ילדות במלחמה

ג. מחנה סרד SERED

בשלב זה כבר לא יכולנו לעמוד במועקה של הרדיפות. הייתה תחושה שאולי עוד פעם או פעמיים נצליח לחמוק, אבל בסוף ניתפס.

הכל כבר היה מסוכן: הייתה אפליה בנסיעה ברכבות, מחסומים בדרכים ולא היה פשוט לנסוע ממקום למקום.

נודע לאבא שמייסדים מחנה עבודה ודרושים בעלי מקצוע .כיוון שמקצועו היה עיבוד עצים והיה מדובר על הקמת נגרייה ענקית, החליט להיכנס למחנה עבודה.  לא ברור, אם הוא ידע בוודאות, שזה יהיה בהמשך מחנה הסגר. ההחלטה נעשתה לאחר התייעצות משפחתית מעמיקה.הגיעו למסקנה, שאולי כך יש לנו הכי הרבה סיכויים להינצל.ההתנדבות זו העניקה "תעודה צהובה", שנתנה לגיטימציה ליהודים מסוימים להישאר בסלובקיה ולא להיות מוגלים. היא ניתנה בדרך כלל ליהודים בעלי מקצועות שהיו חיוניים לכלכלת המדינה .

כך נשארנו בסלובקיה ב 1942. שרוב יהודי המדינה כבר הוגלו. עברנו למחנה סרד שנהפך ממחנה עבודה למחנה הסגר ליהודים לקראת המשלוחים לפולין. כאן מוינו, נספרו ומכאן יצאו מידי כמה ימים טרנספורטים לאושוויץ.

המחנה הוקם ליד עיר בשם סרד SERED, כ-80 ק"מ מברטיסלאבה, ליד פסי  רכבת.ליד המחנה היה בית-חולים. במחנה הוקמו צריפים, נגרייה גדולה ובתי מלאכה. שגענו קיבלנו חדר בגודל 3 על 4 מ' לכל המשפחה. החדר היה בצריף מס' 1, ללא שירותים וללא מים בחדרים. התמקמנו.בצריף הזה שוכנו כל בעלי התפקידים: מנהל המסגרייה, מנהל הנגרייה, מנהל המשטרה וכו'. התחלנו להסתגל לתנאים קשים מאוד. כל טרנספורט שנאסף ויצא, היה מחזה מפחיד ואיום.

תוך כדי הכנה למשלוח, התקיימו ניסיונות בריחה, ניסיונות הצלה, שהסתיימו לעיתים ברציחות, בעינויים ובמכות .במחנה פגשנו חברים ומשפחות. ניסינו להציל אנשים שונים ולא הצלחנו. למעשה, על כל האנשים שהיו במחנה, גם אם היו מוגנים כביכול, ריחפה הסכנה שיישלחו במקרה ויהיו חסרים אנשים למשלוח.הגרדיסטים כיונו כך שרוב המשלוחים יצאו בחגים היהודיים.זכור לנו יום הכיפורים של 1944 הכרנו אנשים מורבווה יהודים אדוקים שצמו והתפללו כל היום. בערב התקיים מסדר לטרנספורט .בין המיועדים למשלוח היה גם ידיד טוב של המשפחה לצי מנהיים. היה יום כיפור. איש טוב ,יהודי אדוק ומאמין ולמרות הצום התפילות נשלח במשלוח הזה, רעב ומושפל. היה זה אחד המשלוחים הגדולים והקשים ביותר.

מצב זה נמשך רוב השנה והסבל היה רב. הגרדיסטים היו אכזריים ופחדנו אפילו לראות אותם או לעבור לידם.

בסוף השנה, נפסקו המשלוחים מהמחנה, עקב פעילות דיפלומטית כלשהי והוראה שהגיעה מגרמניה. בתום המשלוחים, המחנה שב להיות מחנה עבודה ומי שנשאר – נשאר. התחלנו לחיות "חיים רגילים" ולמרות התנאים הקשים של המגורים והמזון הגרוע, התחלנו להסתגל לחיים במחנה.

