
תשע, אדר בן שבע,ומעין בת חמש.
הבן הצעיר, אירי נישא לאתי עובד והם איתנו בקיבוץ . להם שלושה ילדים – שתי בנות –
גל בת חמש וחן בת שלוש, הבן שגב נולד ב-1999.
 |
 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
