ילדות במלחמה

ה. הבריחה לפישטני

יצאנו לפישטני בתקווה שנמצא שם עוגן הצלה  ובמקום בטוח. אולם המצב היה גרוע מאוד. העיר כולה הייתה כבושה בידי הגרמנים . למעשה חזרנו לגוב האריות. יצאנו משטח משוחרר, לשטח הכבוש.

מיד בכניסתם החלו הגרמנים במצוד אחרי יהודים. בוטלו כל התעודות הצהובות ותעודות שהגנו על היהודים. ניתנה הוראה, שכל יהודי סלובקיה יישלחו להשמדה.

כבר בלילה הראשון בפיאשטני  היינו צריכים להסתתר,פחדנו מהגרדיסטים ולא מצאנו מקום. הגענו לרחוב שררובה ŠEREROVÁ שסבתא הייתה גרה בו. תושבים שגרו מול הציעו להורים עליית גג. שהינו בעלית גג לילה או שניים בלתי נסבלים. המקום היה כה קטן, שבקושי יכולנו לשבת . אבא לא היה יכול לישון משום שנחר ופחדנו שישמעו אותו. אמא לא ישנה כדי לשמור על אבא שלא יירדם. זו הייתה חוויה נוראית. ההורים החליטו שאין ברירה ועלינו להתחלק לשתי קבוצות כי כמשפחה לא נצליח להסתתר. נפרדנו.

 

שמואל: אמא ואני נשלחנו מעבר לנהר, לחפש מסתור אצל גויים. הסתובבנו שם יום או יום וחצי, ללא הצלחה. לא היה לנו מספיק כסף לשלם את הסכומים שהעיקרים דרשו .לאחר החיפושים  חזרנו לפיאשטני . נפגשנו כולנו בדירתה של סבתא, למרות שידענו שעדיף לא להיות ביחד. דאגתנו היחידה הייתה לשרוד. וידענו שאם נהיה יחד – נמשוך יותר תשומת לב. לאחר יומיים, הלכנו אמא ואני, לשהות לזמן מה אצל מכרה גב' קוויטנר QWITNER. בהמשך, היא ואמא היו יחד במחנה ריכוז בגרמניה. השתחררו ביחד ונשארו חברות טובות. גב' קוויטנר גרה שוב בנובה מסטו, היא כבת תשעים ואנחנו שומרים איתה על קשר טלפוני מידי פעם. בתה אווה חיה בעיר ליד פראג. מכל מקום בדירתה נתפסנו, אמא ואני, הגרדיסטים מסרו אותנו ישר לידי הגסטאפו.

כל היהודים שתפסו, נלקחו לחקירה. אותנו חקרו פחות, הסברנו לחוקרים שבאנו ממחנה  מסרד ואין לנו פה אף אחד. מהמקומיים רצו להוציא מקום מסתורם  של יהודים והיכן החביאו את רכושם.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי עינויי גברים ונשים. אנשים יצאו משם מדממים, יורקים שיניים וכה'. בלילות כל הזמן חקרו את האנשים והדבר לווה בהתעללות לשמה. לאחר יומיים התבשרנו שמעבירים אותנו חזרה לסרד . היינו מאושרים.

סרד הצטייר לנו כגן עדן לעומת מה שעברנו בימים האחרונים. לא ידענו מה מחכה לנו!  חשבנו, שזה אותו מחנה שהכרנו.

 

נפתלי: אני הייתי צריך לפגוש את אבא במלון טרמיה בפישטני. נודע לי, שעצרו את אמא ושמואל והייתי צריך לספר את זה לאבא. כאשר בישרתי לו את הבשורה המרה  היה אומלל מאוד וצעק: "שמע ישראל! שמע ישראל!".

חזרתי עם אבא לדירה של סבתא . נודע לנו ששמואל מסר את הנעליים הטובות לסנדלר ושאין לו נעליים. הצלחנו לגלות לאיזה בית-סוהר לקחו אותם. למחרת לקחנו את הנעליים מהסנדלר וניסינו להעבירם לשמואל לתוך הכלה.לא הייתה שום אפשרות לגשת אל האסורים. אמא ושמואל היו בפנים, ואילו אבא ואני היינו בחוץ, חסרי אונים. הקשר בינינו נותק ולא ידענו מה יילד יום.

לאחר יומיים נשלחתי לעיר. הלכתי לבדי ברחוב ŠEREROVÁ  ומולי בא הטנדר של הגרדיסטים. מתוך אינסטינקט נכנסתי מתחת לשער, והסתתרתי.בדקתי לאן הוא נוסע. ראיתי שהוא נעצר לפני ביתה של סבתא. לא ידעתי מה לעשות. לחזור ? להסתתר ? לברוח ?

ידעתי, שאבא וסבתא נמצאים בבית. בעודי חושב, אחד הגויים ברחוב הצביע לכיווני  ואמר להם: "הנה, שם הוא מסתתר".מיד קראו לי. ניגשתי והכניסו אותי לטנדר. שמעתי יריות. לא הבנתי מה קורה. אח"כ הסתבר שאבא היה מודע שאני לא בבית, כי הלכתי לעיר. אבא קפץ מעל גדר גבוהה שבחצר והחל לרוץ לעבר תחנת הרכבת שהייתה  במרחק  500 -  600 מטר, והגרדיסטים ירו לעברו.

סבתא נשארה בתוך הדירה ונכנסה לארגז קמח להתחבאות. אני כאמור בתוך הטנדר. את סבתא גילו בארגז וכולה מלוכלכת מקמח , היכנסו גם אותה בטנדר. הסיעו אותנו לתחנת המשטרה בפיאשטני. הכניסו אותנו לבית הסוהר. חשבתי, שאולי נפגוש את שמואל ואת אמא, אבל הם כבר לא היו שם. נשארנו סבתא ואני. עברנו את אותה חוויה נוראית, ששמואל תיאר. ימים אלו היו ממש טראומטיים עבורי. פתאום נשארתי לבד, בלי אמא ואבא ובלי אחי. זה היה נורא. גם אותנו העבירו למחנה סרד. באופן טבעי, הלכנו לצריף שבו היינו גרים קודם, ושם נפגשנו.