ילדות במלחמה

 ב. נובה – מסטו  NOVE MESTO

זה היה הזמן שבו החלה החגורה להתהדק סביבנו. נפגענו כלכלית ולמרות שהיו עוד רזרבות, הכסף הלך ופחת. אז יצאה פקודה שליהודים אסור לגור בערים מרכזיות. לא יכולנו להמשיך לגור בברטיסלאבה.

משכנו עוד זמן מה מעבר למותר, לא הייתה שום ברירה, ועברנו לגור בנובה – מסטו, היכן שגרה הדודה לידיה. היא הייתה כבר אלמנה .הייתה לה דירה לא גדולה. שם ניסינו להתחיל לחיות מחדש. במשך ארבעה או חמישה חודשים, שמואל למד קצת בישיבה, ואני עברתי לביה"ס יהודי אחר.זכור לי שקיבלתי מכות עם סרגל עץ מהמורה פריד, הסיבה : זיפתי בשירה. המורה פריד גר כיום בנתניה ונחשב לסמכות חינוכית.

בנובה-מסטו הסלובקים רדפו אותנו ממש. הם חיפשו את הרכוש היהודי ויצא צו, שצריך למסור את הפרוות והחליפות. גם במקרה זה אבא זרק את הכל, לפני שהגיעו לקחת. הוא מאוד הקפיד, עד כמה שניתן, לא למסור שום דבר. היה ברור, שהחגורה  מסביבנו מתהדקת.

במרץ 1942, התחילו לצאת הטרנספורטים הראשונים מסלובקיה. בתחילה חשבנו שלוקחים אותם לעבודה. .הסימן לכך היה שלקחו קודם כל בחורות צעירות. את הטרנספורטים ביצעו הגרדיסטים - חיל המשמר הסלובקיHLINKOVA GARDA הם אלה שעשו את כל מלאכת הדיכוי בסלובקיה. הסלובקים שילמו לגרמנים תשלום של  500 מרק עבור כל יהודי שנשלח להשמדה. התנאי לתשלום היה שלא ישוב.

הגויים שקיבלו את החנויות מהיהודים היו חייבים להשתייך למפלגת HLINKA. אנשיה היו אוספים יהודים, מעלים אותם על קרונות ושולחים למזרח.

באביב 1942 התחילו המשלוחים האינטנסיביים ובכל פעם שפשתה שמועה על RAZIA – חיפוש  , נסענו ממקום למקום אלמנת לא להיתפס.

בתקופה זו, עצרו בברטיסלאבה את הדוד לצי, אשתו סטלה, ואת הבת מריקה. כל המשפחה עשתה מאמצים אדירים לשחרר אותם, אולם שום דבר לא עזר, ב 1942 הם נשלחו למחנה השמדה בפולין.

בזמנו שקדרו חיינו , דודי לצי שאהב אותי מאוד הרגיש כנרה או חשש שלא יגיע לבר המצווה שלי. הוא אמר לי זאת ונתן לי מראש שעון זהב שאפהאוזאן, כמתנה     לבר-המצווה. השעון הזה איכשהו ניצל ונשמר. כשתום, נכדי  היה  בר-מצווה, קיבל ממני במתנה את  השעון הזה שבעיני מסמל אהבה והמשכיות.