הורינו ידענו כבר בקיץ 1942, בדיוק לאן היהודים נשלחים, כי פעמיים הופיעו שם בחורים שברחו מאושוויץ או ממחנה אחר ומסרו דו"ח מפורט, על הדרך שבה הדברים מתנהלים בפולין. לנו לא סיפרו הכל, אבל המבוגרים ידעו במדויק.

כמובן שאפילו מי שהבין, לא יכול היה לתפוס ולדמיין, איך בכלל מתרחש דבר איום כזה.

בשלב מסוים, הציעו ליהודים במחנה להתנצר. מספר אנשים התנצרו . אבא בשום אופן לא חשב לכיוון זה. לא היינו דתיים. אבא לא האמין, שה"התנצרות" הזאת תעזור לאיש.פעולה כזאת הייתה בניגוד לאופיו. אבא היה אדם ויהודי גאה – גם אם לא היה דתי. התנהגות הורינו הקלה מאוד על הסתגלותנו למצבים הקשים.

מההתחלה שהגענו למחנה אנו כילדים לא הרגשנו חרדה, הודות להתנהגות ההורים, שלא העבירו תחושת אומללות או חרדה.

ראינו: גרדיסט שמשפיל אדם בצעקות שכב, קום, שכב ובסוף יורה בו. נחשפנו לעינוים קשים.לפעמים, היה אוכל ולפעמים לא. אבל אף פעם לא היה בכי בבית על מר גורלנו.אמא תמיד שמרה על ניקיון מוחלט, היא כיבסה וניקתה. במחנה היו פשפשים. רבים השלימו עם המצב, אנחנו היינו מוציאים מדי שבוע את תכולת החדר ומנקים הכל. היינו מפרקים את מיטת הקומתיים ושאר הריהוט, הברשנו את הריפוד, החלפנו את הקש במזרונים והכול עבר ניקוי יסודי, לפני שהוחזר לחדר. היו תקופות שעבדו במחנה שבעה ימים בשבוע , אז הניקיון  נעשה לאחר שעות העבודה. היו חוקים וכללים בבית שעזרו והגנו עלינו.

הכניסה לסרד היה המעבר החד ביותר מצורת חיי המשפחה. מבית גדול, מכונית, עוזרות ומטפלות, לחדר קטן. למרות זאת החדר הקטן הזה לא היה אסון לגבינו.

צריך לזכור, שסביבנו חיו אנשים בתנאים הרבה יותר גרועים ואנחנו היינו ברי-מזל יחסית, הן בשל משרתו הבכירה של אבא והן כי היינו בין הראשונים במחנה. בצריפים לידינו גרו שתיים ושלוש משפחות בחדר אחד. היו "רוקיות" בהן גרו עשרות אנשים בחדרים גדולים.לפעמים הייתה לנו עזרה מבחוץ. אצל הדוד שלנו בנובה מסטו, עבד בחור אחד, גוי צעיר וטמפרמנטי, בשם JOŽKO BENIALUK שלא פחד מכלום, והיה מביא מדי פעם חבילות מזון ודברים אחרים, למקום שקבענו איתו ליד הגדר.

החיים בסרד התנהלו בצורה יציבה עד סוף 1943. בהמשך, מהתחלת 43' עד אוגוסט 44', הייצור במחנה היה ממש גורם כלכלי מרכזי במדינה, מעבר למה שניתן היה לצפות ממחנה אחד. התפוקה הייתה עצומה, כיוון שאנשים עבדו מהבוקר עד הערב וכולם היו בעלי מקצוע רציניים.

בתוך המחנה התפתח הוואי: היו ערבי תרבות עם קריאת שירה, משחקי כדורגל ובין הצעירים, התפתחו רומנים.בד בבד החלו להתפתח תקוות, שבקרוב כל זה ייגמר. החזית התהפכה והרוסים כבר תקפו. ראינו מטוסים אמריקאיים בדרכם להפציץ את גרמניה והתעורר זיק של תקווה, שזה לא יימשך עוד רב. הדיווחים בבי.בי.סי. סיפרו, שהמצב בגרמניה נעשה הרבה יותר קשה והצבא הגרמני עבר למגננה.הייתה תחושה, שהגלגל עומד להתהפך. היהודים שחיו בחוץ היו במצב סביר, משום שלרובם הייתה פרנסה . בסלובקיה כולה הייתה זו תקופת רגיעה. לנו היו קשרים עם המשפחה שבחוץ.כילדים, לפעמים, גם יצאנו לחופש מהמחנה. תמורת שוחד, יכולנו לצאת לטיפולים רפואיים וכו'. לדודים שלנו היה מפעל חשוב, שהם עצמם ניהלו. בכספם נתן היה לשחד  ולקבל הטבות שונות .

לגבינו, האפשרות לטייל ביער, ללכת בעיר ולהיכנס לחנות – היו חוויות נדירות, שלא תתוארנה. אבל כל אלו נתאפשרו רק בשנת 1943 שהייתה כאמור תקופה של רגיעה.

פעם אחת אמא קיבלה שבוע חופש, תמורת מכונת קיטור, שדוד ארפד תרם למחנה. אבא היה האחראי על העצים בנגרייה. העצים הגיעו בקרונות לתחנת הרכבת שהייתה מחוץ למחנה. אבא היה יוצא מהמחנה כדי לקבל את העצים. היה לו "פס" יציאה מיוחד .

מוסד חשוב מאוד סמוך למחנה היה בית-החולים. בברטיסלאבה לפני המלחמה היה בית חולים יהודי. כל בית החולים בשלמותו, הועבר בסמיכות למחנה סרד. שמואל קיבל במחנה דלקת אפנדיציט ונותח מיד בבית החולים זה. קירבת בית החולים הצילה אתו .במחנה הייתה בריכת שחייה קטנה ומידי פעם היינו מקבלים רשות לשחות .היינו משחקים עם יתר ילדי המחנה ולמרות, שאחרי גיל שתים עשרה היינו צריכים לעבוד ארבע שעות ביום, מצאנו זמן לחברויות ולמשחקים. במחנה הייתה קבוצת צעירים שהשתייכו לתנועות הנוער החלוציות. הם נראו בעיננו מתאימים לחיקוי. ראינו בהם דוגמא וסמל. ידענו שהם קשורים למחתרת, שבסופו של דבר גם פעלה. עם שחרור המחנה, חלקם הצטרפו ולחמו בשורות הפרטיזנים.

בתקופת רגיעה זו, חיו במחנה כאלף איש. היו במחנה: נגריה, מסגרייה, מכבסה, מטבח. כל אחד מצא מקום עבודה ותעסוקה. במחנה היה גם בית מלאכה לאריגת סלים, מתפרה, יצור כלי קרמיקה, מוצרי עץ, מחזיקי מפיות וכו'. תפקידה של אמא היה לעטר ולקשט אותם. אמא הייתה מאוד מוכשרת בעיטור. כעת בארץ – לרונית בתי יש מפעל לקרמיקה. רונית יוצרת, מציירת ומעטרת את הכלים .אנחנו חושבים, שהכישרון עבר בירושה מסבתא לנכדה לרונית.

בפברואר 1944 הגיע שמואל לגיל שלוש עשרה. למרות התנאים הקשים , ההורים במאמץ גדול ארגנו בר-מצווה. שמואל קרא את ההפטרה בבית כנסת מאולתר בכיתת הלימוד שלנו. הכיבוד היה מהחבילות שהיינו מקבלים מהמשפחה שמחוץ למחנה.

דבר נוסף שכדאי להזכיר הוא הדוד אנדור ומשפחתו שחיו מחוץ למחנה.מצבם נעשה כל כך בלתי נסבל שבתור פתרון זמני, נכנסו למחנה סרד כדי להסתתר. שהו במחנה כחצי שנה .יצאו מהמחנה עוד לפני המרד הסלובקי.